איילת שקד בלוס אנג'לס!

איילת שקד הצליחה לכופף את האליטה המשפטית, את בג"צ ואת דינה זילבר - אבל סוד קסמה הוא בתמיכה העצומה שהיא זוכה לה: היום הלהיטה לבבות רבים בלוס אנג'לס ועשתה שירות גדול לעם ישראל. תודה רבה!

ברוכה הבאה אַדְוָה אֶסְתֵּר

אַדְוָה אֶסְתֵּר.

למה אַדְוָה?

אדוה היא גל שקט, קל, עדין, לא סוער.

המילה אַדְוָה מופיעה לראשונה בתלמוד. יש שם סיפור מופלא –

כתוב: "מִי שֶׁלֹּא רָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּבִנְיָנוֹ לֹא רָאָה בִנְיַן מְפוֹאָר מֵעוֹלָם".

עד כמה היה מפואר?

כשהורדוס שיפץ את בית המקדש, כך מסופר, שובצו בקיר החיצוני אבני שיש – שיש כחול ושיש לבן. אבני השיש האלו היו קבועות בחומת המקדש באופן לא אחיד: שורת לבנים אחת הייתה קצת בולטת ושורת הלבנים שמעליה הייתה שקועה מעט פנימה, עם רווחים בין השורות, כדי שהלבנים יוכלו לקבל סיד. הכותל שהתקבל בסוף היה בעל מראה גלי, לא שטוח.

הורדוס ראה את קיר השיש החיצוני והתאכזב. הוא לא אהב את המראה הלא-אחיד של אבני השיש, ורצה משהו נוצץ. הפתרון שלו היה קצת יומרני: בואו נצפה את כל הקיר החיצוני של בית המקדש בזהב, הציע הורדוס, וכך נעניק לו מראה אחיד, ללא מגרעות. החכמים שמעו את ההצעה – המפתה יש לומר – וענו לו כך: "עזוב את הכתלים והשאירם כך, שהם נראים כאַדְווֹת" – כגלי ים שקטים ורגועים (מסכת סוכה דף נ"א ע"ב).

זה סיפור יפה. הורדוס רצה נוצץ, מבהיק, ראוותני. חז"ל העדיפו את המראה הטבעי, הפשוט, הסולידי, של קירות המקדש החיצוניים. דווקא שורת הלבנים הגלית, בצבעי השיש הכחול והלבן – צבעי הציצית – קסמה להם. חז"ל ידעו שפְּנִים בית המקדש היה מלא בזהב – המנורה, המזבח, הכרובים ואפילו חלק מהקירות היו מחופים בזהב; מאה אלף כיכרות זהב הובאו לבניית המקדש. אבל מבחוץ – חכמים העדיפו דווקא את המראה העדין והלא-נוצץ – מראה האַדְווֹת השלוות, מראה הים הכחול-לבן, ולא את הזהב.

המסר חזק: כלפי פְּנִים – בית המקדש הוא כולו פאר והדר, כולו זהב. כלפי חוץ – הוא אדוה שקטה. כמה סמלי, דווקא הכחול-לבן נראה בעיני חכמים נכון יותר מהזהב. אלפיים שנה מאוחר יותר, אימצה התנועה הציונית את הדגל הכחול-לבן על פני דגל שבעת כוכבי הזהב של הרצל.

▫ ▪ ▫

אדוה היא עוצמה שקטה.

אדוה זה עדינות, ענווה, חמלה, רוגע.

אדוה היא עברית יפה, לא מתייפייפת.

אדוה זה שם מיוחד, אבל לא מוזר.

אדוה מורכבת מאותיות קטנות – א,ד,ו,ה – אבל מלאות נוכחות.

אדוה היא חילוף אותיות של המילה אוֹדֶה – לשון תודה – כפי שאמרה לאה בטרם ילדה את בנה יהודה, הרביעי, כמו אדוה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'".

▫ ▪ ▫

השם אסתר הוא על שם סבתא אסתר שתחי'. סבתא צדיקה וישרת-דרך. אין תפילה חזקה מתפילותיה, ואין קציצה טעימה מקציצותיה.

שנזכה לשמחות!

סיון רהב-מאיר וידידיה מאיר מבקרים בלוס אנג'לס!

סיון רהב-מאיר האלופה ובעלה הנסיך ידידיה מאיר היו פה לסבב הרצאות בלוס אנג'לס. סיון פרגנה לי בידיעות אחרונות - 😎 - אבל באמת, אין ראוי מהזוג הזה למלא ההערכה והכבוד.

מעבר לקסם, לכריזמה ולמאור הפנים שהזוג הזה מרעיף - החריצות המטורפת שלהם היא ממש פלא. הם התרוצצו והרצו, דיברו וצחקו, הופיעו על כמה וכמה במות - מבלי להתעייף, להתלונן או לשקוע בתרדמת ג'ט-לג. אלו הפנים היפות של המדינה, ויותר מכך: אלומת האור הגדולה ביותר היום בתקשורת הישראלית.

תודה רבה :)

המשך: אנגליידיש למתחילים

שלא תגידו שאלגרבלי לא מפנק אשכנזים, בהמשך לפוסט הקודם - אנגליידיש למתחילים. גזרו ושמרו:

מענג = geshmak (געשמאַק)

פתטי, מיותר = shvakh (שװאַך)

ראש/מוח יהודי = yiddishe kop (ייִדישער קאָפּ)

פאה = sheytl (שײטל)

התכנסות, חגיגת אלכוהול = farbrengen (פֿאַרברענגען)

עסקי אוויר = luft gesheft (לופט געשעפֿט)

בתמונה - אלגרבלי מנסה להשתלב

לפטפט = to schmooze (שמועסן)

בית כנסת = shul (שול)

ברכת המזון = benching (בענטשן)

אדם דתי = frum (פֿרום)

כוס קידוש = bekher (בעכער)

לתפוס, להבין = to chap (כאַפּן)

עין הרע = keinehora (קניינע הארע)

סבא = zeyde (זײדע)

סבתא = bubbe / bubby (באָבע)

נכד = einikel (אײניקל)

הדלקת נרות = bench licht (בענטשן ליכט)

לבריאות! = zay gezunt (זײַ געזונט)

חצוף קטן = chutzpadik (חוצפּהדיק)

משוגע = Meshuggeneh (משוגענער)

גבר-גבר = Mensch (מענטש‎)

כיפה = yamaka (יאַרמלקע)

אמממ.... ואולם, = táke (טאַקע)

לתפוס תנומה = to schlep (שלעפּן)

קופת צדקה = pushke (פּושקע)

המצב פח = okh un vey (אָך און װײ)

חלבי = milkhig (מילכיק)

בשרי = fleyshik (פֿלײשיק)

בחור על הכיפאק = leibedik (לעבעדיק)

תפילה בלי חזרת הש"ץ = heicha kedusha (הויכע קדושה)

אוזני המן = homentashn (המן־טאַשן)

רעשן = greger (גראַגער)

מדהים! = gevaldig (גװאַלדיק)

שמח = freilach (פֿרײלעך)

קריאת התורה = leining (לייענען די תורה)

פלטה של שבת = blech (בלעך)

דף גמרא = blat (בלאַט)

שבת חתן = aufruf (אויפֿרוף)

(בסוגריים המקור ביידיש)

גוט יונטף! שיחון אנגליידיש למתחילים

- "גוט יונטף"

- "גוד וואט?!"

