השופטת רונית פוזננסקי-כץ היא אישה חזקה. יש לה דיבור מהיר, רצוף, ישיר, כשהיא מתחילה לטעון היא יורה מילים בקצב של תת-מקלע. כשהייתה צועדת במסדרונות הפרקליטות, כולה הייתה נוכחות: הליכה מהירה, עקבים נוקשים, מבט חמור-סבר. לא תתפסו אותה לא מתוקתקת, מאופרת, מוקפדת עד אחרון הריסים. הרזומה המקצועי שלה היה מגוון, וכנראה הצדיק את הבחירה בה לנהל את אחד התיקים הטעונים ביותר בשנים האחרונות.
החוקר שסימס לפוזזנסקי, עו"ד ערן שחם-שביט, היה פרקליט במחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה) וזכה ב-2011 לתפקיד נאה ברשות לניירות ערך. הוא זכור לי במעומעם מאיזה תיק – אך לא פגשתי אותו; אבל את הדינמיקה בין פרקליטים – בתוך הפרקליטות ומחוצה לה – אני מכיר. הסיפור של פוזננסקי-כץ ושחם-שביט הוא לא סיפור על שני גורמים עוינים שבאו, באקט מושחת, לזהם את מערכת אכיפת החוק בישראל, אלא על שני עובדי מדינה ששכחו ששניהם כבר לא עובדים באותו הצד, ושבית המשפט הוא לא הזרוע המבצעת של הפרקליטות.
אלה שני חברים שעבדו יחד כעורכי-דין בשירות הציבורי, קוּדמוּ והמשיכו כנראה לשמור על קשרים קרובים: פוזננסקי כאמור הייתה פרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז מרכז, ערן שחם-שביט עבד בפרקליטות תל-אביב. הראשונה נחשבה לפרקליטה מצטיינת, דבריה זכו להערכה בקרב מקבלי ההחלטות, ולבסוף נבחרה למשרת שיפוט. השני ניהל תיקי חקירה ברשות לני"ע, כמעט זכה למשרה שיפוטית אך לא עבר את הוועדה. שניהם מסמסים אחד לשני במעשה שנראה כמו הטיית משפט חמורה וברורה – ומה שיפה שמילים כמו "סבבה" ודאחקות נוסח "אני מתחילה לעבוד על הבעה הולמת של הפתעה מוחלטת" השתרבבו לשיחה הזאת. צחוקים.
מה שמטריד ומדהים הוא שהשניים באמת לא התכוונו. אם הם היו חושבים שהם עושים משהו ממש אסור – כנראה ששיחת הווטסאפ הזאת לא הייתה נחשפת. סגנון ההודעות מלמד שהשניים – השופטת והפרקליט – מתאמים בנונשלנטיות את מספר הימים שבהם יושיבו אנשים במעצר, כאילו הם מתכננים להם נופש באילת. חסר היה רק איזה אמוג'י של 💩 בסיום. קלות הראש הזאת, הטקסט הנינוח בצורה קיצונית כאילו אין כמה בני-אדם (שועי עולם, אגב) שיושבים עכשיו בקור באיזה תא מעצר, מקוממים. אכן, היכולת של צמד עובדי מדינה לדרדר את האמון במנגנוני אכיפת החוק, ולטלטל את המערכת המוטרפת ממילא, היא לא-נתפסת.
רובנו, בשונה מפוזננסקי, לא צריכים לעבוד על הבעה הולמת של הפתעה מוחלטת. ההפתעה היא מוחלטת. האכזבה והכאב גם הם מוחלטים.