הגיעה שעת הבלאק פריידיי

כמה תובנות מהבלאק פריידיי:

* לבלאק פריידי קוראים ככה כי יש כמה שעבורם זהו יום שחור
* באמריקה אין חגים. החיים שלהם מתחלקים לימי עבודה וימי שופינג
* אבסורד: אנשים נזרקים על הרצפה כמו הומלסים כדי להיכנס ראשונים לורסאצ'ה וגוצ'י
* ראיתן רק 3 פריטים בויטרינה? יופי, החנות הזאת לא בשבילכן, פריט מתחיל שם ב-1000 דולר
* התמכרות לקניות היא בדיוק כמו התמכרות לניקוטין. לא ברור איך משרד הבריאות לא מפרסם משהו בנושא
* אמריקאים יעמדו 3 שעות בתור באמצע הלילה בשביל טאבלט ב-30% הנחה, אבל יקנו את ההמבורגר שלהם דרך החלון של המכונית
* היצור הנחוש בטבע: אישה שמגלה שהשמלה שהיא אוהבת נמצאת בהנחה
* היצור המתוסכל בטבע: הגבר שמאחוריה

צפו בוידאו מאמצע ליל הבלאק פריידיי שכמעט עלה לי בחיי:

ושהאצטקים ילכו לאלף עזאזל

יש פרופסור אחד באוניברסיטה העברית שהקדיש את שלושים ושתיים שנותיו האחרונות לחקר הפולקלור של ראשוני בני האינקה שהתיישבו למרגלות הרי האינדים, ואפילו בשנת תשעים-ושש העביר קורס מרתק בנושא שנסגר בהיעדר משתתפים. ורק באחרונה יצא ספרו המרתק "ניתוח המיתולוגיה האצטקית בראי האגדה על אגם טיטיקקה" שהיווה לדבריו פריצת דרך בניתוח תרבות בני האינקה, והפרופסור חילק את הספר למקורביו ובני משפחותיהם ובני דודיו מדרגה ראשונה ושניה בתוספת הקדשה אישית ובקשה שיקראו לפחות עד עמוד 30 כי ככה חשב שאולי יסתקרנו וימשיכו לקרוא עוד. ופיזר כמה עותקים בספריות ברחבי הארץ ושלח עשרים עותקים לספריות נחשבות ברחבי העולם.

והיה יושב בבית ומחכה אולי מישהו ישלח לו איזו התייחסות על הספר או אפילו מכתב תודה או אפילו ביקורת מושחזת על מסקנותיו השנויות במחלוקת בפרק ח' אבל כלום. וגם בז'ורנלים וכתבי עת אמרו לו שזה יפה ומקצועי אבל.

ובאוניברסיטה הייתה סטודנטית אחת שחרחרה מתולתלת שעל כל סלפי שהעלתה לפייסבוק הייתה קוצרת מאות לייקים וכולה סלפי קטן וטיפשי אבל אולי 450 לייקים.

והמרצה היה עוקב אחריה בזהות בדויה אם כי בנאלית - מאור לוי - ואומר מי יקח את כל האינקה שמינקה הזה ויתן לי רק עשירית אולי מאית ממה שיש למתולתלת הזאת אוי מה הייתי עושה בשביל 15 לייקים ושתי תגובות. תראה את עצמך פרופסור כזה גדול באוניברסיטה מקנא במתולתלת שנה א' וניחם את עצמו שכולנו קורצנו מאותו חומר שצמא ומשתוקק לטיפת הכרה וקצת תשומת לב ושהאצטקים ילכו לאלף עזאזל

אחרי החגים | יום הולדת 31

יש לי היום (רביעי) יום הולדת, מזל טוב. נולדתי בכ"ד תשרי. למי שלא בקי בלוח העברי, שידע: כ"ד תשרי זה היום המבאס בשנה. זהו היום שמוכרז, פורמאלית, כיום של "אחרי החגים". אחרי ראש השנה וכיפור, אחרי סוכות וחול המועד ושמחת תורה ואסרו חג – זהו יום הפירעון. היום שבו נגמרים התירוצים, היום שמנקז אליו עשרות מטלות, היום שהפך לסמל של דחיינות, של עצלנות, של סדר עדיפויות לקוי, של "מחר אני אתחיל", של "שבוע הבא", של ערימת תזכירים ומסמכים שממתינים לטיפול.

דחיינים ודחייניות, הימים הנוראים זה עכשיו.

