האם חסן השלישי יהיה מלך יהודי?

צפו בילד החמוד הזה. מה זה? ובכן, לא מדובר בזקן מרוקאי שסיים לקרוא הפטרה בבית הכנסת והכל רצים לנשק את ידיו, אלא בנסיך מרוקו בן ה-12 מולאי חסן, בנו של מוחמד השישי, מלך מרוקו, יורש העצר לכס המלוכה המרוקאי.

כבר מפורסם בעולם שמרוקאים בורחים מהכבוד, ולכן הנער הצעיר שומט ידיו בביישנות כדי שחלילה לא ידבקו בו גינוני מלוכה.

עכשיו שמעו קטע:

אמו של מולאי הקטן היא הנסיכה ללה סאלמה. הנסיכה נולדה בעיר פס בשנת 1978 בשם סאלמה בנאני (Salma Bennani). לאמהּ של סאלמה קראו נעימה בן-סאודה (Naïma Bensouda) – והיא מתה מסרטן כשסאלמה הייתה רק בת 3.

הנסיכה ללה סאלמה היא אשת העולם הגדול. בדומה למקבילותיה בעולם הערבי – דוגמת ראניה מלכת ירדן ואסמה אסד מסוריה – יש לה שִיק אירופאי וטעם טוב באופנה. היא שייכת לקבוצה של בנות מלוכה יפות, חזקות, מודרניות, מעורבוֹת חברתית – שונות לחלוטין מהקו האיסלמי ששולט במדינתן.

בתור האישה הראשונה של מרוקו, סאלמה פעילה מרכזית במלחמה בסרטן, ומייצגת את מרוקו בפורומים שונים ביפן, בתאילנד ובצרפת. סאלמה אף הייתה בין האורחים בחתונה המלכותית של וויליאם וקייט.

סאלמה באדום האדום הזה

לטעמם של אזרחים רבים במרוקו, סאלמה משדרת גינונים קלאסיים-מערביים מדי: לא יאה לאישה מוסלמית להתרועע כך בין גברים, ללבוש בגדי מעצבים ולהשתתף באירועים רוויי אלכוהול. נוסיף גם שלסאלמה שיער ג'ינג'י מתולתל ושופע, עור בהיר, אף מחודד ותווי פנים מעודנים; כל אלה מעוררים את חשדם של המרוקאים שסאלמה היא בעצם יהודיה.

בשנים האחרונות מופצות עשרות "ידיעות" על כך שאמהּ של סאלמה, הגב' בן-סאודה עליה השלום, הייתה יהודיה מפס, שהתחתנה עם גבר מוסלמי ומתה בנסיבות מסתוריות. כמה בלוגרים פעילים הצליחו אף למצוא קשר למשפחה יהודית בעלת שם זהה. אם זה נכון, הנסיכה סאלמה היא יהודיה, וכן, גם הנסיך הקטן שלפניכם הוא יהודי כשר.

מה המשמעות של זה?

הפעם האחרונה שהיה מלך יהודי, מלך אמיתי עם כתר והכל, הייתה לפני 2000 שנה. מאז חורבן בית המקדש ומותו של מלך יהודה האחרון, המלך אגריפס השני, לא היה מלך יהודי. היו מנהיגים יהודים, מדענים יהודים ופה ושם גם יהודים עם כסף – מה לנו ולכסף? – אבל טרם זכינו לחזות במלך יהודי בשר ודם (יש את ביבי וזה, אבל אין לו שרביט וכתר, בינתיים).

עלייתו לשלטון בעתיד של מולאי הקטן, שימלוך תחת השם המלכותי חסן השלישי, עלולה להיות יום היסטורי ליהודים. ביחד עם הנסיך ג'ורג' מקיימברידג' (הבן של קייט הקצת יהודיה) הם עוד ישבו לאכול חמין בשבת. לכו תדעו.

לחיי העם היהודי שיכול לשתות אלכוהול בכיף!