- "יונטף"

- "סמאללה"

בדיוק כך, "גוט יונטף", מאחלים ׳חג שמח׳ באנגלית-יהודית. "יונטף" הוא יום-טוב, עוד מילה עברית שהיידיש עשתה בה שַׁמּוֹת, וזכתה לכברת דרך ארוכה על ספינות המהגרים מאירופה. זה די דומה ל"גוט שאבעס", רק שאם הולכים על תרגום חופשי זה בעצם כמו לומר "יום-טוב טוב".

▫ ▪ ▫

לפני 11 שנים נתקלתי לראשונה באנגליידיש, אנגלית-יידישאית שנטמעה עמוק באנגלית היומיומית של היהודים. השעה הייתה שעת מנחה של ראש השנה, והציבור כולו התכנס לאמירת תשליך על נהר ההאדסון במנהטן. אני, עם עוד כמה חברים טובים (שוקי, מתניה, אריאל) עשינו את השבוע הראשון שלנו במנהטן, שליחים רווקים צעירים חסרי-מושג בעיר הגדולה. לפנינו נהר ההאדסון, ויהודים טובים משליכים את חטאיהם למצולות. אחרי שהפכנו את הכיסים וניערנו את העוונות, הגבאי הרים את קולו והכריז ״davening in twenty minutes״. ואני משתומם בבהלה במילה המוזרה הזאת, ״דאבנינג״. מפה לשם, אחרי התייעצות קלה הגענו למסקנה שהגבאי התכוון ל-Diving, צלילה, ולך תדע, אולי החבורה המחורפנת כאן מתכננת לצלול יחד עם חטאיהם למצולות ההאדסון. הדאחקות, כמובן, לא איחרו לבוא:

- ״שמעת את זה, קצו, diving, חחחחח״

- ״לא ידעתי שמביאים שנורקל לתשליך״

- ״וסנפירים״

▫ ▪ ▫

כדי להיות יהודי טוב באמריקה, אתה לא יכול להשתמש באנגלית של גויים בשביל יידישקייט. יהודים לא הולכים לסינגוג אלא ל'שוּל', ולהתפלל זה לא pray כי אם daven. ברכת כהנים היא ״דוכנינג״ (duchening), מהמילה דוכן כמובן. ברכת המזון היא בנצ'ינג (benching), לתפוס איזשהו עניין זה to chap (חאפ), לפסוק הלכה זה פּסקענען, ולסעודה שלישית קוראים שלישודעס.

זה, רבותיי, הדיבור. שאריות היידיש האלה זה מה שמבדיל בין ישראל לעמים, וגם דרך קלילה לזהות את מינון היידישקייט של היהודי לפניך. בקיצור, זה ממֶש גוועלדיק!

גוט יונטף לכולם!

29 תלמידים, 29 כסאות | צפו באתגר הכסא

Watch our amazing 29 eighth-graders doing the CHAIR TRICK - an exercise in team-building and mutual trust.

How beautiful it is, that beyond the physics, the circle is built on the confidence that each teammate knows that he literally has his friend’s back.

שלום כיתה א'. זה רגע של פעם בחיים

אז גם בניה עלה לכיתה א' וזה רבותיי אומר שכבר שניים משלושתיי נמצאים בבית ספר, או במילים אחרות – אבא מוברג חזק בוועד ההורים. ולוּ יְדַעְתֶּם מי זה בניה, ודאי הייתם אומרים שהדבר הפריך הזה יישאר תינוקי מתוקי לנצח – אבל הנה, גם הרך שבילדים לומד צ'יק צ'אק דבר או שניים וכבר יש לו מה להגיד (באנגלית) בנוגע למדיניות האייפד בבית ולמה אין שניצל ואורז לארוחת צהריים, ועוד רגע חטיבת ביניים ואז תיכון ובזמן שאני מקשקש פה הוא בטח כבר לקח לי האוטו.

אז הפעם התכוננתי למאורע הזה, ועשיתי מעשה:

עצרתי.

עשיתי צילום מסך.

נצרתי את הרגע, נשמתי את כל אשר סביבי עמוק לריאותיי, והרהרתי: "חשוב רגע על הזמן, זכור את השניות האלה, הסתכל על מה שקורה עכשיו, איך הבן שלך עולה לכיתה א', איך הוא גָּדֵל, עצור את ההקלדה האינסופית של המוח ועשה 'שמירה בשם' בצורה מסודרת כמו שעושים בוורד, ופשוט תספוג לתוכך את עצם הרגע".

זו שמירה יזומה במאגרי הזיכרון. היא נהדרת, באמת, היא מאפשרת להעניק לרגעים קסומים את מקומם, לסמן אותם, לייחד בראש מעין נקודות על ציר-הזמן בתוך בליל הנתונים הבלתי-פוסק שמתכנס לנו במוח.

אז שָׁלוֹם כִּתָּה א', ובהצלחה לכל ההורים (התלמידים כבר יסתדרו)!

ג'רמי מיקס הוא עבריין. למה לכל הרוחות בר רפאלי מורחת את הפרצוף שלו על כל נתב"ג?

אם עברתם השנה בנתב"ג ובר רפאלי לא הביאה לכם את העצבים – הפוסט הזה בשבילכם:

▫ ▪ ▫

ג'רמי מיקס הוא עבריין אמריקאי. כבר בשנת 2002, כשהיה בן 18, הורשע בשוד ובביצוע מעשי אלימות קשים בילד בן 16, וישב שנתיים בכלא לאחר עסקת טיעון. מיקס היה חבר בכנופיית רחוב אפרו-אמריקנית בשם "קריפס", כנופיה שלא היססה לרצוח מאות ממתנגדיה. לאחר שהשתחרר מהכלא, הוסיף מיקס בחייו העברייניים, עד שב-2014 נעצר לאחר שהפך לספּק מרכזי של נשק חם – רובים מכל הסוגים, רימונים ותחמושת – לעבריינים כבדים. המשטרה הגדירה אותו ״אחד העבריינים המסוכנים והאלימים ביותר באיזור סטוקטון קליפורניה״ והוא נידון לעוד 27 חודשי מאסר. אבא שלו, אגב, השתחרר גם הוא לאחרונה לאחר שישב 33 שנים בכלא בגין מעשה רצח ואונס שביצע ב-1984.

