מכבים את האור, מדליקים נר.
החזן מקרב את הסידור לאור הנר ומחשב בראש: שנת 2018 פחות 70 שווה 1948.
אלף-תשע-מאות-ארבעים-ושמונה.
"אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה שֶׁנֶּחְרַב בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ".
כן, יש מי שסופר, וזה מטורף.
שנת 70 לספירה זה כל כך מזמן: לפני שפומפיי נחרבה, לפני שמוחמד נולד, לפני הברית החדשה, לפני המצאת הדפוס, לפני הרנסנס, לפני שקולומבוס גילה את אמריקה, לפני ששמעון פרס נולד, לפני הפרק הראשון של היפים והאמיצים. כל כך הרבה מקדשים נבנו ונחרבו. דתות קמו ונפלו. מלכים, מגיפות, מלחמות, עריצים, תכניות ריאליטי. יבשות התגלו, ערים נעלמו, מהפכות שינו את העולם שוב ושוב. גם העולם היהודי התטלטל והתגלגל והתבולל והסתחרר באינספור פינות, חזר וניעור פעם אחר פעם, הגיח בצורות שונות ברחבי העולם. וואו, כל כך הרבה קרה מאז. אבל בבתי הכנסת, כל תשעה באב, כאילו כלום: הזמן עוצר מלכת ומתכנס לציון אירוע עגום מהמאה הראשונה לספירה. נהי ותמרורים וגברים שרוּעים על רצפת בית הכנסת כאילו המקדש נחרב שלשום. היהודי מתנדנד בעולם כבר כמעט אלפיים שנה עם רִיק בלב, עם פצע שלא מגליד, ממאן להינחם על אסונו העתיק. זה לא ייאמן, ויותר מכך: זה מכמיר לב.
▫ ▪ ▫
אני אוהב את ה"אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" הזה. בסידורי התפילה כמעט ואין מקום להשלים את החסר, אין לנו קו תחתון אחד כזה _________ שמשאיר מקום למילותינו שלנו. מעט מאד תפילות הן מודולריות, כאלה שמאפשרות להשלים בהן את הטקסט בהתאם לזמן ולנסיבות. וכשיש, זה נותן פרופורציות, זה מחייה את הסידור, הופך אותו לאקטואלי יותר. הלוואי שהיו עוד כאלה.
▫ ▪ ▫
השבוע בשיחה שאלתי מתי נגמר עידן הברזל. טווח התשובות: בין מיליון ל-500 מיליון שנה. והאמת, כשהמקדש שלנו נחרב, מקומות שנחשבים היום לערש התרבות – סקנדינביה, בריטניה – היו עדיין בעיצומו של עידן הברזל (British Iron Age). או בלשונו של היהודי בנג'מין ד'יזראלי, ראש ממשלת בריטניה לשעבר: "בימים שאבות-אבותיו של הג'נטלמן הנכבד היו פראים אכזרים באי נידח, שימשו אבותיי ככוהנים במקדש".
▫ ▪ ▫
וכשחושבים על התקופה המפלצתית הזאת, 1948 שנים, מתחילים לתהות: כמה עוד נחכה? האם היהודי מסוגל לבנות בית מקדש? ממתי הפאסיביות השתלטה על היהודים בכל מה שקשור לתקומת קודש הקודשים שלהם ומה זה בכלל משיח? למה בין המקדש הראשון לשני היו רק 70 שנה, והאם באמת אפשר לחסוך את 2000 שנות ההמתנה הבאות? הצום ממשיך לעבור, אתה מסתכל בשעון וחושב: האם למושג הזה של 'חורבן הבית' יש באמת מימד של זמן, או שהוא נטבע כל כך עמוק בדנ"א של היהודי, שמבחינתו זו כבר גזירת גורל מעולם הנצח? איך בכלל אפשר לשנות תודעה בת 1948 שנים, יש לזה סיכוי בכלל? והאם הסיפור הזה של בית המקדש הוא עוד אירוע חתום ששייך להיסטוריה, כמו עידן הברזל, או שיש לו גם עתיד?
וּכְשֶׁתִּמָּצֶאנָה התשובות, אדע שבא המשיח