יש לי היום (רביעי) יום הולדת, מזל טוב. נולדתי בכ"ד תשרי. למי שלא בקי בלוח העברי, שידע: כ"ד תשרי זה היום המבאס בשנה. זהו היום שמוכרז, פורמאלית, כיום של "אחרי החגים". אחרי ראש השנה וכיפור, אחרי סוכות וחול המועד ושמחת תורה ואסרו חג – זהו יום הפירעון. היום שבו נגמרים התירוצים, היום שמנקז אליו עשרות מטלות, היום שהפך לסמל של דחיינות, של עצלנות, של סדר עדיפויות לקוי, של "מחר אני אתחיל", של "שבוע הבא", של ערימת תזכירים ומסמכים שממתינים לטיפול.
דחיינים ודחייניות, הימים הנוראים זה עכשיו.
▫ ▪ ▫
יום הדחיינות הבינלאומי, כ"ד תשרי, ייפתח בהקראת רשימת המשימות שלא ביצעתם והחשבונות שלא שילמתם. ביום הזה יוצגו לראווה כל הקילוגרמים העודפים שמחכים לדיאטה של אחרי החגים. הסטודנט יספר על שתי העבודות שממתינות לו כדי לסיים כבר עם התואר הארור הזה, על נקודות הזכות שחסרות לו כדי לשכוח מהמוסד האקדמי לנצח. האחר יתאר את ההרגל המגונה שהוא בטוח שהוא נפטר ממנו צ׳יק-צ׳אק, ממש אחרי שהוא יוצא לפנסיה. השלישי יספר לכם: המשימה הזאת היא כולה הפרעה מעצבנת של שטף העניינים, למה להתרגש. ובסוף הערב יעמדו דחייני כל העולם וישירו את המנונם:
"מה שאפשר לדחות למחר – דחה למחרתיים!"
▫ ▪ ▫
דחיין טוב הוא מספר סיפורים טוב. הוא יספר לכם ולעצמו מדוע כל דבר בעולם נעשה כל כך חשוב ברגע שממתינה המשימה המעצבנת ההיא. הרי ברור שאחרי יום כזה מטורף, כל מה שאנחנו צריכים זו מנוחה הגונה ופרק של סיינפלד. וגם אם יש משימה, איך אפשר בלי לפתוח את המקרר, לקרוא עיתון, להכין איזה קפה ועוגה ולתפוס תנומה קלה שתיתן לנו כוח לקראתה?
▫ ▪ ▫
קונגרס הדחיינים הבינלאומי ייפתח בתודות ליוטיוב, על מיליוני סרטונים שלא משאירים לך צ׳אנס לסיים את הסמינריון; למארק צוקרברג – שהעניק לעולם מיליארדי שעות של הבל וריק; לקבוצות הווטסאפ, שדואגות לעדכן אותך בדאחקה של הדודה בדיוק בדקה שבה התחלת שזהו, עושים את המשימה ודי. וכמובן, לאחת והיחידה, הבת שלך, זו שלוחשת לך באוזן, אבא, מה הפרויקט הזה שצריך להגיש מחר לעומת חיבוק ונשיקה ממני?
▫ ▪ ▫
"נו, תגמור עם זה כבר", "פשוט תחליט שאתה יושב על זה ולא קם עד שאתה מסיים", "תעשה את זה כבר וגמרנו" –
ביום חגי אני מאחל לעצמי דבר אחד: לסיים משימות. לחסל מטלות. לזכור שכל יעד בחיים מורכב משרשרת של מחויבויות קטנות.
במקום לדחות למחר בבוקר, לעשות את זה היום!