במזל ששמור ליחידים, למיקס יש מראה נדיר, שמשלב עור כהה עם עיניים בהירות. הפרצוף היפה הזה הפך לוויראלי לאחר שתמונת ה-mug shot (פוטו רצח) שלו פורסמה על ידי המשטרה. עם שחרורו מהכלא, התפרסם מיקס, והפך לדוגמן.

הדיו טרם יבש מגיליון השחרורים של מיקס, ובר רפאלי מיהרה להסתער עליו בתור הפרזנטור שיככב לצידה בצילומי "קרולינה למקה". בסרטון פרסומת שצילמו, נראים השניים פורצים לווילה וכמעט נתפסים על ידי המשטרה. אם עברתם בנתב"ג בשנה האחרונה בוודאי ראיתם את הפרצוף של מיקס, לצד רפאלי, כמעט בכל פינה בשדה התעופה. העבריין הזה הוא שער הכניסה למדינת ישראל. אי אפשר להיכנס או לצאת מהארץ בלי לפגוש בפרצופים של השניים האלה, מתנוססים בענק בכל חור.

אז יופי שהוא ריצה את עונשו. איך הייתם מרגישים אם עבריין מין היה מתנוסס על קירות נתב"ג? מה, כי קרולינה למקה – ברלין עאלק, אין שם כלום חוץ ממסגרות משקפיים בדולר וחצי מסין ופרזנטורית פוטוגנית – שילמה כסף? ואם חנן גולדבלט היה חתיך הייתם מסכימים לראות את הפרצוף שלו על שלטי ענק בכניסה לארץ? אתם יודעים שקעקוע הדמעה ליד העין – שמיקס אמר ש"נעשה בעקבות אירוע שאינו גאה בו" – הוא סימן בעולם הפשע לאדם שהרג מישהו (לפי ה-Crime Library)?

כן, אני טרחן. וכן, יש עוד מיליון דברים להתעצבן עליהם. אבל מהאולם עם הטראפיק הכי גדול במדינה הייתי מצפה ליותר. מילא רפאלי, שגם הבחירות שלה אף פעם לא הלהיבו אותי במיוחד, אבל מה עם רשות שדות התעופה? הנהלת נתב"ג? מכל היפים והיפות בעולם דווקא העבריין המקועקע-בהגזמה הזה נבחר להיות חלון הראווה שלנו?

בארה"ב, אחד כמו מיקס נחשב למוקצה. אמריקה השמרנית בחיים לא תשים את הפרצוף שלו בראש חוצות. מבריטניה גורש בבושת פנים וכניסתו למדינה אסורה. סלבריטאים שסרחו בקטן, במעשים כמו גניבה מחנות, איבדו את כל הקמפיינים שלהם. שלא נדבר על קמפיין #metoo שקבר קריירות של בכירים רבים בהוליווד. עם קרימינל כמו מיקס, חתיך ככל שיהיה, התאגידים המסחריים פשוט לא מתעסקים. מיקס הוא חומר לצהובונים ולצלמי פפראצי ותו לא.

וינונה ריידר, לינדסי לוהן ומייגן פוקס איבדו חוזים של מיליונים בגלל שנתפסו גונבות מחנויות. ג'וני דפ, ביל קוסבי, מל גיבסון, סנופ דוג ומייק טייסון היו מלכים בארה"ב, כל אחד בתחומו, וריסקו קריירה של עשרות שנים בגלל מעשי אלימות. הם כולם היו פרזנטורים נהדרים עם חוזי עתק – והכל אבד ביום בו שמם נקשר בפלילים. ואצלנו? עבריין מורשע, אלים, קיבל את פני 20 מיליון הנוסעים שעברו בשנת 2017 בנתב"ג.

"מיקס כזה עוד לא היה" היה הסלוגן של קרולינה למקה, כאילו מיקס ורפאלי מגיעים משני עולמות מנוגדים. צר לי לאכזב, העולם שלהם די מקביל: שניהם בטוחים שלא משנה מי אתה ומה עשית בעברך – אם את/ה דוגמן/ית העולם צריך להשתחוות ליופי שלך.

אז לא; לא הפעם. נתב"ג שייך לציבור, והציבור רשאי לדרוש לראות שלטי פרסומת שלא כוללים עבריין שהתעלל בקטינים. ככה נלחמים באלימות ובאנשים אלימים.

איך להיות מדריכי טיולים בערי אירופה?

רוצים להיות מדריכי טיולים בערי אירופה? קלי קלות!

בגדול, זה הפורמט שאתם צריכים לשנן:

״ברוכים הבאים לעיר ______ השוכנת לגדות נהר ה______. העיר נחשבת לפנינה אירופאית וליעד נחשק בקרב מטיילים נבונים כמוכם. במרכז העיר תוכלו לראות את בניין העירייה, בגרמנית ראטהאוס, שהפך לאחד מסמליה של העיר. כמו בנייני עירייה אחרים באירופה, גם הבניין המרשים הזה מעוטר בשעון גדול שנבנה על ידי האמן _____ (חרטט). ממש פה במרכז ניצבת הכנסיה/קתדרלה הגדולה של ______ (שם העיר, חשוב לדייק). פעמוני הכנסייה נשמעים היטב ברחבי העיר, וצריחיה הגבוהים נראים למרחוק. כמו בניינים אחרים במרכז העיר, ניתן לראות כיצד סגנון הבנייה ה_______ שהיה נפוץ במאה ה_______ השפיע רבות על האדריכלות המקומית.

על הגשרים שחוצים את נהר ה_____ נקשרו אגדות וסיפורים רבים. מעשייה מפורסמת מספרת ש______ (חרטט משהו, לא לשכוח לשלב בסיפור שמות כמו אנסטסיה או רפונזל). מיליוני תיירים העוברים פה מאמינים ש______ (חרטט בענק). זו גם הסיבה, בין היתר, למה המבקרים משליכים מטבעות למזרקה המרשימה במרכז העיר. הנה, הקבוצה הסינית פה רוצה להצטלם, תרגישו בנוח להפריע להם בנימוס.

בעבר מנתה הקהילה היהודית בעיר למעלה מ_______ אלף יהודים, אך כיום נותרו כאן ______ (תקע מספר בין 100 ל-2000) יהודים בלבד. בית העלמין היהודי שנמצא לא רחוק מכאן, הוא עדות לקהילה המפוארת שהייתה כאן בעבר. אם תקשיבו לקולות הבוקעים מן העיר תשמעו מהר מאד עברית, לא קשה לזהות ישראלים.

מלחמת העולם השניה לא פסחה גם על האזור הזה. בשנת _194 הגיע הכובש הנאצי והצליח לשבש את שגרת החיים; יהודים רבים, כידוע, שילמו בחייהם. אם הייתם מגיעים לכאן אחרי המלחמה הייתם מוצאים עיר שבורה, מרוסקת, שהודות לנחישותם של רבים - הצליחה לשקם את עצמה.