▫ ▪ ▫

יום הדחיינות הבינלאומי, כ"ד תשרי, ייפתח בהקראת רשימת המשימות שלא ביצעתם והחשבונות שלא שילמתם. ביום הזה יוצגו לראווה כל הקילוגרמים העודפים שמחכים לדיאטה של אחרי החגים. הסטודנט יספר על שתי העבודות שממתינות לו כדי לסיים כבר עם התואר הארור הזה, על נקודות הזכות שחסרות לו כדי לשכוח מהמוסד האקדמי לנצח. האחר יתאר את ההרגל המגונה שהוא בטוח שהוא נפטר ממנו צ׳יק-צ׳אק, ממש אחרי שהוא יוצא לפנסיה. השלישי יספר לכם: המשימה הזאת היא כולה הפרעה מעצבנת של שטף העניינים, למה להתרגש. ובסוף הערב יעמדו דחייני כל העולם וישירו את המנונם: 

"מה שאפשר לדחות למחר – דחה למחרתיים!"

▫ ▪ ▫

דחיין טוב הוא מספר סיפורים טוב. הוא יספר לכם ולעצמו מדוע כל דבר בעולם נעשה כל כך חשוב ברגע שממתינה המשימה המעצבנת ההיא. הרי ברור שאחרי יום כזה מטורף, כל מה שאנחנו צריכים זו מנוחה הגונה ופרק של סיינפלד. וגם אם יש משימה, איך אפשר בלי לפתוח את המקרר, לקרוא עיתון, להכין איזה קפה ועוגה ולתפוס תנומה קלה שתיתן לנו כוח לקראתה?

▫ ▪ ▫

קונגרס הדחיינים הבינלאומי ייפתח בתודות ליוטיוב, על מיליוני סרטונים שלא משאירים לך צ׳אנס לסיים את הסמינריון; למארק צוקרברג – שהעניק לעולם מיליארדי שעות של הבל וריק; לקבוצות הווטסאפ, שדואגות לעדכן אותך בדאחקה של הדודה בדיוק בדקה שבה התחלת שזהו, עושים את המשימה ודי. וכמובן, לאחת והיחידה, הבת שלך, זו שלוחשת לך באוזן, אבא, מה הפרויקט הזה שצריך להגיש מחר לעומת חיבוק ונשיקה ממני?

▫ ▪ ▫

"נו, תגמור עם זה כבר", "פשוט תחליט שאתה יושב על זה ולא קם עד שאתה מסיים", "תעשה את זה כבר וגמרנו" –

ביום חגי אני מאחל לעצמי דבר אחד: לסיים משימות. לחסל מטלות. לזכור שכל יעד בחיים מורכב משרשרת של מחויבויות קטנות.

במקום לדחות למחר בבוקר, לעשות את זה היום!

קוריאנית אחת עם שופר גדול

יום שישי בצהריים, בדרך חזרה מהדאון-טאון של לוס אנג'לס, עומד בצומת עם חלון פתוח. פתאום קול שופר. תקיעה טובה וארוכה, בלי זיופים.

מסתכל על הרדיו-דיסק, כבוי, לא השארתי פה איזה דיסק של סליחות. מבט ימינה, ואז שמאלה, וזה מה שאני קולט: קוריאנית מבוגרת אוחזת בשופר ותוקעת בכל כוחה. נושפת חזק ומוציאה יופי של צליל.

הרמזור מתחלף לירוק, אני נוסע במקביל אליה. היא נעצרת, ושוב: תקיעהההההההה. טובה, ארוכה, ועכשיו גם שברים תרועה.

הספקתי לצלם, והיא פנתה שמאלה.

"ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור"

יוקולילי וילדה אחת קטנה

מאז נינט וגבסו לא עקבתי אחרי תכניות כוכב נולד למיניהן. מאז שסעדו זעק "שמע ישראל" הפסקתי להתעניין מי לוקח כל שנה. כל כך הרבה ריאליטי, כל כך הרבה פורמטים, העסק מיחזר את עצמו בהגזמה יתרה. ובמחילה ממועצת השבט - גם ההתערבות של ההפקה בתכניות המציאות הפכה את כל הקונספט לקצת פתטי.

הבטחתי לעצמי שלא אחזור לטירוף של כוכב נולד 1, אז הכרתי בעל-פה את כל העשירייה הפותחת. אבל השנה קרה לי משהו מוזר, הודות לילדה בת 12 בשם גרייס ואנדר-ואל (Grace VanderWaal).

