פינת עישון | סיפור אמיתי

לפני חמש שנים, כשעוד הייתי סטודנט עם חלב טרי על השפתיים, יצאתי ל"סיבוב משרדים" בתל-אביב. לאלה שעשו בשכל ולא למדו משפטים, אסביר: במהלך שנה ב' ו-ג' ללימודי המשפטים, שולחים המשרדים הגדולים ציידי כישרונות לאוניברסיטאות, 'סקאוטרים' אם תרצו, כדי שידוגו את הכוכבים הגדולים, אלה שבעתיד יהיו עבדים נרצעים במטחנות שכר הטרחה של משרדי עורכי-הדין. במסגרת מסע הציד, יוצא אוטובוס עמוס במוחות מבוזבזים של אנשים שהלכו ללמוד משפטים וגם הצטיינו בזה, ומסייר לו במגדלי תל-אביב, לביקור במשרדים היוקרתיים של בכירי הפירמות בענף.

בקיצור, נחתנו במשרד גדול וחשוב בקומה שעשתה לי ג'ט-לג רק מהעלייה במעלית. הנוף התל-אביבי נפרש במלוא ענני הפיח שמעטרים אותו, ואנחנו הגענו, חבורת סטודנטים לא-עליזה, להיכל משרדים משְמִים גדוש בריהוט איטלקי ובעורכי-דין מלאי חשיבות עצמית. נכנסנו לחדר עם שולחן ארוך, בראשו ישב השותף הבכיר עם קילשון בידו – סתם, בלי – חנוק בעניבתו האדומה ובניחוחות אפטר שייב.

"שלום לכם", הוא פתח.

מקהלת החנפנים רק הנידה בראשה, יודעת שגם שלום במשרד עורכי-דין עולה כסף.

"ברוכים הבאים למשרד החשוב בישראל. אנחנו מחפשים את הטובים, השאפתניים, אלה שרוצים להצליח ובגדול".

אפשר לומר שאם הייתי מסתכל לכמה סטודנטים באישון של העין, הייתי יכול לראות שם סימן של $. הם ממש בלעו בשקיקה כל מילה, מרגישים איך אלוהים והאבא העשיר שלהם נגע בהם, מתת האל לאנושות שכמותם.

"משרדנו הוביל את ארבע מחמש העסקאות הגדולות במשק בשנה האחרונה. הצוות המסחרי שלנו הוא חוד החנית כיום בהשקעות ישראליות ברחבי העולם, אנחנו מאד גאים בהישגים שלנו".

מלאך הכסף הוסיף ופרט באריכות את רשימת הלקוחות המפוארת של המשרד. כעבור עשרים דקות ביקש לשמוע אותנו: "זה הזמן לשאלות שלכם".

כצפוי, שאלות חנפניות ומציקות. "איזה נגיעות יש לכם לשווקים המתפתחים באפריקה?", שאל פוץ אחד. "האם העבודה במחלקה הבינלאומית דורשת שפה נוספת, חוץ מאנגלית וסינית?", שאלה נפיחה אחרת. מפה לשם, יאדה יאדה, אחת הסטודנטיות הרימה אצבע.

"כן".

"אני רואה שבגלל שהמשרדים שלכם במגדל זכוכית אי אפשר לפתוח פה חלונות", אמרה הסטודנטית, "אז איפה יושבים פה להפסקות עישון?".

דממה השתררה. צחקוק נבוך עבר בין בני האלוהים. פינת עישון? מה אנחנו בשוק ראש העין, מה נסגר איתה. טוב שלא שאלה אם יש מקום לשחק כאן שש-בש.

"מה השם שלך?", שאל השותף הבכיר.

"גלית", השיבה.

"התקבלת".

♥ שבע שנים ♥

הדרך הכי טובה להתחיל עם מישהי זה פשוט להיות בסביבתה. לשאול אותה כאילו בדרך-אגב, נו, מה את עושה היום, ואז למצוא תירוץ מספיק טוב למה גם אתה צריך להיות שם. להציע לה לטייל במקומות מגניבים, ואם היא מתפדחת – אתם כזכור עדיין רק ידידים – מכניסים לתפאורה כמה חבר'ה. וככה, בלי שתשימו לב, אתם תתחילו להתרגל אחד לשני. תחילה בתור ידידים, בהמשך סחבקים ובסוף תהיו חברים. ובסוף בסוף תתחתנו ותולידו ילדים.