נשבר הלב: שלומית קריגמן מספרת על רעיון הספרייה האורבנית

לשלומית קריגמן הי"ד היה רעיון: לקחת עמודי רחוב סטנדרטיים, ולהלביש עליהם מעין מדף לספרים. מעל המדף יהיה כיסוי פלסטיק שקוף שיגן על הספרים מפני גשמים ורוחות. כל אדם יוכל לשאול ספר מספריית הרחוב וגם לתרום לה ספרים משלו.

תחשבו איזה יופי. אתם עומדים בתחנת האוטובוס, מחפשים איך להעביר את הזמן (בהנחה שנגמרה לכם הסוללה בסמארטפון), ומולכם עמוד עם מדף קטן של ספרים. אתם קוראים ומחזירים, אולי לוקחים הבייתה לכמה ימים ואז מחזירים אחרי העבודה. אין רישום על שאילה והחזרת ספרים, אין שעות פתיחה וסגירה ואין ספרנית שעושה לכם "ששש". הכל בחינם, והכל מיוסד על חברה הגונה וטובה. שלומית אמרה: קראת ספר? נהנית? אל תזרוק אותו, אל תיתן להתבלות באיזה מחסן, תרום אותו לציבור שיהנה גם הוא. כמה פשוט ככה גאוני.

הנה לכם רעיון חינוכי, חברתי, תרבותי, אלטרואיסטי, לא פומפוזי, מרבה דעת, מרבה חכמה, מרבה שמחה, מרבה טובה, מצמצם פערים, מחבר את האחד לרעהו. הנה לכם רעיון של בחורה צעירה ומלאת חזון.

שלומית נרצחה בדקירות סכין.
יהי זכרה ברוך.

עד 1967 לא היה עם פלסטיני, תשאלו את גוגל

הכירו את אחד מהכלים המדהימים שיש לגוגל: ה-Ngram Viewer. הכלי המופלא הזה מאפשר ליצור תצוגה גרפית של תדירות הופעת מילה/ביטוי במאגר הספרים הסרוקים של Google Books, החל מהמצאת הדפוס ועד שנת 2008.

חיפשתי את הביטוי "עם פלסטיני" ב-Ngram. כמה אזכורים מצאתי? עד לפני 100 שנה לא נמצא אזכור אחד לעם הפלסטיני. אתם שומעים? 0 אזכורים למונח "Palestinian Nation" בכל הספרים שפורסמו עד מלחמת העולם הראשונה. לעומת זאת, חפשו את המונח "Jewish Nation" ותקבלו תוצאות מדהימות: בשנת 1811 הופיע המינוח "עם יהודי" בספרות פי 12 יותר מבשנת 2000 (!). מאות אלפי אזכורים ספרותיים יש לעם היהודי בשנת 1700, ואף לא אזכור אחד לעם הפלסטיני בשנת 1914.

מתי אם כן קם העם הפלסטיני? ניחשתם נכון, הגרף מזנק במאות אחוזים כאשר ישראל משחררת את שטחי 67. אז נולד העם הפלסטיני. אז נולדו האתוס, המורשת, רוח הקרב, ההיסטוריה והרוח הפלסטיניים [אכן קיימים אזכורים ספרותיים לעם הפלסטיני בין 1948 ל-1967 – וגם קצת לפני – אבל הם מועטים].

הציונות רצתה להחזיר לארץ ישראל את מעמדה כביתו הלאומי של העם היהודי, אבל על הדרך הפכה אותה לביתו הלאומי גם של העם הפלסטיני. בלי היהודים, מאבקם ה"לאומי" של הפלסטינים היה כנראה זהה למאבקי הדמים באפריקה; כלומר, לא מעניין אף אחד. עם פיתוחה של הארץ ושגשוגה, גבר גם תיאבונם של הפלסטיניים, שהצליחו, בחכמה רבה, להפוך את מאבקם למאבק של חירות, של עצמאות, של חופש – מאבקים שאירופה מכירה ומזדהה איתם בקלות.

