– "בחייאת עאדל", אמרתי לחברי המוסלמי מלוד, "איך לא נדפק לך הראש מהרעש של המואזין ב-5 בבוקר?".
– "אני מוכן לשלם את המחיר".
– "איזה מחיר?", שאלתי.
– "מחיר הרעש", כך עאדל, "האד'אן – המואזין כמו שאתה קורא לו – הוא מוזיקת הניצחון שלנו, ולכן לא אכפת לי לשמוע אותה כל לילה".
– "אז המואזין זו פרובוקציה?".
– "זה מכוון לאוזניים של הכובש", ענה, "ככל שיש יותר כיבוש ככה צריך יותר רמקולים במינרט (צריח) של המסגד".
זהו עאדל, רוקח מלוד, לא צם ברמדאן ולא מתפלל. אדם מודרני שיודע לחיות את החיים. את עאדל אני מכיר מאז 2013. ניכרים ממנו דברי אמת. תובנות כמו "עוד לא נולד ערבי ישראלי, אין דבר כזה", "האלימות היא חלק מהתרבות שלנו, לפעמים היא זולגת החוצה ואז אתם קוראים לזה פרעות" – אני שומע ממנו כל כמה חודשים.
עאדל החילוני קורא למואזין "מוזיקת ניצחון" והוא יודע על מה הוא מדבר. הוא מוכן להקריב את איכות החיים שלו ושל בנותיו בשביל מאבקו הלאומי. הנראוּת והנשמעוּת של הנוכחות האסלאמית במרחב הציבורי חשובות לו; מבחינתו, קריאות בערבית בדציבלים משוגעים הן בעיקר הפגנת כוח, הכרזת בעלות על המרחב הציבורי, בכל העולם. להזכיר מי בעל הבית ומי האורח כאן. איכות החיים תיקבע בהתאם למצב הרוח של האימאם. תרצו או לא תרצו, חמש פעמים ביום, כל יום, יטפטפו לכם לאוזן "אַשְהַדֻ אַנַּא לַא אִלַּאהַ אִלַּא (א)לְלַה", ושמוחמד הוא שליח האלוהים.
מי שלא חי ברדיוס של קילומטר-שניים ממסגד – לא יבין. אמצע הלילה, בנאדם מתהפך לו בכיף על הכרית ופתאום "אַללַהֻ אַכְּבַּר" מפלח את השמיים מכמה מוקדים שונים בעוצמות רעש פסיכיות. כמו אזעקה, כל לילה, 365 ימים בשנה. שלושה-ארבעה מסגדים מתחרים ביניהם מי צורח יותר חזק ולמי יש יותר רמקולים בצריח. כחמש דקות של קקופוניה מחרישת אוזניים בתוך חדר השינה שלכם, שגם מזגן, אטמים וחלונות סגורים-כפולים לא יכולים לנצח. מפגע רעש בעוצמות שמעירות ילדים בבהלה, שמקצרות חיים, שמכניסות אנשים לסטרס. וברגע שהמואזין העיר אתכם, כל מה שנשאר זה להסתובב בעצבים בבית ולחכות לבוקר. חוסר אונים משווע.
יש אנשים שחושבים שהמואזין הוא סוג של שעון מעורר, ולכן הוא לגיטימי כחלק מחופש הפולחן. זו כמובן טעות. אין חובה דתית לפזר עשרות רמקולים ברחבי העיר כדי להעיר אנשים לתפילה. יש שעון מעורר, יש אפליקציות, יש טלפון, יש נקישה על הדלת. יש קריאה מסורתית בווליום נמוך. האיסלאם הרי הסתדר מצוין בלי מערכות ההגברה עד המאה ה-20. המואזין הוא הפגנת שליטה, ובישראל – נדבך חשוב במאבק הלאומי-פלסטיני. המואזין בערים המעורבות לא שונה מדגל אש"ף שנתלה בלוד בלב המהומות. עוצמת הווליום שבוקעת מהמסגד עולה כשיש מתיחות ויורדת כשמגיעים להבנות עם האימאם או משלמים שוחד. כלומר, מכשיר פוליטי.
הבעיה עם המואזין היא, שברגע שהרעש הזה מתעטף באיצטלה דתית, הוא זוכה להגנות ולצידוקים וקשה להיאבק בו. בדת לא נוגעים, עם אללה לא מתעסקים. הפחד מעימות דתי משתק כל היגיון אזרחי. הסובלנות הדמוקרטית שוב מנוצלת בידי כוחות לא סובלניים. כמה לא מפתיע שדווקא במצרים וסעודיה מגבילים את עוצמת הקריאה לתפילה שיוצאת מרמקולי המסגדים. במצרים איחדו את הקריאות ושולטים בעוצמה כדי למנוע את בליל הצרחות שבוקעות מאלפי המסגדים בהפרשי זמן קצרים ומטריפות את הדעת. ברוב אירופה אסור להפעיל רמקולים באמצע הלילה. זה לא מנע ממיליוני מוסלמים מאמינים להשתרע מן הים הגדול עד אוקיינוס הקרח הצפוני.
לכן מה שצריך לעשות, לפחות בלוד, זה לשחרר את שאלת המואזין מהקונפליקט היהודי-פלסטיני. למחות, רצוי על ידי גורמים לא פוליטיים, על הזכות לישון בשקט בלילה, ולאכוף את תקנות הרעש. להנמיך דרמטית את זעקות המואזין בעיקר בשעות הלילה, איפה שהסבל ניכר באמת. ולקוות לטוב.