את רויטל הכרתי בשליחות בניו-יורק. היא גרה בצד המזרחי של מנהטן, אני בצד המערבי. החורף היה קר, השלג נערם ברחובות, אך דווקא ביקום הקפוּא ההוא, במרחק של 9000 קילומטר מהבית, החלה האש הגדולה לבעור. לשנינו הייתה נטייה להתפדח ודוסיוּת קלה, כלומר בעיקר לה, אז במקום להזמין אותה לדייט הצעתי לה ללמוד איתי בחברותא. וכשנפגשנו, הגמרא בדיוק נפתחה באיזו סוגיה משמימה; בלית ברירה – מה לעשות, התוסְפות שם הפילו את שנינו – סגרנו את הספר והתחלנו לדבר על דברים אחרים. היא לא שאלה איך ייראה שולחן השבת שלנו, אבל כן התעניינה במשפחה שלי ובמקום ממנו אני בא. שיתפתי אותה בחלומות שלי; צחקנו על כובע הפונפון האהוב עליי ועל זה שאני אוכל ביסקוויטים עם קוטג'. התבוננתי בכחול עיניה וידעתי שזה זה. שמצאתי את שאהבה נפשי. השאר היסטוריה.

שבע שנות נישואין זה זמן טוב לדפדף קצת אחורה בזמן ולהיזכר כמה מרגש היה להכיר את האשה של חיי. שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָי כְּיָמִים אֲחָדִים, שמזכירות לי כמה בר-מזל אני ואיזו זכות נפלה בחיקי. שבע שנים של אהבה, של משפחה, של עשייה, של חיים. שבע שנים שבעזרת השם הן הסיפתח לשבעים הבאות.

הקשר בין ההגירה לאירופה לסכסוך הישראלי-פלסטיני

ההיסטוריה מלמדת כי רוב בני האדם מחפשים קודם כל חיי רווחה ורק אחר-כך הגשמה של שאיפות לאומיות. אל תטעו לחשוב שהפלסטינים שונים בהקשר זה

מהגרים יהודים על ספינה בדרכם לאליס איילנד. ברקע: ניו-יורק

אחת התופעות המרתקות בהיסטוריה של העם היהודי, היא ההגירה המסיבית ממזרח אירופה למערבהּ ולארצות אחרות מעבר לים, מן השליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1881-1914). נדידת היהודים, בעיקר לארצות הברית, הייתה חלק מהגירת המונים, שהקיפה יותר מ-35 מיליון איש בפרק זמן של פחות מ-50 שנה. הרוב המכריע של המהגרים היהודים – יותר מ-1.7 מיליון יהודים – היגר לארצות הברית, וכ-60 אלף יהודים בלבד עלו בתקופה המקבילה לארץ ישראל.

באמצע המאה ה-19 חיו בארה"ב כ-50 אלף יהודים בלבד. בשליש האחרון של המאה ה-19, בעקבות הרעה כלכלית וחברתית באירופה, גילו היהודים את אמריקה והיגרו אליה בהמוניהם. בשנת 1904, שנת פטירתו של הרצל, חצתה ההגירה היהודית לראשונה את מחסום ה-100 אלף איש בשנה, ובשנת 1906 – שנת שיא בהגירה היהודית – עברו ב"אליס איילנד" למעלה מ-150 אלף יהודים בדרכם לארה"ב.

שנות ההגירה המסיבית של יהודי אירופה הן אותן השנים בהן התעורר הרעיון הציוני. שתי התמורות הגדולות – ההגירה והציונות – פעלו לכאורה בשני קווים מקבילים. בעוד מאות אלפי מיהודי מזרח-אירופה ביקשו לנדוד לארה"ב, התפשט הרעיון הציוני על ידי תנועות לאומיות כגון חובבי ציון וביל"ו, במקביל לפעילותם הנמרצת של מייסדי והוגי הציונות – אחד העם, הרצל, א.ד. גורדון, חיים ויצמן ועוד. באותה התקופה נערכו 11 קונגרסים ציוניים, הוקמו המושבות הראשונות בארץ ישראל ונקלטו אנשי העלייה הראשונה והעלייה השנייה.

