הפלסטינים הם לא אויב הציונות. גם לא הערבים. בטח לא העולם המוסלמי. יש ערבים נהדרים שקשרו את גורלם עם ישראל. יש מוסלמים רבים שחיים איתנו בשלום וידידות. יש פלסטינים שרק רוצים לחיות בשקט ובכבוד.
לציונות יש אויב אחד וצריך סוף סוף לקרוא לו בשמו: הפלסטינאוּת.
מה זה פלסטינאוּת?
הפלסטינאות היא האידיאולוגיה הפלסטינית. האידיאולוגיה שהזינה את פרעות תרפ"ט וטבח תשפ"ד, את האינתיפאדות ואת הטרור, את השנאה ואת הפחד שמלווים את חיי היהודים בארץ כבר למעלה מ-100 שנה. היא השורש שממנו יונקים רוצחי חמאס, חיזבאללה, החות'ים בתימן והאנטישמים ברחובות איסנטבול. כעת הגיעה השעה להילחם באידיאולוגיה הפלסטינית כמו שהעולם נלחם באידיאולוגיה הנאצית.
מי שתומך בפלסטינאות ייקרא להלן פלסטִינִיסְט. למרבה הצער יש פלסטיניסטים בכל העולם: באירופה ובאמריקה, באוניברסיטת חיפה ובאוקספורד, יש יהודים פלסטיניסטים ואפילו, למרבה האירוניה, 'קווירס פור פלסטיין'. יש כאלה שמעדיפים פלסטינאוּת נוסח חמאס, ויש מי שתומך בה בגרסה הרכה יותר של מכחיש השואה אבו-מאזן. מאידך, יש הרבה ערבים (ואפילו פלסטינים) שהם לא פלסטיניסטים.
הדרך להילחם בפלסטינאות היא כל קודם להכיר במסוכנוּת שלה. רעיונות כמו Free-Palestine הם המקבילה ל-Juden-frei: טיהור אתני, אזורים נקיים מיהודים, שטח "מהירדן לים"; הפלסטינאות לא תתפשר לעולם על פחות מ-100% משטחי הארץ, לא תהסס לשחוט יהודים, דרוזים, נוצרים ולהט"ב, ולא מעוניינת בפחות מדיקטטורה איסלמיסטית-רדיקלית. מי שחושב אחרת הוא עיוור.
בסבב הנוכחי יש רבים שמנסים לייצר ניתוק מלאכותי בין חמאס לפלסטינאות, ולהציג את הפלסטינים כעוד קורבנות של חמאס. הם מקדמים – לעיתים בתמימות – את הקונספט של Free Palestine from Hamas ובכך מלבינים, דה-פקטו, את פשעי הפלסטינאות ואת הרצחנות האידיאולוגית הטבועה בה. זה כמו להפריד בין הנאציזם לגרמנים. החמאס והפלסטינאות חד הם; אסור להפוך שוב את הפלסטינים לקורבנות בסיפור הזה.
צריך ללמוד וללמד את ההיסטוריה של הפלסטינאות: להכיר את המופתי שחָבַר לנאצים במטרה לחסל את יהודי ארץ ישראל; לזכור את הניסיון, שלא צלח, להשמיד את מדינת ישראל הצעירה ב-48'; לזכור את פיגועי הטרור, חגורות הנפץ, ערפאת, משפחת פוגל, עזה, אל אקצא, המרמרה, חמאס, אבו מאזן, ומעל הכל: את הסירוב העיקש לשלום. להפנים שכל הסבל הזה נולד מאידיאולוגיה אנטישמית שמקדשת דם ורצח. ובעיקר להיגמל מהמחשבה שיש סיכוי שהפלסטינאוּת תכיר אי פעם בקיום הלגיטימי שלנו בארץ.
את הפלסטינאות נהדוף תחילה מגבולותינו. קודם מטהרים את הבית. אש"ף יחזור להיות ארגון טרור. הנפת דגלי פלסטין תהיה עבירה פלילית שישראל מוכרחה לחזור ולאכוף. כל בית ספר ערבי במדינה יצטרך לנקות את ספרי הלימוד שלו מפלסטינאוּת. כל מוסד ציבורי, ובעיקר מוסדות חינוך, יחויב להניף דגל ישראל, כדי להבהיר שהוא לא מזדהה עם אידיאולוגיה ששוללת את קיומה של מדינת ישראל.
ערביי ישראל מוזמנים לאמץ מחדש את הזהות שהייתה להם לפני מאה שנה: ערבים במרחב הים-תיכוני, עִם זכויות וחובות אזרחיות, כפי שחיו בשלום תחת שלטונות קודמים. יהודים וערבים שרוצים להיאבק למען הפנטזיה הלאומנית-פלסטינית – פנטזיה שישראל בטיפשותה עודדה וטיפחה – מוזמנים להתחפף למקום אחר. אי אפשר ליהנות מהחירות והרווחה שמעניקה מדינת ישראל, וביד השנייה לתמוך באידיאולוגיה שרוצה בחורבנה. הסבלנות (והסובלנות) שלנו נגמרה.
ועוד נקודה שחשוב להדגיש. אי אפשר להיות גם פלסטיניסט וגם ציוניסט. הפלסטינאות היא היפך הציונות. לא יכולות להתממש במרחב הצר הזה שתי אידיאולוגיות כל כך סותרות. הציוני עשה אינספור מאמצים כדי לחיות בשלום לצד הפלסטיניסט, אבל הפלסטיניסט ענה לו בחרב ובדם. כמו פשיזם מול ליברליזם, מיליטריזם מול פציפיזם – אלה שתי תפיסות עולם שאין דרך – ובאמת ניסינו הכל – ליישב ביניהן.
המשחק הזה חייב להיגמר. תמיכה בנרטיב הפלסטיני – בין אם זה במסגרת תנועות לאומיות או כינוסים דתיים – חייבת להיות מקבילה, תודעתית ומשפטית, לתמיכה בנרטיב של דאעש. ישראל היא מדינה יהודית, ציונית, סובלנית ודמוקרטית, אך חפצת חיים: אם יש אידיאולוגיה ששואפת להשמיד את הקיום שלנו, היא לא יכולה להתקיים פה יותר.