מזכרות במחיר מופקע תוכלו למצוא במדרחוב הססגוני של העיר. ניפגש ליד הפסל הגדול של הסוס/אריה/תינוק עירום עם כנפיים. היזהרו מכייסים״.

כל מה שאתם צריכים בחיים זה טמיר שרגא אחד

יש איש אחד בעולם שקוראים לו טמיר. ב-ט'.

והטמיר הזה הוא החבר שאתם צריכים.

כי טמיר הוא לא כמו שאר החברים שלכם.

הוא גם לא אף אחד מאלה: חבר-ילדות, חבר-צחוקים, חבר-חפירות, חבר-פייסבוק, חבר-מהבניין, חבר-סיגריה, חבר-לעבודה.

טמיר שייך לז'אנר אחר, פחות שכיח.

טמיר הוא *חבר-יוזם*.

חבר שחושב על שעות הפנאי שלכם.

חבר שמכיר מקומות, שמבין בפוקר, שמחזיק בכיס ויסקי בבקבוקון מנירוסטה, שמעשן מקטרת, שמשחק משחקי קופסא של 4 שעות לסיבוב, חבר שמשיג כרטיסים בזול, שיודע להעריך עראק טוב, שמדבר בעיניים בורקות על בשר, שחולם איתכם על עולם שכולו פּלז'ר.

חבר גבר.

חבר אומר ועושה, גוזר ומקיים.

כשאתם יושבים במשרד וטובעים בשגרת יומכם המשמימה, טמיר בינתיים חושב על מפגש הגברים הבא שלכם. אם רק תראו נכונות, טמיר יזרים אתכם בכל שעה לאילת, יארגן לכם חופשה, איתו כמובן, ב-400 שקל בקפריסין, או יוציא אתכם לשתות בירת אייל בלגית במרקם מעורפל. ואם סתם תשאלו מה עושים הערב, הוא יענה בספונטניות: "יאללה תגיע, נזרום". מקסימום תשבו אצלו בסלון, יש מצב שהוא יוציא לכם סטייקים מהפריזר.

קוראים לזה חברוּת אקטיבית או חברות יוזמת.

בכל העולם היא הולכת ונכחדת, כי הרבה אנשים מחפשים חברים מהסוג שעושה לייק, ושוכחים את החברים שמוציאים אותם לפיקניק על חוף הים.

אבל בלוד יש את טמיר.

וטמיר – שיכול להתקשר להודיע שהוא אצלכם עוד עשר דקות ותביאו משהו לשתות – הוא מסוג החברים שאתם צריכים.

****

אור אסולין האגדה עשה על זה משחק:

טָמִירוֹמַטוֹר

לחצו כאן לשחק:

https://calabassa-net.wixsite.com/calabassa/tamiromator?fbclid=IwAR1BhK5p-LaRfX0UJcHVz25JjXXiBpbZ4xvIxEd7PYH0cTP4yx1jgOHUtAw

---

אחינו כל בית ישראל, כבר 1948 שנים וזה לא נתפס | ט' באב תשע"ח

מכבים את האור, מדליקים נר.

החזן מקרב את הסידור לאור הנר ומחשב בראש: שנת 2018 פחות 70 שווה 1948.

אלף-תשע-מאות-ארבעים-ושמונה.

"אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה שֶׁנֶּחְרַב בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ".

כן, יש מי שסופר, וזה מטורף.

שנת 70 לספירה זה כל כך מזמן: לפני שפומפיי נחרבה, לפני שמוחמד נולד, לפני הברית החדשה, לפני המצאת הדפוס, לפני הרנסנס, לפני שקולומבוס גילה את אמריקה, לפני ששמעון פרס נולד, לפני הפרק הראשון של היפים והאמיצים. כל כך הרבה מקדשים נבנו ונחרבו. דתות קמו ונפלו. מלכים, מגיפות, מלחמות, עריצים, תכניות ריאליטי. יבשות התגלו, ערים נעלמו, מהפכות שינו את העולם שוב ושוב. גם העולם היהודי התטלטל והתגלגל והתבולל והסתחרר באינספור פינות, חזר וניעור פעם אחר פעם, הגיח בצורות שונות ברחבי העולם. וואו, כל כך הרבה קרה מאז. אבל בבתי הכנסת, כל תשעה באב, כאילו כלום: הזמן עוצר מלכת ומתכנס לציון אירוע עגום מהמאה הראשונה לספירה. נהי ותמרורים וגברים שרוּעים על רצפת בית הכנסת כאילו המקדש נחרב שלשום. היהודי מתנדנד בעולם כבר כמעט אלפיים שנה עם רִיק בלב, עם פצע שלא מגליד, ממאן להינחם על אסונו העתיק. זה לא ייאמן, ויותר מכך: זה מכמיר לב.

▫ ▪ ▫

אני אוהב את ה"אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" הזה. בסידורי התפילה כמעט ואין מקום להשלים את החסר, אין לנו קו תחתון אחד כזה _________ שמשאיר מקום למילותינו שלנו. מעט מאד תפילות הן מודולריות, כאלה שמאפשרות להשלים בהן את הטקסט בהתאם לזמן ולנסיבות. וכשיש, זה נותן פרופורציות, זה מחייה את הסידור, הופך אותו לאקטואלי יותר. הלוואי שהיו עוד כאלה.

▫ ▪ ▫

השבוע בשיחה שאלתי מתי נגמר עידן הברזל. טווח התשובות: בין מיליון ל-500 מיליון שנה. והאמת, כשהמקדש שלנו נחרב, מקומות שנחשבים היום לערש התרבות – סקנדינביה, בריטניה – היו עדיין בעיצומו של עידן הברזל (British Iron Age). או בלשונו של היהודי בנג'מין ד'יזראלי, ראש ממשלת בריטניה לשעבר: "בימים שאבות-אבותיו של הג'נטלמן הנכבד היו פראים אכזרים באי נידח, שימשו אבותיי ככוהנים במקדש".

▫ ▪ ▫

וכשחושבים על התקופה המפלצתית הזאת, 1948 שנים, מתחילים לתהות: כמה עוד נחכה? האם היהודי מסוגל לבנות בית מקדש? ממתי הפאסיביות השתלטה על היהודים בכל מה שקשור לתקומת קודש הקודשים שלהם ומה זה בכלל משיח? למה בין המקדש הראשון לשני היו רק 70 שנה, והאם באמת אפשר לחסוך את 2000 שנות ההמתנה הבאות? הצום ממשיך לעבור, אתה מסתכל בשעון וחושב: האם למושג הזה של 'חורבן הבית' יש באמת מימד של זמן, או שהוא נטבע כל כך עמוק בדנ"א של היהודי, שמבחינתו זו כבר גזירת גורל מעולם הנצח? איך בכלל אפשר לשנות תודעה בת 1948 שנים, יש לזה סיכוי בכלל? והאם הסיפור הזה של בית המקדש הוא עוד אירוע חתום ששייך להיסטוריה, כמו עידן הברזל, או שיש לו גם עתיד?