התעסקתי בכמה אימיילים שהייתי צריך לענות עליהם בזמן שאשתי צפתה בתכנית הכשרונות America's Got Talent. ביצוע אחר ביצוע, ילדים סופר-מוכשרים, אבל שום דבר כבר לא באמת יכול להפתיע אותך בריאליטי.

ופתאום זה הגיע. הראש כולו במחשב, ובזווית העין אני קולט ילדה קטנה מבית טוב, אוחזת בגרסה מוקטנת של גיטרה עם 4 מיתרים בשם "יוקולילי", מתקרבת אל המיקרופון כדי להציג את עצמה. בטוחה וקורנת, עם צחקוק ביישני שמפיג את כל המתח שבטח יש שם על הבמה. שואלים אותה אם היא מאמינה שהיא יכולה לנצח, היא אומרת שניסים יכולים לקרות, ואתה באמת מאמין לה.

ואחרי ההקדמה המבוישת, היא מספרת למיליוני הצופים שהיא תשיר שיר מקורי שהיא כתבה והלחינה. זה סיקרן אותי. שם השיר "לא יודעת איך קוראים לי" הפתיע, כי זה נשמע לי ילדותי. ואז היא התחילה לשיר, מנגינת פולק-מודרני עם נגיעות של בלוז, בליווי קול ציפורי בוסרי ומתוק. המילים פשוטות ומקוריות, לא כאלה שעברו בבתי החרושת ללהיטים של המוזיקה האמריקאית. הילדה הזאת מגניבה, בחיי.

רביעיית השופטים נעמדה על רגליה. לכולם ניסיון מצטבר של עשרות שנים בתעשייה, וכולם רטטו מול ילדה בת 12 עם חיוך מבויש וכישרון יוצא דופן. הם העניקו לה את "באזר הזהב", ואני תהיתי לעצמי - מעניין לאן היא עוד תגיע מכאן.

המשכתי לחפש עוד מוזיקה שלה. מצאתי קטעי יוטיוב שצולמו במצלמת רשת ביתית, עם היוקולילי הקטן שהיא מחזיקה.

לכו לצפות בה בעצמכם. היא מיוחדת. וכמובן שהיא זכתה השבוע במקום הראשון בגמר.

החלום האמריקאי

לחלום את החלום

יש ישראלי אחד בלוס אנג'לס שמספר לכולם איך הוא עשה את אמריקה בגדול ואיך מכר לאמריקאים הפראיירים האלה מוצרי ים המלח וציורים מזויפים של המונה ליזה בארץ הפלאות וקונטיינר של ג'ינסים משופשפים ואלף חתיכות של מחליק שיער סיני זול שעלה לו 49 סנט והוא מכר ב-49 דולר. וכשאתה מסתכל על הישראלי אתה רואה בעצם את דודו מהקיוסק שהחליט יום אחד בגיל 22 לעלות על מטוס בלי שקל ולעשות כסף מקומבינות וסיפורי-בלוף אבל וואלה האיש כנראה עושה מיליונים וכל הכבוד לו שיחק אותה. אבל אז אתה בא אליו לדירה וקולט שהבריכה שהוא סיפר עליה היא בעצם אמבטיה מלאת עובש והדירה שלו היא בעצם כלוב אוגרים מצחין מלא בבדלי סיגריות קופסאות שימורים ריקות ושקיות במבה אוסם שאחותו הביאה לו בביקורה האחרון בקיץ 2012

געגועיי למרמורק

יש תימני אחד שחום עור שקראו לו זכריה והיום קוראים לו זאק והוא אחד מהיותר מסודרים שפגשתם בלוס אנג'לס יש לו וילה מטורפת בבל-אייר וכפר נופש ליד מיאמי. והתימני הזה למרות שהוא תימני יש לו לב רחב מפנק את החברים בצ'ייסרים על חשבונו ומתנות והפתעות ונסיעה על יאכטה וצניחה חופשית מכדור פורח ואפילו פעם הוא הביא את סנופ דוג לעל-האש אצלו בבית. אבל כל יום שישי זאק חוזר להיות זכריה מתקשר לאמא שלו ציפורה ואומר לה הכל אני זורק אמא, הכל אני זורק בשביל הקובּנֶה הזה שלך ביום שישי עם הסחוג בצד, ואיך שאני מת לראות את כל האחים ציון גדליהו צדוק סעדיה אבישלום משולם ושמעיה ואבא יושב בצד לועס גת איך אני מתגעגע למרמורק יא אללה מה לא הייתי עושה כדי להיות איתך השבת אמא כפרה עלייך

נוח על משכבך, פואד

כל מה שגבר עיראקי בן 80 צריך בחיים זה בית גדול עם מרפסת, ערימת תיונים וארון מלא בפיג'מות פסים. וחשוב שידע לפרוס בהצלחה תפוח ולחלק אותו ישר מהסכין.

