אחינו כל בית ישראל, כבר 1948 שנים וזה לא נתפס | ט' באב תשע"ח

מכבים את האור, מדליקים נר.

החזן מקרב את הסידור לאור הנר ומחשב בראש: שנת 2018 פחות 70 שווה 1948.

אלף-תשע-מאות-ארבעים-ושמונה.

"אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה שֶׁנֶּחְרַב בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ".

כן, יש מי שסופר, וזה מטורף.

שנת 70 לספירה זה כל כך מזמן: לפני שפומפיי נחרבה, לפני שמוחמד נולד, לפני הברית החדשה, לפני המצאת הדפוס, לפני הרנסנס, לפני שקולומבוס גילה את אמריקה, לפני ששמעון פרס נולד, לפני הפרק הראשון של היפים והאמיצים. כל כך הרבה מקדשים נבנו ונחרבו. דתות קמו ונפלו. מלכים, מגיפות, מלחמות, עריצים, תכניות ריאליטי. יבשות התגלו, ערים נעלמו, מהפכות שינו את העולם שוב ושוב. גם העולם היהודי התטלטל והתגלגל והתבולל והסתחרר באינספור פינות, חזר וניעור פעם אחר פעם, הגיח בצורות שונות ברחבי העולם. וואו, כל כך הרבה קרה מאז. אבל בבתי הכנסת, כל תשעה באב, כאילו כלום: הזמן עוצר מלכת ומתכנס לציון אירוע עגום מהמאה הראשונה לספירה. נהי ותמרורים וגברים שרוּעים על רצפת בית הכנסת כאילו המקדש נחרב שלשום. היהודי מתנדנד בעולם כבר כמעט אלפיים שנה עם רִיק בלב, עם פצע שלא מגליד, ממאן להינחם על אסונו העתיק. זה לא ייאמן, ויותר מכך: זה מכמיר לב.

▫ ▪ ▫

אני אוהב את ה"אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" הזה. בסידורי התפילה כמעט ואין מקום להשלים את החסר, אין לנו קו תחתון אחד כזה _________ שמשאיר מקום למילותינו שלנו. מעט מאד תפילות הן מודולריות, כאלה שמאפשרות להשלים בהן את הטקסט בהתאם לזמן ולנסיבות. וכשיש, זה נותן פרופורציות, זה מחייה את הסידור, הופך אותו לאקטואלי יותר. הלוואי שהיו עוד כאלה.

▫ ▪ ▫

השבוע בשיחה שאלתי מתי נגמר עידן הברזל. טווח התשובות: בין מיליון ל-500 מיליון שנה. והאמת, כשהמקדש שלנו נחרב, מקומות שנחשבים היום לערש התרבות – סקנדינביה, בריטניה – היו עדיין בעיצומו של עידן הברזל (British Iron Age). או בלשונו של היהודי בנג'מין ד'יזראלי, ראש ממשלת בריטניה לשעבר: "בימים שאבות-אבותיו של הג'נטלמן הנכבד היו פראים אכזרים באי נידח, שימשו אבותיי ככוהנים במקדש".

▫ ▪ ▫

וכשחושבים על התקופה המפלצתית הזאת, 1948 שנים, מתחילים לתהות: כמה עוד נחכה? האם היהודי מסוגל לבנות בית מקדש? ממתי הפאסיביות השתלטה על היהודים בכל מה שקשור לתקומת קודש הקודשים שלהם ומה זה בכלל משיח? למה בין המקדש הראשון לשני היו רק 70 שנה, והאם באמת אפשר לחסוך את 2000 שנות ההמתנה הבאות? הצום ממשיך לעבור, אתה מסתכל בשעון וחושב: האם למושג הזה של 'חורבן הבית' יש באמת מימד של זמן, או שהוא נטבע כל כך עמוק בדנ"א של היהודי, שמבחינתו זו כבר גזירת גורל מעולם הנצח? איך בכלל אפשר לשנות תודעה בת 1948 שנים, יש לזה סיכוי בכלל? והאם הסיפור הזה של בית המקדש הוא עוד אירוע חתום ששייך להיסטוריה, כמו עידן הברזל, או שיש לו גם עתיד?