וּכְשֶׁתִּמָּצֶאנָה התשובות, אדע שבא המשיח

בלב שומקום, בין הרים ובין גבעות, קיבלתי דוח תנועה

גם אם קיבלתם כבר 30 דו"חות ממצלמות תנועה, כזאת עוד לא ראיתם:

בקליפורניה - בלב שום מקום, בכביש חוצה יער, על פסגה של הר, בנתיב חד-סתרי, זורם ובלי שום צומת - התקינו סוללת תמרורי עצור. מסביב לכל תמרור מסתתרות 4 מצלמות משוכללות שמתעדות בערך כל מכונית שלישית שלא מקפידה לעצור.

התמרורים האלה זה מדפסת של כסף. ומי נהנה מהמיליונים? יש גוף שנקרא "הרשות לשימור ההרים", רשות קיקיונית שמחזיקה כמה הרים באיזור לוס אנג'לס, ובעונג רב מתעללת במאות נהגים כל יום.

בקליפורניה, אגב, מרוב תמרורי עצור בכל פינת רחוב, המציאו מושג שנקרא "קליפורניה סטופ". רוב הנהגים פה מתייחסים לתמרור עצור כמו סוג של תן זכות קדימה. ככה אנשים נוהגים פה, וזה די לגיטימי, אפילו אם אתה לא ישראלי שרגיל לכבישים של לוד. אבל ל"רשות לשימור ההרים", יש כללים אחרים, וזה די מבאס.

אני אגב האינפיניטי האפורה בסרטון, חצי עוצר חצי מאיץ יחד עם הלבנה שלפניי. 100$ תודה שששאלתם.

סיפורו של הדקל ברחוב המיצדים

בבית ברחוב המיצדים, בו גדלתי, היו שני עצי דקל. אני זוכר שנטעו אותם, אי שם בראשית שנות ה-90, בפרץ של גננוּת טובה מצד אבא שלי. אני גם זוכר איך תוך חצי שנה אחד הדקלים היה גבוה מגובהי, בעוד השני היה עם פיגור גדילה קל. השכן אמר שהוא נשאר נמוך בגלל כל מיני עניינים שקשורים לחומציות ומליחות הקרקע, אבל ברוך השם, הבעיה נפתרה הודות לחתולים שהיו עושים עליו את צרכיהם תדיר. אלו היו עצים בעלי נוכחות, ככל הדקלים, שבזכות עלי המניפה הרחבים שלהם אבא תכנן שישמשו לנו לסכך בימי הסוכות. 

כשהייתי בן 13 עזבנו את מעלה אדומים, ומאותו היום נפלו על הדקלים יגון ואנחה. בנזירותם ובצערם, כמו שמשון הגיבור בשעתו, וכמוני בימי התיכון, הדקלים הפסיקו לראות סַפָּר, והם צמחו להם פרא מבלי יד מלטפת וגוזמת וחופפת. וכשדקל לא מקבל תשומת לב - הוא מראה לנו את זה מיד: עליו הקמלים צונחים אט אט לעבר גופו, והופכים לתזכורת מעיקה של הזנחה וחוסר תשומת לב.

ואיך שגלגל סובב בעולם, מעלה אדומים הייתה קרובה לאוניברסיטה העברית, ובשנת 2009 מצאתי עצמי שוב מתגורר בבית נעוריי. הדקלים שעמדו כזקיפים בחזית הנוף אל הוואדי - עדיין היו שם. ראיתי את שני אלה עומדים בגלמודיותם ונמלאתי חמלה ואהבה אליהם, אל חבריהם ואל משפחת הדקלים כולה. למדתי שהדקלים שלי הם ממין 'ושינגטוניה חסונה' (באנגלית קוראים להם Mexican fan palm, דקל מניפה מקסיקני), שעליהם הרחבים משמשים במדינות טרופיות כמעין מטריה מפני הגשם ושניתן להכין איתם מקלעות ומחצלות. עלי הדקל בנויים משלושה חלקים: הטָרָף (החלק הרחב בעלה), הפּטוֹטֶרת (החלק הצר המחבר את הטרף לגזע) ובסיס הפּטוֹטֶרת. לדקל שלי היו עלים דמויי מניפה, רחבים ופרושֹים, שמזכירים צורת כף יד פתוחה, ומחורצים יפה יפה כמו אקורדיון. אבל יש עוד כ-2,600 מיני דקל, ולכל מין יש את העלים והגזע והפירות והריח והלולב שלו; יש גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים, קוצניים וחלקים, סבוּכים ושואפי רוּם, כאלה שמצמיחים תמרים וכאלה שמצמיחים קוקוס. ואפילו יש דקל ושמו 'היופורבה אמריקוליס' וממנו נותר רק פרט אחד בכל העולם כולו. הסתכלתי על דקלים בכל מקום והם נראו לי עצים מקסימים וטובי לב. 

אבל הדקלים שלי, כאמור, היו עזובים ומוזנחים. חלקם העליון היה ירוק ורענן, כיאה לדקלים, אך חציים התחתון היה מכוסה בבסיסי עלים שקמלו לפני שנים רבות. אמנם יש כאלה עם זקן שיבה שמעיד על חכמתם ותורתם, אבל לא הפעם: זקן העבות היבש שהיה כרוך סביב העצים היה ראוי לגיזום דחוף, ואני חיפשתי לו גנן שיפלס דרך לעובי הגזע ויגזום את העץ בידיים אוהבות.

והחיפוש, רבותיי, לא היה קל. הבאתי גנן יהודי שבחן את הצד מכל עבריו, ופסק: יהיה לך יותר זול לכרות את העץ מלגזום אותו. השני בא, הסתכל, אמר שצריך מנוף כדי לטפס וזה לבד יעלה לך אלפיים אלפיים-חמש-מאות שקל. השלישי ראה את הסבך על העץ ואמר שצריך מסיכת ראש מיוחדת כדי להכניס את הראש בתוך הסבך הזה. גנן גידל תירוץ בגן, ואף אחד לא היה מוכן להתעסק עם הדקל שלי. 

עד שיום אחד עמדנו שלושתנו, אני ושני הדקלים, וחשבנו מה לעשות. העצים, שהשקיפו לוואדי, סימנו לי שבמקום הכי נמוך, שם נמצאת התשובה. הבטתי מטה אל הוואדי, היה יום חם, ופתאום אני רואה במעמקים בדואי מסתובב עם חמור.

"היי" צעקתי לו. 

"מִין הַדַ'א?"' ענה הבדואי.

"תַעְלִי הוּנַא" אמרתי לו שיבוא, והוא בא.

"כּיף חַאלק?", הוא שאל.

"זַ'יִיד, ו'א עליקום סאלאם, שוּ איסמַכּ?", שאלתי איך קוראים לו.

"יוּסוּף".