שלושה חודשים אחרי שגולדה נבחרה לראשות הממשלה, נערכו איתה שני ריאיונות רצופים בעיתוני הסאנדיי טיימס והוושינגטון פוסט. במהלך הריאיונות היא אמרה את הדברים שחקוקים על שמה עד היום:

"לא היה דבר כזה פלסטינאים. מתי לאורך ההיסטוריה חי עם פלסטיני עצמאי בארצו פלסטין? לפני מלחמת העולם הראשונה האזור נקרא דרום סוריה וכלל את כל ירדן. זה לא שהיה בעבר עם פלסטיני שחי בפלסטין והחשיב את עצמו לעם פלסטיני ובאנו והעפנו אותם החוצה ולקחנו את ארצם. הם מעולם לא היו עם" (15.06.1969)

גולדה חטפה ביקורת נוקבת על דבריה. יורשיה במפלגת העבודה ודאי מתנערים היום מאמירה כזאת. האם גולדה טעתה?

מדרש ט"ו בשבט - מפני מה קראו לו ארטישוק ירושלמי?

מחשבות על השריוֹן מטיטאניום של נתניהו

השבוע קיבלתי לספאם הודעת מייל משונה, שהכותרת שלה: "צריכים אותך כדי להפיל את ביבי!". פתחתי מסקרנות; בשולי המייל הייתה רשימה מכובדת של אנשים מהשורה הראשונה: פוליטיקאים, אנשי תקשורת, אמנים ואפילו רמטכ"ל לשעבר אחד, שכולם כולם קוראים להפיל את ביבי.

נו נו, מה חדש, כבר שנים מנסים להפיל את ביבי. אבל אז חשבתי שוב על העניין, ושוב.

אינני מתומכי נתניהו, רחוק מכך. אבל יש בו משהו בנתניהו הזה, משהו מטורף, יחיד מסוגו – סגולה שרק מעטים זכו לה –  שאי אפשר שלא להתפעם ממנו: היכולת לעמוד איתן מול כוחות עצומים שמופעלים נגדו אישית.

מול נתניהו ניצבים כוחות גלובאליים, מבהילים, שמרכזים אנרגיה מגהטונית בשביל להפיל אותו. מוחות סופר-חריפים, מיליארדרים מכל העולם, מיטב אנשי המקצוע יושבים סביב שולחנות ארוכים וחושבים רק על דבר אחד: איך לרסק את נתניהו. פוליטיקאים, עיתונאים, ארגונים בינלאומיים, יחצ"נים, ראשי מדינות, חוקרים, עסקנים מפלגתיים, שרים, עמותות – מכונות משומנות וממומנות עד העצם שהיו משפילות ומרוממות כל אדם אחר בתוך שעה – מפעילות כל מניפולציה אפשרית כדי לחסל את הבן אדם. וזה פשוט לא מצליח. הם לא מצליחים מול הדבר הזה שנקרא ביבי.

אל תטעו לחשוב שהקרב של נתניהו הוא מול הרצוג. בוז'י זה כסף קטן. נתניהו ניצב, כמעט לבדו, מול זרמים עיליים ותת-קרקעיים, מול גלים פסיכיים של עוינות אישית וציבורית, והוא, כמו פיל בכלוב של קופים, במופע יחיד שחתום אך ורק על שמו, מצליח לעמוד זקוף כנגד רעשי האדמה שמקיפים אותו.

פעם חשבתי שלביבי יש איזו דיסלקציה, שבעזרתה הוא משמר יכולות קוגניטיביות גבוהות במיוחד, ובמקביל מנתק את עצמו מכל השפעה של הסביבה. חשבתי שמבפנים הוא בן-אדם אבל מבחוץ הוא מכונה מצופה בטיטאניום. אין דרך אחרת להסביר כיצד אפשר להישאר שפוי מול כוחות הנגד האלה.