וּכְשֶׁתִּמָּצֶאנָה התשובות, אדע שבא המשיח

בלב שומקום, בין הרים ובין גבעות, קיבלתי דוח תנועה

גם אם קיבלתם כבר 30 דו"חות ממצלמות תנועה, כזאת עוד לא ראיתם:

בקליפורניה - בלב שום מקום, בכביש חוצה יער, על פסגה של הר, בנתיב חד-סתרי, זורם ובלי שום צומת - התקינו סוללת תמרורי עצור. מסביב לכל תמרור מסתתרות 4 מצלמות משוכללות שמתעדות בערך כל מכונית שלישית שלא מקפידה לעצור.

התמרורים האלה זה מדפסת של כסף. ומי נהנה מהמיליונים? יש גוף שנקרא "הרשות לשימור ההרים", רשות קיקיונית שמחזיקה כמה הרים באיזור לוס אנג'לס, ובעונג רב מתעללת במאות נהגים כל יום.

בקליפורניה, אגב, מרוב תמרורי עצור בכל פינת רחוב, המציאו מושג שנקרא "קליפורניה סטופ". רוב הנהגים פה מתייחסים לתמרור עצור כמו סוג של תן זכות קדימה. ככה אנשים נוהגים פה, וזה די לגיטימי, אפילו אם אתה לא ישראלי שרגיל לכבישים של לוד. אבל ל"רשות לשימור ההרים", יש כללים אחרים, וזה די מבאס.

אני אגב האינפיניטי האפורה בסרטון, חצי עוצר חצי מאיץ יחד עם הלבנה שלפניי. 100$ תודה שששאלתם.

סיפורו של הדקל ברחוב המיצדים

בבית ברחוב המיצדים, בו גדלתי, היו שני עצי דקל. אני זוכר שנטעו אותם, אי שם בראשית שנות ה-90, בפרץ של גננוּת טובה מצד אבא שלי. אני גם זוכר איך תוך חצי שנה אחד הדקלים היה גבוה מגובהי, בעוד השני היה עם פיגור גדילה קל. השכן אמר שהוא נשאר נמוך בגלל כל מיני עניינים שקשורים לחומציות ומליחות הקרקע, אבל ברוך השם, הבעיה נפתרה הודות לחתולים שהיו עושים עליו את צרכיהם תדיר. אלו היו עצים בעלי נוכחות, ככל הדקלים, שבזכות עלי המניפה הרחבים שלהם אבא תכנן שישמשו לנו לסכך בימי הסוכות. 

כשהייתי בן 13 עזבנו את מעלה אדומים, ומאותו היום נפלו על הדקלים יגון ואנחה. בנזירותם ובצערם, כמו שמשון הגיבור בשעתו, וכמוני בימי התיכון, הדקלים הפסיקו לראות סַפָּר, והם צמחו להם פרא מבלי יד מלטפת וגוזמת וחופפת. וכשדקל לא מקבל תשומת לב - הוא מראה לנו את זה מיד: עליו הקמלים צונחים אט אט לעבר גופו, והופכים לתזכורת מעיקה של הזנחה וחוסר תשומת לב.

ואיך שגלגל סובב בעולם, מעלה אדומים הייתה קרובה לאוניברסיטה העברית, ובשנת 2009 מצאתי עצמי שוב מתגורר בבית נעוריי. הדקלים שעמדו כזקיפים בחזית הנוף אל הוואדי - עדיין היו שם. ראיתי את שני אלה עומדים בגלמודיותם ונמלאתי חמלה ואהבה אליהם, אל חבריהם ואל משפחת הדקלים כולה. למדתי שהדקלים שלי הם ממין 'ושינגטוניה חסונה' (באנגלית קוראים להם Mexican fan palm, דקל מניפה מקסיקני), שעליהם הרחבים משמשים במדינות טרופיות כמעין מטריה מפני הגשם ושניתן להכין איתם מקלעות ומחצלות. עלי הדקל בנויים משלושה חלקים: הטָרָף (החלק הרחב בעלה), הפּטוֹטֶרת (החלק הצר המחבר את הטרף לגזע) ובסיס הפּטוֹטֶרת. לדקל שלי היו עלים דמויי מניפה, רחבים ופרושֹים, שמזכירים צורת כף יד פתוחה, ומחורצים יפה יפה כמו אקורדיון. אבל יש עוד כ-2,600 מיני דקל, ולכל מין יש את העלים והגזע והפירות והריח והלולב שלו; יש גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים, קוצניים וחלקים, סבוּכים ושואפי רוּם, כאלה שמצמיחים תמרים וכאלה שמצמיחים קוקוס. ואפילו יש דקל ושמו 'היופורבה אמריקוליס' וממנו נותר רק פרט אחד בכל העולם כולו. הסתכלתי על דקלים בכל מקום והם נראו לי עצים מקסימים וטובי לב. 