האם המפעל הציוני זכה להצלחה מסחררת? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אך עם המספרים קשה להתווכח: בשנות העלייה הראשונה והשנייה, פאר הציונות, נדדו 3 אחוזים בלבד מכלל המהגרים היהודים לפלשתינה. לא כולם הוגדרו כציונים מוצהרים, אך רובם הכירו את פועלו של בנימין זאב הרצל או השתייכו לתנועות סוציאליסטיות וקומוניסטיות באירופה. במציאות שבה גלי ההגירה ממילא שוטפים את כל יהדות אירופה, הנתח הארץ-ישראלי היה קטן למדי. הבחירה של היהודים הייתה קודם כל בחירה בחיים הטובים, הבטוחים, המבוססים, שחיכו להם מעבר לים, רחוק מה"שטעטל'ך" של מזרח אירופה. השכבה הבוגרת, של דור ההורים בגילאי ה-35 ומעלה – בחרו ברוב מוחלט את ההגירה היציבה לאמריקה. מחקרים על התקופה מלמדים כי יהודים רבים, גם כאלה שהזדהו עם הרעיון הציוני, בחרו שלא לסכן את איכות חייהם, גם בעד אידיאולוגיה ואהבת הארץ. מיעוט צעיר והרפתקן, שהוקסם מהרומנטיזציה הציונית או מהמורשת היהודית, הוא שבחר בארץ ישראל.

מנגד, את הזינוק המטאורי במספרם של יהודי ארה"ב ניתן בהחלט להגדיר כהצלחה: בשנת 1920 עמד מספרם של היהודים בארה"ב על כ-3.38 מיליון, ב-1930 עמד על כ-4.23 מיליון וב-1940 על 4.77 מיליון. אמריקה הפכה למשאת תשוקתם של מיליוני יהודים שחלמו על חופש וחיי רווחה. הם כינו אותה, בהתרפקות ממש, "די גאלדענע מדינה", ארץ הזהב, וביססו בראשית המאה ה-20 מורשת עשירה (גם ביידיש) המשקפת את הכמיהה והחלום לחיים החדשים מעבר לים, באמריקה.

ערב קום המדינה, לשם השוואה, עמד מספרם של יהודי ארץ ישראל על כ-600 אלף בלבד, לעומת 5 מיליון בארה"ב. המספרים האלה אינם באים למעט בערכו של המפעל הציוני, מפעל לאומי ענק בכל קנה מידה, אלא ללמדנו שארץ ישראל לא הייתה המוקד היהודי האטרקטיבי ביותר באותם ימים. הציונות הייתה, בין היתר, חלק מטרנד של הגירה, שקדם לה טרנד של לאומיות – אך ההצלחה האמיתית שלה התרחשה רק מאוחר יותר.

מתי הפכה ההגירה ההמונית לישראל לאטרקטיבית? לשאלה זו קיימות תשובות רבות, אך אין חולק כי להקמתה של מדינת ישראל חלק מרכזי בכך. הקמת המדינה סימלה עבור עולים רבים מימד של יציבות. אלה לא היו חיים טובים בהכרח, אך כן היה בהם אופק וקְבִיעוּת שעולים-מהגרים משוועים לו. אגב, אפילו לאחר קום המדינה, כשהגיעה שעתה של גולת המזרח לעלות לישראל, ובפרט איראן, מרוקו וסוריה, בחרו מאות אלפי מיהודיה להגר לאמריקה, לצרפת ולקנדה – שם חיכו להם חיים מבוססים יותר ומלאי ודאות.

