דברים לזכרו של סגן אודי אלגרבלי | יום הזיכרון תשע"ו

אודי נפל בלבנון בקיץ 1994.

בשעה בה נהרג אודי קיבל ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, את פרס השלום של אונסק"ו בפאריז, יחד עם יאסר ערפאת. העיתון למחרת התחלק לשניים: בחלק העליון דווח על נפילתו של אודי – "קצין נהרג מפגיעת טיל במוצב המוות בלבנון", ומתחת תמונתם של רבין, פרס וערפאת, לצד הכותרת – "רבין: בן אחד מארבעה נותר למשפחת קפלן. בשבילו הלכנו אל השלום". 22 שנה אחרי, זה עדיין צורם לי. ראש הממשלה נואם לצד ערפאת בטקס קבלת פרס האו"ם לשלום, וביקום המקביל בלבנון – יקום זר לחלוטין מקוקטייל השלום והטוקסידו בפאריז – בן-דוד שלי נהרג.

ידיעות אחרונות, 7.7.1994

למחרת אותו היום נרצח אח של ידידי הדר פרנקנטל, אריק, שיריונר בן 19 – נחטף ועונה ונדקר לאחר שעלה על טרמפ. גופתו הושלכה ליד רמאללה, נשקו האישי נלקח. שוב העיתון נחלק לשניים: בחלקו העליון דווח על רציחתם של אריק פרנקנטל ושרית פריגל בת ה-17, ובחלקו התחתון – תמונותיהם של אריק ושל אודי, ותיעוד קורע לב מהלווייתו של אודי, כשמעליה הכותרת "זעקה במקום יום הולדת". כן, אודי נהרג ביום הולדתו ה-22.

ידיעות אחרונות, 8.7.1994

שיחות השלום נמשכו, הטרור הלך וגבר. אסון רדף אסון. שלושה ימים לאחר נפילתו של אודי עזבה צמרת אש"ף בראשות ערפאת את טוניס והגיעה לעזה. ישראל קיבלה אותם בכבוד מלכים. שבוע אחר כך החריד פיגוע עצום את בניין הקהילה היהודית בארגנטינה, בו נהרגו 85 בני אדם ונפצעו 330. תיכף לאחריו פיגוע נוסף בשגרירות ישראל בלונדון. הפלסטינים החלו בפיגועי ההתאבדות שגבו חיים של עשרות; בקו 5 נרצחו 22 איש בלב דיזינגוף. נחשון וקסמן נחטף. ישראל הייתה מטורפת ומסוחררת, הטרור הדביק אותנו בכל פינה.

הזיכרון הלאומי שלנו קצר, הזיכרון הפרטי שלנו ארוך.

הזיכרון הלאומי שלנו קצר, כי אנו צריכים לפנות מקום לטרגדיות חדשות. הזיכרון הלאומי שלנו מתעתע, מגויס פוליטית, נתון לספקולציות של יותר מדי אנשים שמנסים לעוות את ההיסטוריה בהתאם להשקפת עולמם: חלק מתרפקים באופוריה על התקופה הזאת, כאילו השלום ממש עמד בפתח, וחלק זוכרים מהתקופה ההיא את אירועי הדמים ו"קרבנות השלום". הזיכרון הקולקטיבי-ישראלי הוא מחלוקת מתמשכת, בה כל צד מנסה לגייס לעצמו ההיסטוריה ומסקנותיה.

אבל בזיכרון הפרטי של משפחתנו, אודי הוא דמות נוכחת הרבה מעל המקום והזמן. היא נוכחת בחיינו לא רק כזיכרון עמום וכתמונות באלבומים ישנים שמזכירים מה אודי עשה ואיפה היה, אלא בזיכרוננו החי, היומיומי, שצופה פני עתיד, ובוחן כל העת מה אפשר ללמוד מדרך החיים שהתווה לנו אודי – דרך חיים שמקדמת ערכים של אחדות, התנדבות, סובלנות, אחריות חברתית, שיח וערבות הדדית, עשייה משותפת ונתינה – רוח יהודית, רוח ישראלית.

הדוד והדודה שלי, מרדכי וג'ורג'ט, וילדיהם המבורכים, ייסדו את בנתיבי אודי. זוהי עמותה מופלאה שמקימה גרעינים, מפגישה חניכים דתיים וחילוניים מתנועות נוער שונות ופועלת לקידום המנהיגות בצה"ל. קצרה היריעה מלפרט על הפרויקטים המדהימים שהוקמו בנתיביו של אודי. מאות קצינים וקצינות בחיל התקשוב צועדים מזה כ-20 שנה ב"מסע אודי"; חניכים מתנועות נוער, אוכלוסיות רווחה, ילדי קייטנות – נחשפים מדי יום לפעילות חברתית ענפה, נאמנה לערכים שאודי הנחיל לנו. רוחו הגדולה של אודי מפעמת יותר מתמיד.

יהי זכרו ברוך ותהי מורשתו עמנו לעד.