אינני מתומכי נתניהו, רחוק מכך, אבל הייתי שמח לקבל 1 חלקי 60 מיכולת העמידה שלו. אז ודאי הייתי נחשב לאיש עם עור מפלדה.

אֶלְגְרָבְּלִי. השם הוא אֶלְ-גְרָבְּ-לִי

- "אג-לג-בר-ר-לי. איך לעזאזל קוראים את זה?!"
- "אלגרבלי. אֶלְ-גְרָבְּ-לִי"
- "אלגברה לי?"
- "עזוב"

▫ ▪ ▫

השם אלגרבלי מזמן לך הפתעות. קוראים לך 'אלגברה' וגם 'גרב' ו'גרביל', ואפילו 'גרביון' או הגרוע שבהם, במחילה מכבודכם, 'אלגרבץ לי'. כל כך הרבה שיבושים, מעליבים יותר ומעליבים פחות, צובר האלגרבלי במהלך חייו, שאם למישהו יוצא 'אלגרבלי' חָלָק בלי שנשברת לו איזו שן טוחנת – זה רק כי קוראים לו מסעוד איפרגן והוא מכיר את השם הזה מנתיבות.

כשהייתי ביסודי, אני זוכר את רגעי האימה לפני הקראת שמות: "אברג'ל" – כאן; "אחיטוב" – כאן; "אלבאום" – כאן; "אלגר.." הופה, המורה, כאן כאן, אלגרבלי זה אני תעברי לאסולין. פעם שרפתי חצי שעה עם המוקדנית של חברת החשמל כדי לאיית לה את שם המשפחה. זה לא עזר; במכתב שלהם אני עד היום "אלקרבלרי".

אלגרבלי הוא לא עוד זילברקרנץ, פפאזשווילי או קורצוויילר – שמות משפחה שאמנם שוברים את הלסת אבל יש לך מושג איך לקרוא אותם; זה שם שצריך להתאמן עליו חודשיים כדי שיצא לך נכון. זה שבע אותיות שלא קשורות אחת לשניה. אחרי שאתה מתחיל עם ה"אל", הכל מסתבך: ה-ג' מתחלפת עם ה-ב', ה-ר' מכפילה את עצמה וחוזרת שוב לפני ה-"לי" וה-ב' מקבלת קמץ שיוצר את הצירוף "בא לי" בסוף האלגרבלי, מה שלא בא לנו בכלל.

נפה, אני בעצם נפה

המשמעות של אלגרבלי בערבית זה מִסנֶנֶת או נָפָה (الغربال), רמז לכך שאבותיי היו מסננים סדרתיים, בדיוק כמוני ["אני באמצע ישיבה, תתקשר יותר מאוחר"]. ברוסית "גרבלי" זה מגרפה (грабли), רמז לכך שאבותיי היו עובדי אדמה – כנראה חפרנים, בדיוק כמוני (grub = לחפור). יש מי שפירש את אלגרבלי כחיבור של המילים אל-קרב-לי – מה שקצת בעייתי, כי למילה 'קרב' יש שתי משמעויות שדי סותרות זו את זו.

▫ ▪ ▫

ואם מעצבנים אותנו אנחנו גם מגרפה!

אחיי גיבורי התהילה, אלגרבלים בכל פינות תבל: כולנו בני איש אחד אנחנו – שלא ממש היה קופירייטר מוצלח של שמות משפחה – אבל לפחות השאיר לנו אתגרים בחיים. נגזר עלינו לחזור שלוש פעמים על ה'אלגרבלי' בכל פעם ששואלים אותנו לשמנו. העולם מסתבך כי הוא פשוט לא מבין ששֶם מורכב מעיד על אנשים מורכבים. זה מי שאנחנו, ומי שלא טוב לו – שיתגרבל לו.