יוסוף היה בדואי מהשבט הסמוך למעלה אדומים. היו לו 4 נשים, 14 ילדים ו-300 ראשי צאן. הוא מעולם לא הוציא תעודת זהות, לא ידע מילה בעברית והוא מאחרוני הבדואים הנוודים שאשכרה גרים באוהל. אין לו מושג מתי הוא נולד, מה התאריך היום ומה אכלה שרה נתניהו, אבל אני יכול להעריך שהוא היה אז בן 45. יוסוף כל יום הולך כ-20 קילומטר בוואדיות, מחפש מציאות שיהודים מפקירים ועובד בעבודות מזדמנות. אין לו אוטו, אין לו רישיון, יש לו רק זוג רגליים וחמור. כשיוסוף ראה את העץ לקח לו בערך 10 שניות להבין איך הוא גוזם אותו, ועוד 10 דקות להביא משור עם ידית. קפה קטן, ויאללה לעבודה.

יוסוף הכניס את ראשו לתוך סבך העלים היבשים ואיתר את מִפרקי הדקל. ענן של אבק ויתושים הִתְאַבֵּךְ מעליו, קוצים ניקבו את ידיו, אבל הוא בשלו - לא ויתר. וכך, לאט ובנחישות הסיר יוסוף את שכבת העלים הראשונה, והמשיך הלאה, עלה אחר עלה, גוזם ומיישר ונפטר מהשכבה הנבולה שכיסתה את העץ.

בשלב כלשהו, יוסוף כבר היה נמוך מכדי לגזום את צמרת העץ.

"יוסוף יוסוף, סְ'לַם?", הצעתי סולם, זכרתי שהמילה בערבית דומה לזו בעברית.

"לַא, לַא".

בזריזות חתולית, יוסף טיפס על העץ ונתלה עליו כמו קואלה שמחבקת עץ. בידו האחת אחז במשור, בידו השנייה תפס בעץ. זה לא ייאמן הדבר הזה, איך הבנאדם נתלה על העץ ככה איזה שעה וחצי. יוסוף גזם וקיצץ, טיפח וטיפל במסירות, הסיר עלה אחר עלה, ולבסוף ירד מהעץ בתחושת ניצחון. אמרתי לו שׁוּקראן, שתינו קפה ושילמתי לו את משכורתו (עשירית ממה שהגנן היהודי ביקש). הראיתי לו את התמונות שצילמתי, והוא צחק, כי אף פעם לא מצלמים אותו.

גם הדקל השוויץ קצת. אחרי שנים ארוכות של הזנחה, הוא היה מגולח, מסודר, יפה ונקי, כמו גבר לפני דייט. 

וכמו בסיפור ההוא, העץ היה מאושר.

מה הסיכוי להיקלע לאותו חור בהפרש של 10 שנים בדיוק?

ביוני 2008 יצאתי ל-road trip בארצות הברית. היינו ארבעה: שלושה ביינישים מפוארים – אליעד, ידידיה ואופיר – ואחד אלגרבלי פושטק. זה היה מסע מטורף עם הרבה דאחקות של הסדרניקים, התכּלבוּת של דוסים וניחוחות של גרביים. חצינו את ארה"ב לרוחבה, נסענו אלפי מיילים, עברנו ב-12 מדינות, ראינו את הנופים המפליאים שיש לארה"ב להציע ופגשנו את אמריקה האחרת, רחבת הידיים ועוצרת הנשימה.

10 שנים אחר-כך, יוני 2018, הגורל מזמן אותי בדיוק לאותו המסלול. סיאטל, ילוסטון, גרנד טיטון, ארצ'ס – הרים מושלגים, גייזרים, הרי געש, זקיפי אבן, דובים ושאר בעלי חיים ססגוניים – שוב אותם פלאי עולם, והפעם עם המשפחה שלי. גאד, אני מהרהר, כמה הדר ויופי הורדת על אמריקה, לא התקמצנת בכלל. אני מסתכל על המושב האחורי באוטו וקולט שהשלושה זאטוטים מאחורה הם שלי, כולל דוידי בן ה-8 שכבר פיתח דרישות בסגנון "אבא, אני מעדיף שנישן בהוטלים ולא במוֹטלים" או "אולי נעשה את הסיור בהליקופטר". אתם קולטים? לפני עשור קפאתי תחת כיפת השמיים בתוך שק-שינה מניילון, והעגל הקטן הזה רוצה לטוס בהליקופטר.

ודווקא בדז'ה-וו הזה, בתזמון הפלאי של בדיוק 10 שנים – זה מכה בי: הנופים לא השתנו, אנחנו כן. אני רואה את הנהר המתפתל בגרנד-טיטון ומתמלא בתחושת שניוּת מסתורית. המוח שלי קופץ קדימה ואחורה, איפה הייתי לפני 10 שנים, איפה אני היום. הטיול הזה כאילו תוֹחם לי תקופה. עשור שהתחיל אי שם אחרי השליחות בניו-יורק, ומסתיים אחרי שנתיים של שליחות בלוס-אנג'לס. החתונה, הילדים שנולדו, הלימודים באוניברסיטה, מקומות העבודה, החברים החדשים, הטיולים המשפחתיים. כל כך הרבה קרה מאז. בחיי, איזה עשור אינטנסיבי.

▫ ▪ ▫

לא כל יום מזדמנת סגירת מעגל מפוארת שכזאת. עשור שמתחיל ונגמר באותן נקודות על הגלובוס – ומקפל בתוכו כל כך הרבה אירועים. אני תוהה לעצמי, מה היה צריך לקרות כדי שאמצא את עצמי באותו חור, 11,000 קילומטר מהבית, בהפרש מדויק של עשור, כמה נקודות צריכות להתחבר, כמה החלטות צריכות להתקבל. לפעמים נדמה שדברים נתקעים, שהחיים לא מתקדמים לשום מקום. אבל הזמן לא קופא מלכת. כל יום הוא חוליה בשרשרת ארוכה, כל החלטה שולית עשויה להכריע איפה תהיו בעוד 10 שנים. אם בטיול הקודם הנסיעה הייתה מלאה בחפירות על דייטים ופסיכומטרי, היום אשתי ואני מדסקסים על קריירה, משכנתא וילדים. וגם עכשיו, אין לי מושג איפה נהיה בשנת 2028, אבל ברור לי שהמחשבות של היום מעצבות את המציאות הקרובה והרחוקה.

▫▪▫

תודה לאשתי שצלחה איתי בגבורה 3,000 מייל של שכרון חושים. תודה לחברים מ-2008 על טיול מעורר השראה. תדעו שהיו לי פלאשבקים מטורפים ושאשתי לא הסכימה לי הפעם לייבש את הגרביים על החלון.

טיפ נפלא לחובבי טיולים

לאלה שאוהבים לטייל - יש לי טיפ נהדר בשבילכם!