אבל הדקלים שלי, כאמור, היו עזובים ומוזנחים. חלקם העליון היה ירוק ורענן, כיאה לדקלים, אך חציים התחתון היה מכוסה בבסיסי עלים שקמלו לפני שנים רבות. אמנם יש כאלה עם זקן שיבה שמעיד על חכמתם ותורתם, אבל לא הפעם: זקן העבות היבש שהיה כרוך סביב העצים היה ראוי לגיזום דחוף, ואני חיפשתי לו גנן שיפלס דרך לעובי הגזע ויגזום את העץ בידיים אוהבות.

והחיפוש, רבותיי, לא היה קל. הבאתי גנן יהודי שבחן את הצד מכל עבריו, ופסק: יהיה לך יותר זול לכרות את העץ מלגזום אותו. השני בא, הסתכל, אמר שצריך מנוף כדי לטפס וזה לבד יעלה לך אלפיים אלפיים-חמש-מאות שקל. השלישי ראה את הסבך על העץ ואמר שצריך מסיכת ראש מיוחדת כדי להכניס את הראש בתוך הסבך הזה. גנן גידל תירוץ בגן, ואף אחד לא היה מוכן להתעסק עם הדקל שלי. 

עד שיום אחד עמדנו שלושתנו, אני ושני הדקלים, וחשבנו מה לעשות. העצים, שהשקיפו לוואדי, סימנו לי שבמקום הכי נמוך, שם נמצאת התשובה. הבטתי מטה אל הוואדי, היה יום חם, ופתאום אני רואה במעמקים בדואי מסתובב עם חמור.

"היי" צעקתי לו. 

"מִין הַדַ'א?"' ענה הבדואי.

"תַעְלִי הוּנַא" אמרתי לו שיבוא, והוא בא.

"כּיף חַאלק?", הוא שאל.

"זַ'יִיד, ו'א עליקום סאלאם, שוּ איסמַכּ?", שאלתי איך קוראים לו.

"יוּסוּף".

יוסוף היה בדואי מהשבט הסמוך למעלה אדומים. היו לו 4 נשים, 14 ילדים ו-300 ראשי צאן. הוא מעולם לא הוציא תעודת זהות, לא ידע מילה בעברית והוא מאחרוני הבדואים הנוודים שאשכרה גרים באוהל. אין לו מושג מתי הוא נולד, מה התאריך היום ומה אכלה שרה נתניהו, אבל אני יכול להעריך שהוא היה אז בן 45. יוסוף כל יום הולך כ-20 קילומטר בוואדיות, מחפש מציאות שיהודים מפקירים ועובד בעבודות מזדמנות. אין לו אוטו, אין לו רישיון, יש לו רק זוג רגליים וחמור. כשיוסוף ראה את העץ לקח לו בערך 10 שניות להבין איך הוא גוזם אותו, ועוד 10 דקות להביא משור עם ידית. קפה קטן, ויאללה לעבודה.

יוסוף הכניס את ראשו לתוך סבך העלים היבשים ואיתר את מִפרקי הדקל. ענן של אבק ויתושים הִתְאַבֵּךְ מעליו, קוצים ניקבו את ידיו, אבל הוא בשלו - לא ויתר. וכך, לאט ובנחישות הסיר יוסוף את שכבת העלים הראשונה, והמשיך הלאה, עלה אחר עלה, גוזם ומיישר ונפטר מהשכבה הנבולה שכיסתה את העץ.

בשלב כלשהו, יוסוף כבר היה נמוך מכדי לגזום את צמרת העץ.

"יוסוף יוסוף, סְ'לַם?", הצעתי סולם, זכרתי שהמילה בערבית דומה לזו בעברית.

"לַא, לַא".

בזריזות חתולית, יוסף טיפס על העץ ונתלה עליו כמו קואלה שמחבקת עץ. בידו האחת אחז במשור, בידו השנייה תפס בעץ. זה לא ייאמן הדבר הזה, איך הבנאדם נתלה על העץ ככה איזה שעה וחצי. יוסוף גזם וקיצץ, טיפח וטיפל במסירות, הסיר עלה אחר עלה, ולבסוף ירד מהעץ בתחושת ניצחון. אמרתי לו שׁוּקראן, שתינו קפה ושילמתי לו את משכורתו (עשירית ממה שהגנן היהודי ביקש). הראיתי לו את התמונות שצילמתי, והוא צחק, כי אף פעם לא מצלמים אותו.