אבל פואד עליו השלום לא הסתפק בזה. פואד רצה להיות נשיא המדינה. חלם להיות הסבא החביב של עם ישראל, להיות שמעון פרס עם מבטא עיראקי. במשך שנים הוא סלל את דרכו לנשיאות, חילק צ'אפחות, הריץ דאחקות, ביקר בבר-מצוות, נישק פעילים, הרים טלפונים לאנשים עם המזומנים, אמר "בדאלק" לכל סובביו וחשב שהנה, אוטוטו הוא מגשים את החלום.

ופואד לא ידע שכל צעד שהוא עושה בהתמודדות על תפקיד נשיא המדינה, כל חיבוק, כל צ'אפחה, הם עוד שורה בכתב האישום המתגבש שלו. הוא לא ידע, המסכן, ושעט לעבר צוק בלתי-נראה שבישלו לו מתנגדיו. מעל ראשו התנדנד שעון חול, וכשהוא גילה אותו – היה זה מאוחר מדי.

פואד, לוחם עתיר זכויות, לא נכנע בקלות. הוא יצא לקרב חייו כשמעל ראשו מתנדנד שעון חול נוסף – פתיל חייו. והוא נלחם למען שמו הטוב כמו אריה, תאמינו לי, הוציא הון עתק על הגנה משפטית. ואז הוא שוב טרף את הקלפים ופרש מהעימות במה שמסתמן כמו תיקו.

היום בשיעור שלי אציין את פואד, שמזכיר לנו שוב שיש מה למעלה ממנו. אדם מתכנן תכניות – רבות מחשבות בלב איש – והיושב במרומים צוחק.

תפאקי ותפאונו לתעקי, יא פואד, פרשת מהחיים בזמן. נוח בשלום על משכבך.

תיק של אלאור אזריה | אם אני השופט

אם אני השופט בתיק של אלאור אזריה, הייתי כותב כך:

אלאור אזריה הרג אדם. אדם שהוא בן-מוות. אדם שניסה לרצוח אדם אחר. אבל הוא הרג אותו בשעה שכבר לא נשקפה ממנו סכנה. המחבל שכב שרוע, גוסס, אזריה הגיע משום מקום וירה בו. אין צורך לאנוס את חוש הראייה שלנו: כל בר-דעת רואה מחבל שגוסס לאיטו ולא מסכן איש.

אבל המחבל הוא לא באמת אדם ככל האדם. הוא אויב שמקדש מוות ומבקש לכרוך את המוות שלו עצמו במוות של אחרים. ואם אדם רוצה מוות ושואף למוות ומשתוקק למוות, אז הערך שלו לחיים פחוּת. חייו פחותים. ואם הערך שלו לחיים פחוּת, כל האידיאלים הגבוהים של קדושת החיים לא חלים עליו. הוא לא ראוי להיכלל בתואר אדם אלא, לכל היותר, תת-אדם.

אלאור אזריה הרג אם כן תת-אדם. מה העונש למי שהורג תת-אדם?

על הריגה של תת-אדם שלא נשקפה ממנו סכנה – יש להרשיע.

הרשעה, בלי עונש.

הרשעה – כי חייל שלוקח את החוק לידיים, ולא משנה באיזה הקשר, צריך להיות מורשע. אפילו אם מדובר בחיסול תת-אדם.

בלי עונש – כדי לא לתת רוח גבית לטרור. כדי לא לשמח את האויב. כשמחבלים שמחים ברמאללה, יהודים נרצחים בחברון. כדי שהחיילים לא ימצמצו כשהם רואים מחבל. כדי שהצבא לא ייעשה הססני. כדי לא להחליש אותנו מוראלית. כי אזריה לא הרג כאדם פרטי, אלא כחייל על מדים, ואם החלשנו את לובשי המדים – החלשנו את מדינת ישראל.

הרשעה, בלי עונש.