אם אתם יוצאים לטיול חוצה יבשות, עם ילדים, מזוודות, שמיכות, נעליים, סירים, מחבתות, צידנית ואוכל כשר מאולתר - סדרו במזוודה את הציוד של כל יום בשקית נפרדת (בגדים לילדים, תחתונים, גרביים) ומספרו את השקיות, כך שכשיורדים מהאוטו כל ערב, לא צריך לפרוק ולארוז 4 מזוודות; פשוט שולפים את השקית של יום המחר ונערכים ללינה. כמה פשוט, ככה יעיל.

וככלל, אם אתם זקוקים לעוד טיפים שימושיים כאלה - אשמח לתת לכם אותם. אני ממילא לא משתמש בהם.

צר לי לאכזב אתכם ישראלים, בעולם אין מונדיאל, יש World Cup

מונדיאל ונבחרת ישראל. שני קווים מקבילים שלא ייפגשו

אם אתם כרגע בחו"ל, אל תחפשו לראות את ה'מונדיאל', כי אין להם מונדיאל. בכל העולם קוראים למונדיאל 'World Cup', גביע העולם, חוץ מכמה מדינות עם ר' מתגלגלת ושחקנים כמו מסי, ששם קוראים לגביע העולם 'קוֹפָּה מוּנדיאל דה פוטבול'. וגם אז, בספרדית הוגים את המילה 'מוּנדיאל' בשורוק, ולא 'מוֹנדיאל' (שפירושה עוֹלמי ולא עוּלמי, כמובן).

חפשו את המילה 'מונדיאל' על כל צורותיה בויקיפדיה האנגלית, לא תמצאו אזכור אחד. חפשו ישראלי שקורא למונדיאל 'גביע העולם', גם לא תמצאו אחד. אבל בינינו, מונדיאל או וורלד-קאפ, מה זה משנה: ממילא המקסימום של הכדורגל הישראלי זה גביע הטוטו ⚽️🏆

**

ובינתיים בארה"ב, פלנטה אחרת. במקום לצפות ב-3:0 של בלגיה היום, רואים בייסבול

תגובת אוניברסיטת מרילנד למכתבי בעניין פרופ' פרי

באיחור מה, נתקבלה תשובת אוניברסיטת מרילנד.

בגדול, הם אומרים כאן שהוידאו חלקי ונתון לסילופים ועוד יאדה יאדה. עם זאת, מניסיוני אני משוכנע שתגובת הנגד והרעש התקשורתי עשו את שלהם. אי אפשר לחמוק עוד מידיו הארוכות של השיימינג. הכוח עבר לצרכנים, לאנשים הקטנים, למסכנים ברחוב, למושפלי כל העולם. כל אחד מחזיק מצלמה, וכל מצלמה מסוגלת לשזוף עוולות. 

הנה תגובתה המלאה של Jessica L. Jennings מאוניברסיטת מרילנד. 

Thank you for contacting the President’s office. We appreciate you reaching out to share your concerns, and we have since gathered more information so that we could respond to your letter.

A truncated video, taken at an airport in Israel that shows an interaction between a University of Maryland visiting assistant professor and other individuals, has been circulated widely online, and we understand this prompted your outreach. 

The University's Senior Vice President and Provost, as well as the Dean of the College of Arts and Humanities have reviewed this matter. They have gathered more information to understand the context of this interaction and what preceded it.

Professor Pnina Peri asserts that she was provoked and verbally attacked in the moments leading up to the video being taken. She has sought to tell her untold side of the story. Her position is confirmed through another video taken of the incident that they have reviewed. Professor Peri nonetheless deeply regrets her behavior and apologized for how she reacted to this incident. The University's academic leaders acknowledge her apology and support her ongoing contributions to the institution.

The University of Maryland is committed to its core values of freedom of expression and civility in discourse, values shared by Dr. Peri. The University appreciates her contributions to academic and educational activities on campus, and is proud of its thriving programs in Israeli studies and Jewish studies, as well as its long history of extensive educational exchanges, joint research, and study abroad programs with many universities, research institutes, and civic organizations in Israel.  

Again, thank you for your outreach. 

Sincerely,
Jessica Jennings

Director of Communications
Office of Strategic Communications | University of Maryland

איזה מזל שארגנטינה לא תשחק בארץ! 😃

בואו נניח לרגע את הנבלות של ה-BDS ונודה על האמת: איזה מזל שארגנטינה לא תשחק בארץ. הנה לכם 5 סיבות טובות:

1) שלום לך נבחרת ישראל, מקום 98 בעולם. לא הייתי נותן לך לשחק מול מקלט מס באוקיינוס השקט. ב-8 המשחקים האחרונים של הנבחרת – 6 נגמרו בהפסד, 1 בתיקו עלוב מול מולדובה ועוד ניצחון קלוש של 1:0 על מעצמת הכדורגל ליכטנשטיין. עם הישגים כאלה, מגיע לחבורה הכושלת של הכדורגל הישראלי לראות את מסי ביוטיוב. שלא נזכיר עם המופע המביש של קפטן הנבחרת, ערן זהבי, שזרק בעצבים את סרט הקפטן כמו איזה ילד בן שתיים.

2) ובואו לא נשלה את עצמנו: נחסכה מאיתנו האמא של כל התבוסות. בכדורגל אין ידידוּת, זה לא סטנגה בשכונה, קבוצה משחקת כדי לנצח. וברור לכם, הנבחרת שהפסידה לפני כמה חודשים למקדוניה הייתה עומדת לחטוף 7:0 מארגנטינה, כנראה הנבחרת הכי רותחת בעולם, שבוע לפני המונדיאל. מסי, עם רביעיה, היה הופך להיות גיבור העולם הערבי אחרי שהביס את ישראל בעיר הבירה שלהם. כלומר, הגאון שיזם את המשחק הכניס אותנו לסיטואציה של לוז-לוז סיטואיישן; ובבחירה בין רע לרע יותר, עדיף שהארגנטינאים יתקפלו משהישראלים יושפלו.

3) מירי רגב מסוגלת לעלות למגרש כחלוץ מרכזי רק כדי להחליף חולצה בסיום עם מסי. לא בא לי. גם לארגנטינה לא היה חשק להפוך ללהקת החימום של מרכז הליכוד, ובצדק.

4) ואחרי ההפסד המביש מול ארגנטינה, חשבו על 30 אלף אוהדים עם זנב בין הרגליים – כלומר 30 אלף עובדי מדינה ומקורבים שהתקמבנו על כרטיסים – שהיו צריכים להעניק לנו למחרת שירות במשרדי הממשלה. ההסתדרות הייתה דורשת העלאה של 30% ואובדן כושר עבודה לשנתיים. שלי יחימוביץ בתגובה: "ממשלה שמסוגלת להוציא 3 מיליון שקל על משחק כדורגל, יכולה לשלם 20,000 לפקיד במשרד התרבות".

5) ושבת. למה משחק ידידות צריך להתקיים בשבת? זה ידידות לכל הרוחות, לא יכלו לסדר את זה בחמישי בערב ולקמבן גם אותי על איזה כרטיס?