נדידת העמים במאה ה-21

כ-100 שנים לאחר הגירת ההמונים של ראשית המאה ה-20, העולם שב ומתמודד עם נחשולי מהגרים. שוב הפערים הכלכליים, האיום הביטחוני והכמיהה לחיים יציבים – מולידים גלי הגירה המוניים למדינות מפותחות. אירופה הפכה לאמריקה של המאה ה-21. מיליוני פליטים ומהגרי העבודה הולידו בעת האחרונה את משבר ההגירה הגדול ביותר בתולדותיה מאז תקופת מלחמת העולם השנייה. על פי נתוני סוכנויות האו"ם, מסוריה לבדה נמלטו כ-4.4 מיליון בני-אדם ב-3 השנים האחרונות, כמחציתם הגיעו לטורקיה.

הטבע האנושי עושה את שלו: יצר החיים גובר, והאדם מחפש לעצמו חיים חדשים. בלוב, בסוריה, בסודן – קראו המנהיגים לבני עמם להתייצב לדגל, להילחם בשם האידיאולוגיה (תהא אשר תהא), אך אלה בחרו לברוח. למרות שאין ספק שבקרב מיליוני מהגרים קיימת זיקה אמיתית למולדתם, כמיהתם לחיים טובים חזקה יותר; הם העדיפו להיטלטל בספינות רעועות בלב ים ולהגר לארץ זרה ומנוכרת, אך בטוחה ויציבה כלכלית.

ומה בישראל? מאז שישראל כבשה את השטחים, מוחזקים תחת ידה מיליוני פלסטינים. ישראל לא מצאה דרך לייצר עבורם חלופה טובה יותר למצבם: אין פתרון מדיני באופק, והחיים תחת הרשות הפלסטינית גזרו עליהם חיי דיכוי וייאוש. פלסטינים רבים נקלעו לסכסוך הישראלי-פלסטיני בעל כרחם. אין להם חלק בסכסוך, הם מואסים במאבק הבלתי-נגמר הזה, והיו מעדיפים לחיות חיי רווחה ולא למות על מזבח האידיאולוגיה הפלסטינית. יש לא מעט כאלה; זוגות צעירים לצד בחורים משכילים שחולמים על חיי רווחה וחירות. אני מתכתב איתם על בסיס קבוע.

ישראל מעולם לא בחנה אפשרות להציע לפלסטינים חלופה אזרחית שתענה על השאיפה שלהם לחיים טובים יותר, קרי, הגירה קלאסית – התאקלמות במדינה אחרת והתחלה של חיים חדשים. רעיונות כאלה נחשדים אוטומטית כטרנספר. הלאומנות הפלסטינית, שמנהלת מזה שנים את מאבקה על גבם של האזרחים המשועבדים והאומללים, תחשיב מהגרים כאלה לבוגדים. אולם בהסתכלות גלובאלית, על עולם שמיליונים נודדים בו מדי שנה, מדובר בפתרון צודק והגון: אם ישראל לא יכולה להקים מדינה פלסטינית, מסיבות אלה ואחרות, חלה עליה חובה הומניסטית לדאוג לחלופה הגיונית, נתונה לבחירה, שתאפשר לפלסטינים לפתח את עתידם במקום אחר. אין כאן 'עידוד הגירה' אלא אלטרנטיבה הומאנית לחיים בשטחים. כוחות השוק האנושיים-חברתיים יעשו כבר את שלהם.

ישראל לא ניסתה להידבר ברצינות עם מדינה כלשהי על האפשרות לקלוט פלסטינים, ובכך למזער את הסאגה הבלתי-נגמרת של הפליטוּת הפלסטינית, פליטות שמסכלת כל ניסיון לסיים את הסכסוך. לא ברור איזו מדינה תסכים לכך, אך ראינו כיצד מדינות כמו תורכיה מאפשרות למהגרים להתקיים בתוכם תמורת סיוע כלכלי. זהו פתרון כלכלי ראוי לבחינה, במקביל למאמצי ההסדר המדיניים שנעשים בתוך המרחב החנוק שבין הירדן לים.

הרצון לחיים טובים הוא יצר אנושי קיומי. מתן אלטרנטיבה למשפחות המבוססות, המתונות – לא לג'יהאדיסטים משולהבים – יכולה לייצר היענות חיובית. אמנם הבעיה הפלסטינית תמשיך להתקיים על האדמה הזאת, אך לבטח נחוש אותה בעוצמות נמוכות יותר.