כשהבן שלך עולה לכיתה א'

הבן שלי עלה הבוקר לכתה א' ופתאם נפלה בי ההכרה שהיי הילד הקטן הזה הוא אשכרה שלי, בנאדם שלם שהוא כולו באחריותי, תחת חסותי הבלעדית, פגיע בכל שניה מחייו הילדותיים ולמרות זאת יודע שיש סביבו מעטפת הגנה חסרת מנוח שנקראת אבא ואמא. ואני עוד זוכר את היום הראשון שלי בכיתה א', למדתי בבית ספר עם שם יומרני למדי - "מעלה התורה" - אבא שלי הושיב אותי ליד בלונדיני חמוד בשם חנני הורוביץ ולמורה שלי קראו נחמה, ובגלל שהיה זה מעלה התורה ולא סתם ממלכתי-דתי זכור לי בוקר הפוך ומבאס במיוחד, אחרי שגיליתי שמתחילים לי הלימודים שבוע לפני כולם, ב-25 לאוגוסט 1991. ופתאום זה מכה בך, שהנה התחלף דור, חצי יובל חלף, שלושה ילדים נוצרו בינתיים בעולם והם לגמרי שלך ועכשיו אני עוד שניה לעזאזל בוכה פה, דוידי תן חיבוק דחוף לאבא אני לא מאמין שאתה כבר בכיתה א'

הבהרה בנוגע לפוסט אתמול

★ חברים יקרים ★ 

אתמול פרסמתי פוסט בחשבון הפייסבוק הפרטי שלי, בעקבות ביקור שערכתי במוזיאון הרצל.

הפוסט התגלגל, והגיע לכדי כתבה באתר Nrg. בתגובתם, בחרו במרכז הרצל להוציא אותי רע. לא ארד לקטנות, אבל חשוב לי להבהיר: הרצל וחזונו יקרים לליבי, יקרים מדי כדי שאוכל לשאת סטייה מדימויו ומורשתו. לא נשמע לי הגיוני שמוזיאון הרצל יקדם את ארגון שתיל - Shatil או את האגודה לזכויות האזרח בישראל, לא משנה איך תסובבו את זה.

ההסתדרות הציונית העולמית יקרה אף היא לליבי. זהו ארגון ותיק ומפואר, שמחזיק בסגל של אנשי חינוך מופלאים – אורתודוקסיים, קונסרבטיביים ורפורמים – שפועלים יומם וליל למען יהודים בארץ ובתפוצות. הפרויקטים שלהם הם אות ומופת למדינת ישראל. אני מאמין בערכים שהם מקדמים ומצטרף אליהם בקרוב כשליח.

* * *

ולסיום הסאגה, הצעה לי למוזיאון הרצל: התרחקו מפוליטיקה. הביאו את משנתו של הרצל כהווייתה מבלי להעניק לה פרשנות. אל תנסו להיות "מאוזנים פוליטית" כי נקודת איזון היא מושג סובייקטיבי. אל תקדמו ארגונים שמייצרים מחלוקות חריפות בשיח הישראלי, לא מימין ולא משמאל. שמרו על ממלכתיות. הציונות, כזכור, אינה מפלגה. ראו בהרצל כמעין אב רוחני של מדינת ישראל ולא כמנהיג של אג'נדה. זכרו שעיקר משנתו נכתבה בשלהי המאה ה-19, בימים של חושך ותלאה לעם היהודי, ולא בימים של עצמאות וגאווה לאומית. פתחו דלת לאנשים כמוני, שרואים במוזיאון בילוי חינוכי-חווייתי ולא שיעור בסכסוכים פנים-ישראליים. 

והכי חשוב: השאירו את הרצל בקונצנזוס.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/798/628.html

אין זו אגדה: מוזיאון הרצל קורא לכם להצטרף לעמותות שמאל קיצוני

ביקרתי בשבוע שעבר במוזיאון הרצל. מדובר במוזיאון חדיש, מושקע, משוכלל, ששופץ על ידי ההסתדרות הציונית העולמית בהשקעה של מיליונים. כמעט התעלפתי כשראיתי איך ארגוני שוליים, שרק הבוקר התבשרנו על תיקון חוק העמותות בעניינם, הצליחו לקבל דריסת רגל בקודש הקודשים של הציונות. לקרוא ולא להאמין.

בכניסה למוזיאון פזורים מסכי נגיעה אינטראקטיביים, עליהם מופיעים ציטוטים ממשנתו של הרצל. בפינת המסך יש קריאה להצטרף לעמותות שונות ש"מקדמות" את החזון של הרצל. בנוסף, הממשק מאפשר להכניס שם וטלפון כדי שהעמותה תוכל לגייס אתכם לשורותיה. בוודאי תהיתם אילו עמותות מקדם המוזיאון. ובכן, זה הולך ככה: תחת הציטוט של הרצל "בציונות כפי שאני מבין אותה כלולה... גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית", מציע המוזיאון להצטרף לעמותות הבאות: שתיל - Shatil, אפשר אחרת- هناك بديل והאגודה לזכויות האזרח בישראל. 