אז תודה לך נבחרת ארגנטינה, מאחל לך מונדיאל כמו הפרצוף של מראדונה.

כמה כמה יצא ישראל ארגנטינה

סרטון התפילין, עדכון

לפני יומיים פניתי לנשיא אוניברסיטת מרילנד, בתהייה כיצד דמות כמו פרופ' פרי עומדת בראש המכון ללימודי ישראל באוניברסיטה. הפנו אותי למנכ"ל המכון שיצר איתי קשר. הוא שלח לי את תגובתה הרשמית של פרופ' פרי באנגלית, כמו גם טענה מיתממת ש"אתה לא היית שם". פרי בתגובתה, איך לא, גייסה את השואה כדי להצדיק את מעשיה. היא מספרת איך אותם מניחי תפילין בשדה התעופה כינו אותה 'נאצית' ועד כמה גדלה כל ימיה בצל השואה. מזל שיש וידאו שמראה עד כמה מאופקת יחסית הייתה התגובה של הראשונים.

אנשים כמו פרופ' פרי הם אלופי המניפולציה. הראשונים לגייס את השואה בכל מצב. פרי מתקרבנת, מתמסכנת, משקרת שוב. היא יודעת שחוסר סובלנות דתית זה משהו לא נסבל באמריקה. העצב הרגיש של השואה הוא מפלטם של נבלים כמוה. אם הייתי יורד לרמתה, הייתי שולח לאוניברסיטה תמונות בשחור-לבן של קלגסים נאציים משפילים מניחי תפילין. אבל אני לא. נקווה שהצדק יעשה את שלו.

באתר ynet הזכירו את המכתב האמור. תודה למי שהפנה אותם לפוסט. מצ"ב גם תגובתה של פרי.

**

תגובתה באנגלית של פרופ' פרי

ynet

למה פניתי לנשיא אוניברסיטת מרילנד נגד פרופ' פנינה פרי?

לא הצחוק המוטרף, לא המבט המרושע, לא השנאה היוקדת - כל אלה פחות הפריעו לי בסרטון התפילין. חולי-נפש מסתובבים בעולם בלי סוף. מה שבאמת הפריע לי זו גיבורת הסרטון: פרופ' פנינה פרי, העומדת בראש המכון ללימודי ישראל באוניברסיטת מרילנד, וחתומה על רב המכר "חינוך בחברה רבת תרבויות: פלורליזם ונקודות מפגש בין שסעים תרבותיים".

למה זה מטריף? כי מרילנד זה לא מכללת בית שאן. מדובר באוניברסיטה עם כמעט 40 אלף סטודנטים ותקציב של 2.1 מיליארד דולר בשנה. אנשי אקדמיה ישראלים, שיורדים מהארץ בהמוניהם, מסתערים על לא מעט משרות באוניברסיטאות מעין אלה. הם מכתיבים, במידה רבה, את הטון האקדמי כלפי ישראל במוסדות להשכלה גבוהה; לעיתים קרובות ולמרבה הצער, מי שמאיישים משרות הקשורות ללימודי יהדות / ישראל / מזה"ת, זה לא ישראלים חובבי ישראל, אלא אנשים כמו פנינה פרי. דווקא כישראלים, הם האחראים על עיצובם של "לימודי ישראל" באוניברסיטאות ברחבי העולם, ופעמים רבות הם שותפים בולטים לרעל האקדמי-אנטישמי שזורם מהמוסדות האלה.

אז הרמתי את הכפפה וכתבתי מכתב לנשיא אוניברסיטת מרילנד. זה טיפונת ארוך, אבל הבאטם-ליין שלו אומר ככה: 

"עם מינימום סובלנות ומקסימום שנאה, דעות קדומות וגזענות - איך אישה כזאת עומדת בראש המכון ללימודי ישראל אצלכם באוניברסיטה?"

* * * 

אם בא לכם לקרוא, יש למטה צילום מסך:

10 משפטים ששמעתי בטיסה חזרה לאל.איי

1. "הבאתי איתי במזוודה 20 קילו גרעינים, 7 קילו פיסטוקים וצעיף של בית"ר"

2. "אקסקיוז מי דיילת, איפה יותר כיף לך בישראל או בחו"ל"

3. "תאמין לי, אני עשיתי באמריקה כסף יותר מטראמפ עד שהתרסקתי"

4. "פעם אחרונה שאני טס אל-על. בטורקיש איירליינס מקבלים סוכריות לפני הירידה מהמטוס"

5. "אם יקראו לי למילואים אני תוך שעתיים על מטוס חזרה"

6. "אני בהתחלה ירדתי רק לשנה-שנתיים, אבל אתה יודע, הילדים גדלים והאישה כבר לא רוצה לחזור לבת-ים"

7. "למה כבר אין פרקים חוזרים של קומדי סטור"

8. "אין על השווארמה בארץ, באמריקה מוכרים לך פלסטיק"

9. "איזה מדליקה התרנגולת השמנמונת הזאת מהאירוויזיון"

10. "תן לי רק להביא את המכה באמריקה ומבטיח לך אני חוזר"

11. "בואנ'ה קיבלתי סחרחורת בארץ, שבוע אחד בישראל מייצר יותר חדשות מ-10 שנים בסן-דייגו"

בתמונה: שקיות

שאלות של תיירים בים המלח

# "כמה מלח יש בים המלח?"

# "מה, אין דגים בכלל?"

# "מי שממש רוצה לטבוע טובע?"

# "מותר לצוף לצד השני של הים?"

# "הבוץ בחינם?"

# "מותר לשים את המלח הזה בסלט?"

# "זה טוב לחצ׳קונים?"

# "האם המים ירוקים מפסוריאזיס?"

# "מותר לעשות פיפי?"

# "אפשר להתעוור פה?"

# "אתה בטוח שזה לא השמן במים שמציף אותנו?"

# "או מיי גאד שורף לי!!!"

כמה תובנות על טיסה באל-על

# לפי כמות המניינים שיש על המטוס, לא ירחק היום שאל-על תיקרא שטיבל-על

# ככל שהעברית שלך יותר טובה - כך המוטיבציה של הדיילות לשרת אותך קטנה. זה משהו בכבוד של הישראליות

# ישראלים מתנשאים ברילוקיישן לא טסים אל-על

# מערכת המולטימדיה באל-על כל כך מיושנת, שאני לא אתפלא אם עדיין אפשר לקלוט שם פרקים של ששטוס

# היה פה על הטיסה יהודי צדיק מניו-יורק שביקר בישראל 14 פעמים בשנתיים האחרונות. לך תדע, אמרתי לו, אולי באל-על יכולים לסדר לך כרטיסיה

# הטייס הישראלי מייצר בדיבורו צליל כל כך נמוך - ״שלום כאן צור יהב״ - שנתניהו נשמע לידו כמו זמרת סופרן

# המחיאות כפיים בנחיתה - גאוני. הבלאגן שאחר כך - פחות