מוסר שקיבלתי מלחמניות טריות ולמה שירות טוב ינצח

בחורף שעבר בא אליי חבר עם הרעיון הכי מפגר לעסק. "בוא תשמע איך לעשות כסף", הוא אמר, "חלוקת לחמניות עד הבית; כל בוקר, ראשון עד חמישי, 3-4 לחמניות טריות למשפחה, על הדלת, הכנסה מטורפת".
חיחי, אמרתי לו, אל תשכח לרתום את הלחמניות שלך לכרכרה עם פרדה ולצעוק "קרח!", כלומר לחמניות.
"תמשיך לצחוק".

היום הבחור הזה מתפרנס לא רע, ברוך השם, מלחמניות. כל יחידה הוא קונה בחצי שקל ומוכר ב-2, ויש לו פועל שפוקד מדי בוקר 350 דירות שנהנות מלחמניות טריות. אני, תודה ששאלתם, ממשיך לרוץ על הגלגל של העכברים, וככל שאני מגביר את הקצב – הגלגל רק מתגלגל מהר יותר.

▫ ▪ ▫

לְמה שההורים שלי קוראים עצלנות או פינוק, אנחנו קוראים 'שינוי סדר עדיפויות' או 'ניצול יעיל יותר של הזמן'. לאבא שלי הייתה פעם חיפושית פולקסווגן ישנה והוא היה מתקן אותה בעצמו; המנוע שלה היה מאחורה, בבגאז', ואפשר היה לפרק אותו עם סיכת לדרדוס. סתימות בצנרת ותיקוני חשמל הוא עדיין עושה לבד. על שופרסל אונליין הוא לא מוכן לשמוע, כי על האבטיח צריך לדפוק ואת העגבניות להריח – ובכלל לך תדע איזה סחורה דוחפים לך שם באונליין הזה.

אני להיפך. יש לי מושג איך להחליף נורה, אבל אם מישהו יציע לקחת לי את האוטו לטסט – אשלם לו בכיף 150 שקל כי לך תעמוד שם עם כל המעשנים העצבניים שפסלו להם את הטסט על וינקר אחורי. אני משלם על קו טלפון חסר-תכלית של בזק רק כי אני מבסוט שמישהו עונה שם כשצריכים אותו. זאת גם הסיבה שבחיים לא אעבור לגולן טלקום, החברה שמיקומך בתור לשירות לקוחות יישאר לנצח 157 תמורת 39.99 ₪ לחודש בלבד ללא הגבלה.

▫ ▪ ▫

את הביזנס של הלחמניות הוא לא עושה ברהט אלא ברעננה. רעננה היא שם קוד למקום מהמעמד הבינוני-פלוס עם אוכלוסייה שמחפשת קודם כל שירות טוב, גם אם זה עולה לה קצת כסף. ברעננה משלמים 20% יותר על טיסת אל-על בגלל שמדברים שם עברית, ולשמוע את הקברניט מדבר בשפה שלך זה מבחינתם שירות. ברעננה יש עובדים עם כובע מצחייה שאורזים לך את המצרכים בסופר, שוטפים לך ביום שישי את האוטו ואוספים ממך את הכביסה. ברעננה מבינים שלפני המחיר הזול צריך קודם לספק שירות: להיות זמין, יעיל, ידידותי, הוגן ושקוף. מוצרים זולים יש בשפע באינטרנט, אבל כשאתה מעמד בינוני מרעננה ומרוויח סבבה ולא בא לך לשרוף רבע יום בדואר ואז לעבור ניתוח מעקפים בגיל 40 מעצבים על הפקידה שקיבלה את ההוא שדחף בתור – אתה פשוט לא תקנה באיביי את החתיכת דיסק-און-קי בארבע דולר.

אנחנו בעיצומו של עידן חדש בצרכנות. ההתלהבות מהקניות באינטרנט תשקע בהדרגה, ובמקומה נקבל עסקים דינאמיים, זמינים, שירותיים, מאירי פנים. מוצרי צריכה יגיעו אלינו לפתח הבית, הנוחות תנצח. מי שטועם את טעמו של השירות הטוב – לא יהסס לשלם מחיר יקר. תקראו לזה לואו-טק, תקראו לזה פינוק – אבל זה מה שיתפוס. עסק שייתן שירות טוב – יצליח.