מפת הגירת המוסלמים בעולם

קניבליזם, שנאת אחים ודב הלברטל

את דב הלברטל פגשתי לראשונה לפני 4 שנים באוניברסיטה העברית. הוא הציג עצמו כעו"ד, כרב, כמרצה. מראהו החרדי היה חריג בנוף של הפקולטה למשפטים. יהודי צנום, מזוקן, כיפה שחורה גדולה לראשו – זה לא בדיוק האבטיפוס של המרצה הקלאסי. בתמונתו שפורסמה אז הוא דווקא היה מגולח. הבנתי שהלברטל היה בעברו דתי לאומי שהתחרד וגידל זקן.

דב הלברטל - לפני ואחרי. 
התמונה ללא הזקן הייתה זמינה בעבר כאן, אך הוסרה

הקורס שלו, שנשא את השם המפוצץ "הגנות מפני אחריות פלילית במשפט העברי", הסתכם בסופו של דבר בניתוח סוגיה דחוקה: ספינה אנגלית נסחפה בשנת 1883 ללב ים, וכעבור 19 ימים בהם לא נראתה ספינה או אדמה באופק, החליטו יורדי הים שבסיפון לאכול את הצעיר שבחבורה. נושא הקורס, המחופף במקצת, שהחיבור בינו לבין המשפט העברי קלוש – בהנחה שלא יצא לכם לאכול בני אדם לאחרונה – העסיק את המרצה המלומד במשך סמסטר שלם. הוא שאל בכיתה, פעם אחר פעם, האם הרמב"ם או הסמ"ק היו מתירים לאכול בשר אדם בנסיבות מסוימות. לא פלא שבתחילת הקורס נכחו כ-100 סטודנטים, בסיומו טרחו להגיע בקושי עשרה.

הלברטל אגב לא הניח לנושא הקניבליזם, ועסק בו בהרחבה בסדרת ספרים שלמה שנקראת 'ערך החיים בהלכה'. הוא דש שם בפלפולי פלפולים ודקדוקים תפלים בדין אכילת אדם במשפט העברי. לא הבנתי מה לרב המלומד ולקניבליזם, ומניין המשיכה העזה שלו לנושא. רק בהמשך התבהר לי טיבה: הלברטל עצמו הוא סוג של אוכל אדם, לא במובן הפיסי כמובן של המילה, אלא במשמעות העמוקה יותר, החברתית, הציבורית, הלאומית. זהו איש אלים מילולית, שלוח רסן, שבאיצטלה של מלומד חרדי בעל כיפה שחורה וקול דקיק, משתלח בבוטות שלא היה לה אח ורע (בתקשורת הדתית) במי שלא מתיישר עם השקפת עולמו הקיצונית. יפה עשה הרב ישראל אייכלר שפעם העיר לו שיוריד את הכיפה ויפסיק לרמות את כולנו עם הזקן.

הלברטל מכוון נמוך מאד, משתמש בשפת ביבים, במילים מתסיסות ומסיתות. הכל אצלו משמשים מטרה לחיצי תרעלה: אמהות שכולות, אברכי כוללים, מוכי גורל, נשים מוחלשות, עניים ותינוקות של בית רבן. התבטאותו הבלתי-נתפסת, על שלושת החטופים – "כמה טוב שהם נחטפו ונהרגו" – היא רק טיפה בים של הוצאת שם רע, גזענות, איבה ופלגנות.

על החרדים אמר פעם: "היהדות החרדית צרת אופקים, מתנשאת ונתפסת כסחטנית", והתודעה שלהם תורמת "לפריחת אנטישמיות ושנאת יהודים"; את חסידי ברסלב כינה "מעוותי היהדות והערכים האנושיים"; על המתנחלים, אותם קרא להשליך לכלובי ברזל, כתב: "המתנחלים הם פרוייקט השנאה הגדול ביותר נגד העם היהודי, הם אחראים לדם יהודי, שאדמתם ספוגה בהם, כמו הבחורה שנרצחה בטרמפיאדה שם, והחייל עם הכיפה הסרוגה שנרצח"; על יאיר לפיד אמר: "מישהו ירצח אותו"; בעת מבצע צוק איתן פירסם מאמר שכותרתו "צריך להיכנע לחמאס עכשיו"; על נשים דתיות: "האישה הדתית של היום הפכה לאשה וולגרית, שאינה מהססת להתריס נגד כל דבר שבקדושה"; את אלי בן-דהן הציע לגרש מהארץ ועל הספרדים אמר שהם משתמשים באייפונים שאשכנזים ייצרו עבורם. ובכלל, ספרדים ומתנחלים הם שק החבטות הקבוע של הלברטל. מי יתן לו פרענק וינשכנו כחמור.

