לפני חמש שנים, כשעוד הייתי סטודנט עם חלב טרי על השפתיים, יצאתי ל"סיבוב משרדים" בתל-אביב. לאלה שעשו בשכל ולא למדו משפטים, אסביר: במהלך שנה ב' ו-ג' ללימודי המשפטים, שולחים המשרדים הגדולים ציידי כישרונות לאוניברסיטאות, 'סקאוטרים' אם תרצו, כדי שידוגו את הכוכבים הגדולים, אלה שבעתיד יהיו עבדים נרצעים במטחנות שכר הטרחה של משרדי עורכי-הדין. במסגרת מסע הציד, יוצא אוטובוס עמוס במוחות מבוזבזים של אנשים שהלכו ללמוד משפטים וגם הצטיינו בזה, ומסייר לו במגדלי תל-אביב, לביקור במשרדים היוקרתיים של בכירי הפירמות בענף.
בקיצור, נחתנו במשרד גדול וחשוב בקומה שעשתה לי ג'ט-לג רק מהעלייה במעלית. הנוף התל-אביבי נפרש במלוא ענני הפיח שמעטרים אותו, ואנחנו הגענו, חבורת סטודנטים לא-עליזה, להיכל משרדים משְמִים גדוש בריהוט איטלקי ובעורכי-דין מלאי חשיבות עצמית. נכנסנו לחדר עם שולחן ארוך, בראשו ישב השותף הבכיר עם קילשון בידו – סתם, בלי – חנוק בעניבתו האדומה ובניחוחות אפטר שייב.
"שלום לכם", הוא פתח.
מקהלת החנפנים רק הנידה בראשה, יודעת שגם שלום במשרד עורכי-דין עולה כסף.
"ברוכים הבאים למשרד החשוב בישראל. אנחנו מחפשים את הטובים, השאפתניים, אלה שרוצים להצליח ובגדול".
אפשר לומר שאם הייתי מסתכל לכמה סטודנטים באישון של העין, הייתי יכול לראות שם סימן של $. הם ממש בלעו בשקיקה כל מילה, מרגישים איך אלוהים והאבא העשיר שלהם נגע בהם, מתת האל לאנושות שכמותם.
"משרדנו הוביל את ארבע מחמש העסקאות הגדולות במשק בשנה האחרונה. הצוות המסחרי שלנו הוא חוד החנית כיום בהשקעות ישראליות ברחבי העולם, אנחנו מאד גאים בהישגים שלנו".
מלאך הכסף הוסיף ופרט באריכות את רשימת הלקוחות המפוארת של המשרד. כעבור עשרים דקות ביקש לשמוע אותנו: "זה הזמן לשאלות שלכם".
כצפוי, שאלות חנפניות ומציקות. "איזה נגיעות יש לכם לשווקים המתפתחים באפריקה?", שאל פוץ אחד. "האם העבודה במחלקה הבינלאומית דורשת שפה נוספת, חוץ מאנגלית וסינית?", שאלה נפיחה אחרת. מפה לשם, יאדה יאדה, אחת הסטודנטיות הרימה אצבע.
"כן".
"אני רואה שבגלל שהמשרדים שלכם במגדל זכוכית אי אפשר לפתוח פה חלונות", אמרה הסטודנטית, "אז איפה יושבים פה להפסקות עישון?".
דממה השתררה. צחקוק נבוך עבר בין בני האלוהים. פינת עישון? מה אנחנו בשוק ראש העין, מה נסגר איתה. טוב שלא שאלה אם יש מקום לשחק כאן שש-בש.
"מה השם שלך?", שאל השותף הבכיר.
"גלית", השיבה.
"התקבלת".
"שלום לכם", הוא פתח.
מקהלת החנפנים רק הנידה בראשה, יודעת שגם שלום במשרד עורכי-דין עולה כסף.
"ברוכים הבאים למשרד החשוב בישראל. אנחנו מחפשים את הטובים, השאפתניים, אלה שרוצים להצליח ובגדול".
אפשר לומר שאם הייתי מסתכל לכמה סטודנטים באישון של העין, הייתי יכול לראות שם סימן של $. הם ממש בלעו בשקיקה כל מילה, מרגישים איך אלוהים והאבא העשיר שלהם נגע בהם, מתת האל לאנושות שכמותם.
"משרדנו הוביל את ארבע מחמש העסקאות הגדולות במשק בשנה האחרונה. הצוות המסחרי שלנו הוא חוד החנית כיום בהשקעות ישראליות ברחבי העולם, אנחנו מאד גאים בהישגים שלנו".
מלאך הכסף הוסיף ופרט באריכות את רשימת הלקוחות המפוארת של המשרד. כעבור עשרים דקות ביקש לשמוע אותנו: "זה הזמן לשאלות שלכם".
כצפוי, שאלות חנפניות ומציקות. "איזה נגיעות יש לכם לשווקים המתפתחים באפריקה?", שאל פוץ אחד. "האם העבודה במחלקה הבינלאומית דורשת שפה נוספת, חוץ מאנגלית וסינית?", שאלה נפיחה אחרת. מפה לשם, יאדה יאדה, אחת הסטודנטיות הרימה אצבע.
"כן".
"אני רואה שבגלל שהמשרדים שלכם במגדל זכוכית אי אפשר לפתוח פה חלונות", אמרה הסטודנטית, "אז איפה יושבים פה להפסקות עישון?".
דממה השתררה. צחקוק נבוך עבר בין בני האלוהים. פינת עישון? מה אנחנו בשוק ראש העין, מה נסגר איתה. טוב שלא שאלה אם יש מקום לשחק כאן שש-בש.
"מה השם שלך?", שאל השותף הבכיר.
"גלית", השיבה.
"התקבלת".