יוסי הרוש Vs פאני וקנין: אין צדיק בסיפור הזה

חברים וחברות, אם שמעתם על הסיפור של יוסי הרוש ("נוציא את בנך מהבית"), אל תמהרו לחרוץ דין. כיוון שהמתלוננת, פאני וקנין, הספיקה להתראיין לתקשורת, מצאתי לעצמי חובה להקדיש כמה דקות לסיפורה: אם חד-הורית, נרקומנית שעברה הליך גמילה מסמים, שבנה הועבר על ידי משרד הרווחה למרכז החירום לילדים בסיכון נווה מיכאל.

פאני העלתה ליוטיוב סדרת סרטונים בהם טענה כי בנה "נחטף" / "נתלש" / "נלקח" ממנה. צפו, חומר לא ממש קל לעיכול. בסרטוניה היא משמיעה דברים קשים נגד שר הרווחה, נגד עובדות סוציאליות ונגד אנשי חינוך. פעילות אנשי הרווחה מוצגת כמעשי שטן, כזדון, כפעולה מגמתית נגדה. מי שהוא חלק מהשירות הציבורי יכול להתפלץ כשהוא שומע את זה; רוב עובדי הציבור שאני מכיר – בעיקר בשדה הרווחה/חינוך – הם בוודאי לא אנשים שפועלים מכוונת רוע. חלק לא מבוטל מהם חי חיי שליחות של ממש.



מכאן ליוסי: הדברים שלו אכן היו חסרי טעם. הוא פרט על עצב מאד רגיש ונפיץ, אך התנצל על כך. עם זאת, צריך לזכור שיוסי הוא שופרם של אנשי החינוך בעיר, ומבחינתו, התקפה על מורה או גננת היא התקפה ישירה על מערכת החינוך בלוד, שהוא מטפח באהבה רבה. יוסי ביקש להגן על אשת חינוך שהושפלה בעמוד הפייסבוק של המתלוננת, ללא כל אפשרות להגיב עניינית. אז לפני שתגידו 'כולה פוסט בפייסבוק, מה קרה', זכרו את אריאל רוניס, עובד ציבור מסור ואהוב, ששם קץ לחייו בגלל פוסט אחד קטן.

סליחה, השכנה מלמעלה

דינה פרסיה ז"ל

השכנה מלמעלה נפטרה אתמול.

השכנה מלמעלה נפטרה אתמול ולא הכרתי אותה. לא ידעתי שקראו לה דינה, ושהיא הייתה אם חד-הורית בת 46, שגידלה את ביתהּ היחידה בת ה-6, לה חיכתה שנים; ולמרות שהשכנה מלמעלה הייתה בטוחה שניצחה את הסרטן, הסרטן חזר כדרכו לקרב מאסף והכניע אותה תוך מספר ימים.

לא הכרתי את השכנה מלמעלה, כי ברוב חרפתי לא עליתי עם קפה וכמה עוגיות כשהיא עברה לבניין, ולא התעניינתי – ולוּ בשביל הנימוס – איך הולך לה עם ההובלה. לא הצעתי עזרה עם הילדה, שבוודאי יכולה הייתה לשחק עם הבן שלי, לא סיפרתי לה איפה בית הכנסת ובאיזה ימים מנקים את הלובי.

השכנה מלמעלה נפטרה אתמול, ובשכונה החמה והתומכת שלנו – בלי ציניות – לא ידעו מי זאת. בדיעבד התברר: דינה הייתה אישה חב"דניקית, חד-הורית, שהעדיפה כנראה (מסיבותיה שלה) לוותר על מגורים בסביבה הטבעית שלה ולחפש לעצמה דירה לידנו. ולא שמנו לב.

סליחה, השכנה מלמעלה.
יהי זכרך ברוך.