הלברטל אמנם לימד באוניברסיטה כמרצה מן החוץ, אבל גם משרה זו שמורה על פי רוב לבעלי תואר דוקטור. בדיעבד הבנתי: הלברטל משמיע דעות קיצוניות, מסוכנות, אנטי-ציוניות, שיש מי שטורח לחבק באקדמיה. ככה זה; עמדות שהציבור דוחה בשאט נפש מוצאות להן מקום טוב במאמרים ובטורי דעה. לא לחינם הוזכר הלברטל בנשימה אחת עם פרופסורים מטורללים דוגמת אמיר חצרוני, כיוון ששניהם קורצו מאותו החומר. שניהם מכורים לתשומת לב שלילית, קשקשנים בלתי נלאים, מסיתים ומדיחים, אובססיביים, מעוררי פרובוקציות, מרבים שנאה בעולם, פופוליסטים בשקל. שניהם מתאמצים להישמע בכל מחיר, תרים במאמריהם אחר טרף קל לנעוץ בו שיניים, גזענים בסתר ובגלוי, נאורים בעיני עצמם אך בפועל מלאי שנאה עצמית.

אין טעם להתרגש: פלגנים ומחרחרי ריב ומדון, פרובוקטורים ורודפי כותרות, היו ויהיו. הרבה שלוחים יש להם למלאכי החבלה. מה שעצוב הוא שככל שפלוני מכפיש יותר את הציבור – הציבור גומל לו בתשומת הלב שהוא כה צמא לה. אנחנו אשמים; מזינים ומפמפמים ומאביסים (בעל כרחנו) את מבקשי רעתנו. כל התייחסות לאיש הנפסד הזה רק מעצימה אותו. לכן, טוב עושה ציבור שמתנער מהלברטל וטוב עשתה תחנת הרדיו שנפטרה ממנו. טוב נעשה גם אנחנו אם נלך בדרך זו. אִמרו מעתה: דב הלברטל הוא כרוח נושבת וכאבק פורח, וכחלום רע – יעוף.

שלושת הנערים. הלברטל: "כמה טוב שהם נחטפו ונהרגו"

למה חילונים מאוהבים בשטיסל?

האשכנזיוּת האבודה של החילונים, זו שנכחדה מהם לפני 60 שנה, חוזרת אלינו בגדול

הבוס שלי לשעבר פיתח לעצמו הרגל חדש: האיש התחיל לדבר שטיסלית. מה זה אומר? התקשרתי אליו השבוע, פתחתי ב"הלו" והוא ענה "בהחלט!"; סיפרתי לו על העבודה שלי והוא הפטיר "הצִיוֹיְנִיים הרְשוֹעִים הארורים האלה, איך אפשר לעבוד אצלם". בסוף כל משפט קינח ב"נו נו", וכמה שהיה מבסוט על עצמו כשבסוף השיחה קרא לי מז'יניק (בן זקונים) ואני עניתי שכּויֶיח.

שכחתי לציין: הבוס שלי לשעבר הוא חילוני למהדרין, מהאלה עם הכיפת קרטון בכותל והמבט הקבוע הזה של פעם-היה-כאן-כיף-לפני-כל-הערסים. מאלה שאוכלים שפנים עם מזלג חלבית ומצטלמים בתשעה-באב בבית קפה שותים שוקופלת בקש. אין בו טיפת יידישקייט, הוא רק יודע שסבתא שלו דיברה יידיש ושזה קצת דומה לגרמנית.

