אז גם בניה עלה לכיתה א' וזה רבותיי אומר שכבר שניים משלושתיי נמצאים בבית ספר, או במילים אחרות – אבא מוברג חזק בוועד ההורים. ולוּ יְדַעְתֶּם מי זה בניה, ודאי הייתם אומרים שהדבר הפריך הזה יישאר תינוקי מתוקי לנצח – אבל הנה, גם הרך שבילדים לומד צ'יק צ'אק דבר או שניים וכבר יש לו מה להגיד (באנגלית) בנוגע למדיניות האייפד בבית ולמה אין שניצל ואורז לארוחת צהריים, ועוד רגע חטיבת ביניים ואז תיכון ובזמן שאני מקשקש פה הוא בטח כבר לקח לי האוטו.
אז הפעם התכוננתי למאורע הזה, ועשיתי מעשה:
עצרתי.
עשיתי צילום מסך.
נצרתי את הרגע, נשמתי את כל אשר סביבי עמוק לריאותיי, והרהרתי: "חשוב רגע על הזמן, זכור את השניות האלה, הסתכל על מה שקורה עכשיו, איך הבן שלך עולה לכיתה א', איך הוא גָּדֵל, עצור את ההקלדה האינסופית של המוח ועשה 'שמירה בשם' בצורה מסודרת כמו שעושים בוורד, ופשוט תספוג לתוכך את עצם הרגע".
זו שמירה יזומה במאגרי הזיכרון. היא נהדרת, באמת, היא מאפשרת להעניק לרגעים קסומים את מקומם, לסמן אותם, לייחד בראש מעין נקודות על ציר-הזמן בתוך בליל הנתונים הבלתי-פוסק שמתכנס לנו במוח.
אז שָׁלוֹם כִּתָּה א', ובהצלחה לכל ההורים (התלמידים כבר יסתדרו)!