העמותות שמקדם מוזיאון הרצל, נעים להכיר:

* שתיל: האגף המבצעי של הקרן החדשה לישראל. הקרן היא חברה זרה פרטית-מסחרית מקליפורניה בשם "ניו ישראל פונד" ולא עמותה ישראלית. למה היא אינה מלכ"ר? כדי ליהנות מחיסיון בנוגע למקורות הכספים שלה, חיסיון ששמור לתאגידים עסקיים. החברה הזרה הזאת שיתפה פעולה עם דוח גולדסטון ואחראית להשחרת דמותה של ישראל בעולם יותר מכל גוף אחר.

* אפשר אחרת: ארגון שמאל שבראשו עומד עמוס לפידות, קצין במיל' שטען כי השתלבות המתנחלים בצה"ל היא אסון, כינה את נציגי ש"ס "ארחי פרחי" והצהיר: "יש לי את כל הסימפטיה לשוברים שתיקה".

* האגודה לזכויות האזרח: ארגון אנטי-ציוני שממומן עד העצם על ידי ממשלות זרות. נלחם למען זכויות רוצחים פלסטינים וארגוני טרור. פועל במלוא המרץ כדי שישראל תצטייר כמדינת אפרטהייד גזענית, ומפרסם מעל כל במה אפשרית פשעים לכאורה שישראל עושה בהקשר של זכויות אדם.

מוזיאון הרצל מבקש לקדם גם ארגונים בתחום של דת ומדינה. על אילו עמותות ממליץ המוזיאון?

ובכן, כבר לא קשה לנחש לאן נושבת הרוח. המוזיאון ממליץ על 4 ארגונים: המרכז הרפורמי לדת ומדינה, עמותת חדו"ש - לחופש דת ושוויון, עמותת חופש וצו פיוס. מלבד האחרונה, כולן עמותות שקידשו מלחמה בלתי מתפשרת ביהדות שהרוב המכריע של תושבי המדינה – דתיים וחילוניים – בחר לאמץ. עמותות מתריסות, לעומתיות, עם אג'נדת שמאל מובהקת, שמנהלות את מאבקיהן בבתי משפט ולא ברחוב או בקלפי.

* המרכז הרפורמי לדת ומדינה (במוזיאון מופיע בשם הקודם: 'המרכז לפלורליזם יהודי'): תנועה שמנהלת מלחמה יומיומית ביהדות האורתודוקסית. הרפורמים הם מיעוט זניח בישראל, שלמרות עשרות שנים של פעילות וערימות מטורפות של כסף אמריקאי – נחלו כאן הצלחות אפסיות. מיותר לציין, חלק מהרפורמים פועלים לצד ארגוני שמאל קיצוני, בארץ ובארה"ב.

* חדו"ש: עוד תנועה שנוסדה על ידי רפורמים, ומנהלת מסע לשיסוי, הסתה וליבוי השנאה החברתית והתקשורתית כלפי הציבור החרדי. 

* חופש: עמותה אנטי דתית לעידוד יציאה בשאלה, להגברת החילונות ולמלחמה במוסדות הדת בישראל. מפעילה אתר אינטרנט רווי ארס כלפי הציבור הדתי.

▫ ▪ ▫

זה מרתיח. זה מעיף את השכל. זה לא ציוני, לא ישראלי, לא הגון. זה לא הרצל. לא יעלה על הדעת שמוזיאון ציוני, שאמור לשקף עמדה ניטראלית, מאוזנת וכלל-ישראלית – ובטח לא לעודד אג'נדה מסוימת – יפעיל פלטפורמה להצטרפות לעמותות שוליים שחלקן אנטי-ציוניות ואנטי-דתיות במובהק. זו יריקה בוטה בפרצוף של מגזרים שלמים בישראל.

נכון שעמותות מימין ומשמאל מנסות לגייס את הרצל לטובת האג'נדה שלהן (הבולטת: תנועת "אם תרצו" - בונים חברה ציונית). אפשר בהחלט לחלוק על הפרשנות של כתבי הרצל. אבל מי היה מאמין שמוזיאון הרצל יעודד את משנתן של עמותות אנטי ציוניות.