והנה הבן-אדם סיים כבר סיבוב שני של כל פרקי שטיסל. הוא מאוהב בדמויות, בשפה, בקסם שמשרה עלינו הסדרה המצוינת הזאת. מה הוא מוצא בסדרה על חרדים? למה לכל הרוחות החילונים מאוהבים בשטיסל?

הרבה ניסו לנתח את ההשפעות של שטיסל, בעיקר מנקודת המבט החרדית. אבל שטיסל אינה רק סדרה על חרדיוּת, אלא גם סדרה על אשכנזיוּת. על תרבות ושפה שנכחדו מהישראליות והשתמרו רק במחוזות הסגורים של העולם החרדי. שטיסל מקרינה לחילונים את האשכנזיות האבודה שלהם, האשכנזיוּת שכמעט נעלמה עם תחייתו של הישראלי החדש, הצבר, שבעט בתרבות שהביאו איתם יהודי אירופה.

בשונה ממה שנהוג לחשוב, הציונות בראשית דרכה דיכאה את האשכנזיוּת כפי שדיכאה את שאר התרבויות שהובאו ארצה. הרצל כינה את היידיש "שפת גטו, שפת ז'רגון בלולה ומנוולת". בן גוריון כינה אותה "שפה זרה וצורמת". היישוב העברי החרים את היידיש ולאחר קום המדינה אף נאסר על אמנים להופיע ביידיש. ב-1951 הוצא צו על תנאי נגד תיאטרון שהופיע ביידיש, ובמקביל הוטל מס מיוחד על תיאטראות שלא הציגו בעברית. נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לצמצם את העיתונות ביידיש שפעלה בראשית ימי המדינה. יומנים של אנשי העליות הראשונות מתעדים כיצד אלה ניסו לעקור מפיהם את המבטא האשכנזי ולאמץ מבטא ישראלי. היידיש שהייתה שפה עממית רווחת – לחילונים ודתיים כאחד – נשארה לבסוף נחלתם של חרדים בלבד. האשכנזיוּת נדרסה במכבש כור ההיתוך הישראלי.

שטיסל מחזירה את צופיה החילונים למקורותיהם התרבותיים ההיסטוריים האבודים. היא גורמת להם להתגעגע לשפה שהם לא דוברים אותה, לתרבות שמחברת אותם לעולם אחר, יהודי-אירופאי, שבו יש מקום של כבוד לדיאלוגים המתנהלים על טהרת היידיש, שבו אפשר להתענג על מאכלים אשכנזיים מסורתיים כמו קוגל, צ'ולנט ורגל קרושה עם קצת משקה – בלי להתנצל. כי הרי מה באמת נותר היום מהאשכנזיוּת אם לא כמה בדיחות עבשות על פולניות ואוכל קר ותפל? והנה דווקא שטיסל מעניקה לצופה הזדמנות להתענג על תרבות יהודית-אשכנזית שנכחדה מהמרחב התרבותי-ישראלי; דווקא החרדיות בגרסתה הרכה מאפשרת לחילונים לטעום מהעולם האבוד שאף פעם לא היה להם.

אי אפשר להתעלם מהמקום של המזרחים בשטיסל. הם מגיחים פה ושם – מוכרי פלאפל, שיפוצניקים, חוזרים בתשובה לא רצויים – וגם סצנה אחת כשהבובע מתעוררת מבולבלת מהתרדמת, והיא יושבת בבית אבות ומדברת ביידיש עם אדם זר, שעונה לה בערבית, עד שבנה הנחרד אומר לה "מאמע, זה לא וועלוועל, זה אַ פרענק פארח". ובמקום אחר, שוּלם כדרכו מתמצת את כל הרע שם בחוץ: "חב"דניק, משיחיסט, חוזר בתשובה, פרענק… ערן קוראים לו". אכן, גם בהיבט הזה השתמרה האשכנזיוּת יותר מכל אצל החרדים, כתרבות סגורה, חרדתית, בעלת קודים פנימיים; רק שכחה הדדית, התפרקות או ערפול חושים מוחלט, מאפשרים ליצור קשרי משפחה עם פרענק. זו האשכנזיוּת לטוב ולרע, יש לא מעט שמתגעגעים אליה.