בעודי מהרהר ברשימת הטעויות האינסופית שלנו בעזה, מצאתי את עצמי מטפס לבוידעם ומחטט בקרטון ישן עם פריטים מצה"ל. זכרתי נכון, הייתה שם ערכת הסברה משנת 2005 עבור "מבצע שֶבֶת אחים". רגע, מה זה מבצע שבת אחים? אין על זה ויקיפדיה! ובכן, ככה קראו בצה"ל לתוכנית ההתנתקות בהתחלה, שבת אחים.
הנה מה טוב ומה נעים, מגרשים אתכם מהבתים.
אז זמן קצר אחרי שצה"ל בחר לו את השם המרגש "שבת אחים" – כאילו מדובר בערב שירי סוכנות או בלהיט גלגלצ משנת 2019 – עלו תהיות על פשר הבחירה המוזרה: איך אפשר לראות יהודים קרועים, מגורשים, מבוזים, מתאבלים על בתיהם בשמש הקופחת של קיץ 2005, ולקרוא לזה "שבת אחים". חלק טענו שזו ציניות משוועת וחלק חשבו שזו רק אטימות צה"לית. אני משאיר לשיקול הדעת שלכם לבחון מה באמת היה שם, בהתחשב בעובדה שמי שעמד אז בראש צה"ל היה דני חלוץ, שנשאל לאחרונה למה ביצעו את ההתנתקות במוצאי תשעה באב, וענה "גם לא ביקשו מטיטוס לדחות את חורבן הבית ביום, נכון?".
פתחתי שוב את "ערכת ההסברה למפקדי צה"ל". יש שם קלטת וידאו (וידאו! אוי, כמה אני זקן), שני תקליטורים (מתי שמעתם את המילה הזאת בפעם האחרונה) ואוגדן כרומו מהודר מלא בגרפיקות משובבות נפש, עמוס בכל הקלישאות שליוו את תקופת הרגישות והנחישות. אין ספק שצה"ל התכונן יפה למבצע הזה. כמה מדהים לראות איך מערכת ההסברה הפנימית של צה"ל – יחד עם התקשורת – ציטטו מדף המסרים של הפוליטיקאים ובחרו לראות את ההתנתקות כ"חלק ממכלול ארוך של שלום אזורי". איזה צחוקים.
למה אני מספר לכם את כל זה? כדי להיזכר איך אז, כמו היום, כשכל המערכת רוקדת לצלילי אותה מנגינה, מאד קשה להקשות על הקונספציה. או בפרפרזה לגרסת הילדים הידועה ל"שבת אחים": הנה מה טוב ומה נעים, סבתא נפלה למים.