שאלתי את אחת העובדות במקום איך זה קורה. היא אמרה שהמוזיאון מצידו מקדם את מגוון הדעות בציבור הישראלי. אני לא חושב שאיש מהנוכחים קנה את התשובה הזאת. ואז עובדת אחרת לחשה לי: אחד ממחדשי המוזיאון הוא David Breakstone, ממנהיגי הציונות הקונסרבטיבית וסגן יו"ר ההסתדרות הציונית. רוחו שורה כאן. זאת האג'נדה שהוא מאמין בה, ולכן זה מה שתמצא כאן. אינני יודע אם זה נכון, אבל בכל מקרה: הוא בוודאי האיש שצריך לדאוג להסיר את העיוות הזה.

▫ ▪ ▫

בתמונות: צילום המסך האינטראקטיבי במוזיאון הרצל

יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה | יום ירושלים תשע"ו

יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה

========

לֹא שַׁרְתִּי הַשָּׁנָה

"לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה"

כִּי יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה

זְקָנִים וּזְקֵנוֹת יוֹשְׁבִים בָּהּ

יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ

לֹא אָמַרְתִּי

"בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן"

כִּי שָׁב ה' לְצִיּוֹן

מִלֵּא פִּינוּ שְׂחוֹק וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה

הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ

הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל לֹא יָשַׁבְתִּי

לֹא בָּכִיתִי בְּזוֹכְרִי אֶת צִיּוֹן

צִיּוֹן נִרְאֵית לִי כָּל יוֹם

עַיִן בְּעַיִן

כִּי מִצִּיּוֹן יוֹצֵאת תּוֹרָה

וּדְבַר ה' מִיְּרוּשָׁלַיִם

לֹא מִתְיַפֵּחַ
עַל עִיר חֲרֵבָה וּבְזוּיָה וְשּׁוֹמֵמָה
אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר בָּאוּ בָּנֶיהָ
חֻבְּרוּ לָהּ יַחְדָּו
בָּתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים קָנוּ בָּהּ
אֶת עֲפָרָהּ חוֹנְנוּ וְרָצוּ אֲבָנֶיהָ

סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ
שְֹאוּ סָבִיב סָבִיב עֵינַיִם --
וּמִי שֶׁלֹּא רוֹאֶה אֶת כָּל אֵלֶּה
תִּשְׁכַּח יְמִינוֹ
תִּדְבַּק לְשׁוֹנוֹ לְחִכּוֹ
עַד שֶׁיַּעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתוֹ

איור: שולמית ניר

יושבים? קבלו גיף קורע

זה מה שקורה כשנותנים ל-Google Photos להשתולל עם התמונות שלך

במדינת גוגל

דמיינו לכם שגוגל מקבלת על עצמה משימת ענק: לתפעל בירוקרטיה של מדינה שלמה. דמיינו שכל הפקידוּת הממשלתית עוברת לניהולם של מהנדסי ועובדי גוגל. חשבו רגע על המשרד הממשלתי האפור שנתקלתם בו לאחרונה – כן, איפה שעמדתם בתור 45 דקות – והחליפו אותו ביעילות, בחדשנות ובגאונות של גוגל. איך באמת זה יעבוד שם, במדינת גוגל?

ובכן, נתחיל עם מה שברור לכל: לגוגל עדיין אין מדינה וכנראה היא לא צריכה כזאת; גוגל היא תאגיד שחזק מרוב מדינת העולם, עם שווי שוק של כ-480 מיליארד דולר, למעלה ממיליון שרתים, מיליארדי משתמשים ויותר מ-70 סניפים ב-40 מדינות שונות. גוגל מזמן אינה רק המנהיגה הבלתי-מעורערת של אומת האינטרנט – היא הקטר הדוהר של הטכנולוגיה והחדשנות בעולם כולו. המנוע של אלפבית-גוגל – מלבד היותו מנוע החיפוש הפופולרי בעולם – עובד במלוא הקיטור על שורה ארוכה של פיתוחים עתידניים, במגוון רחב של תחומים: תעופה וחלל, רובוטיקה, מכוניות אוטונומיות, אופטיקה, בינה מלאכותית, תשתיות עירוניות, מציאות רבודה, ננו רפואה והיד עוד נטויה. וכן, אם התעניינתם, לאחרונה פורסם כי גוגל שוקדת על הקמת עיר דיגיטלית.