גם הדקל השוויץ קצת. אחרי שנים ארוכות של הזנחה, הוא היה מגולח, מסודר, יפה ונקי, כמו גבר לפני דייט. 

וכמו בסיפור ההוא, העץ היה מאושר.

מה הסיכוי להיקלע לאותו חור בהפרש של 10 שנים בדיוק?

ביוני 2008 יצאתי ל-road trip בארצות הברית. היינו ארבעה: שלושה ביינישים מפוארים – אליעד, ידידיה ואופיר – ואחד אלגרבלי פושטק. זה היה מסע מטורף עם הרבה דאחקות של הסדרניקים, התכּלבוּת של דוסים וניחוחות של גרביים. חצינו את ארה"ב לרוחבה, נסענו אלפי מיילים, עברנו ב-12 מדינות, ראינו את הנופים המפליאים שיש לארה"ב להציע ופגשנו את אמריקה האחרת, רחבת הידיים ועוצרת הנשימה.

10 שנים אחר-כך, יוני 2018, הגורל מזמן אותי בדיוק לאותו המסלול. סיאטל, ילוסטון, גרנד טיטון, ארצ'ס – הרים מושלגים, גייזרים, הרי געש, זקיפי אבן, דובים ושאר בעלי חיים ססגוניים – שוב אותם פלאי עולם, והפעם עם המשפחה שלי. גאד, אני מהרהר, כמה הדר ויופי הורדת על אמריקה, לא התקמצנת בכלל. אני מסתכל על המושב האחורי באוטו וקולט שהשלושה זאטוטים מאחורה הם שלי, כולל דוידי בן ה-8 שכבר פיתח דרישות בסגנון "אבא, אני מעדיף שנישן בהוטלים ולא במוֹטלים" או "אולי נעשה את הסיור בהליקופטר". אתם קולטים? לפני עשור קפאתי תחת כיפת השמיים בתוך שק-שינה מניילון, והעגל הקטן הזה רוצה לטוס בהליקופטר.

ודווקא בדז'ה-וו הזה, בתזמון הפלאי של בדיוק 10 שנים – זה מכה בי: הנופים לא השתנו, אנחנו כן. אני רואה את הנהר המתפתל בגרנד-טיטון ומתמלא בתחושת שניוּת מסתורית. המוח שלי קופץ קדימה ואחורה, איפה הייתי לפני 10 שנים, איפה אני היום. הטיול הזה כאילו תוֹחם לי תקופה. עשור שהתחיל אי שם אחרי השליחות בניו-יורק, ומסתיים אחרי שנתיים של שליחות בלוס-אנג'לס. החתונה, הילדים שנולדו, הלימודים באוניברסיטה, מקומות העבודה, החברים החדשים, הטיולים המשפחתיים. כל כך הרבה קרה מאז. בחיי, איזה עשור אינטנסיבי.

▫ ▪ ▫

לא כל יום מזדמנת סגירת מעגל מפוארת שכזאת. עשור שמתחיל ונגמר באותן נקודות על הגלובוס – ומקפל בתוכו כל כך הרבה אירועים. אני תוהה לעצמי, מה היה צריך לקרות כדי שאמצא את עצמי באותו חור, 11,000 קילומטר מהבית, בהפרש מדויק של עשור, כמה נקודות צריכות להתחבר, כמה החלטות צריכות להתקבל. לפעמים נדמה שדברים נתקעים, שהחיים לא מתקדמים לשום מקום. אבל הזמן לא קופא מלכת. כל יום הוא חוליה בשרשרת ארוכה, כל החלטה שולית עשויה להכריע איפה תהיו בעוד 10 שנים. אם בטיול הקודם הנסיעה הייתה מלאה בחפירות על דייטים ופסיכומטרי, היום אשתי ואני מדסקסים על קריירה, משכנתא וילדים. וגם עכשיו, אין לי מושג איפה נהיה בשנת 2028, אבל ברור לי שהמחשבות של היום מעצבות את המציאות הקרובה והרחוקה.

▫▪▫

תודה לאשתי שצלחה איתי בגבורה 3,000 מייל של שכרון חושים. תודה לחברים מ-2008 על טיול מעורר השראה. תדעו שהיו לי פלאשבקים מטורפים ושאשתי לא הסכימה לי הפעם לייבש את הגרביים על החלון.