אבל בואו נניח רגע בצד את הטכנולוגיות העתידניות, ונדמיין את חיי היום-יום במדינת גוגל. זוהי מדינה שלכל תושב בה יהיה חשבון אינטרנט אישי, פשוט להפעלה, שבו ירוכזו כל השירותים הקשורים אליו, בדומה לאופן שגוגל פורשׂת בפניכם כיום את שלל מוצריה. בגוגל-ממשלה תקבלו בהזדהות אחת את מגוון השירותים לאזרח: תחדשו דרכון, תרשמו את הילדה לגן, תפתחו חברה, תשלמו ארנונה, תחליפו קופת חולים או תגישו דוחות למס הכנסה. הבירוקרטיה תוגש בצורה מקוונת, בעזרת מערכות ידידותיות, יציבות ואמינות, שתדענה להעניק שירות באופן עיוור וניטרלי, בלי קומבינות ומאכערים, ובלי לפגוש פקידים שחוקים שמתים לצאת הבייתה בשתיים כדי להוציא את הילד מהמעון.

למנהלי מדינת גוגל ברור שכיוון שהממשלה היא גוף אחד עם זרועות רבות – אין צורך לטרטר אזרח ממשרד ממשלתי אחד למשנהו. הגופים הממשלתיים ידעו לדבר אחד עם השני – לא פיזית, אלא טכנולוגית. פתרונות בין-משרדיים יינתנו בנקודת זמן אחת, בלי לצאת מהבית ובלי להתנצח עם פקידים. אתה כאזרח תוכל להחליט איזה מידע אתה מעוניין להעביר למשרד ממשלתי זה או אחר. המידע יישמר במאגריה המאובטחים של מדינת גוגל, ההרשאות יהיו בידי האזרח.

מכשיר הפקס ייצא מחוץ לחוק. גם מכתבים בדואר רשום. במדינת גוגל לא יתייקו ניירת, לא ינהלו ארכיוני ענק עם מיליוני מסמכים מצהיבים, לא ישלמו סכומים שערורייתיים כדי לתחזק גופים ארכאיים ומיותרים. עקרונות של שקיפות וחופש מידע יהיו עקרונות יסוד: ארכיונים יועלו לרשת, מידע ציבורי יהיה נגיש לכולם.

במדינת גוגל תהיינה מערכות שיודעות למצות את הזכויות שלך, מבלי שתצטרך לרדוף אחרי פקידים ובלי לשרוף חצי יום. הן תדענה להסתנכרן אחת עם השניה, כך שנהנה משירותים ממשלתיים מבלי לראות פקיד או להמתין לשעות המענה טלפוני בין 10 ל-11 בבוקר. תוכל להתעדכן אונליין על אופן הטיפול בענייניך. אם בית חולים ציבורי קבע לך אחוזי נכות, המדינה תדע לשלם לך גם בלי שתעמוד, נכה ומותש, בתור למילוי טפסים בלשכת הביטוח הלאומי הסמוכה לביתך.

במדינת גוגל שירותים לא מוצלחים ייסגרו. פרויקטים כושלים ייגנזו. מנהלים חסרי חזון יפוטרו. מערכות המידע של המדינה יעניקו שירות כה מוצלח שהצורך בפקידוּת אנושית יהיה מזערי. מדינת גוגל תנוהל על ידי מהנדסים שמומחים במציאת פתרונות לבעיות, ולא על ידי עורכי דין שמתפרנסים מיצירת קשיים ובעיות.

המדינה של גוגל תקדיש את עיקר זמנה בחשיבה על שירות ציבורי יעיל. יחידת עילית למאבק בבירוקרטיה – Google Bureaucracy – תוקם מתוך תפיסה ברורה שמלחמה בבירוקרטיה מבטיחה את חוסנה של המדינה, מחזקת את הכלכלה ומצמצמת פערים חברתיים. חוקיה של מדינת גוגל ינוסחו בצורה ברורה, פשוטה, שווה לכל נפש. הממשלה תתמקד באזרח ולא האזרח בממשלה.

▫ ▪ ▫

אפשר להמשיך עוד ולחלום; גוגל כנראה תעדיף לוותר על התענוג בניהול מדינות והבירוקרטיה תישאר איתנו עוד שנים ארוכות. אבל בואו ניקח את גוגל כמשל; משל לארגון שהוא סמל ליעילות, יצירתיות, מעוף וחדשנות. משל לתאגיד שיודע לנהל מערכות ענק בסינרגיה מושלמת, תוך בחירת כוח אדם סופר-איכותי וניצול מקסימלי של הטכנולוגיה. הלוואי על השירות הציבורי.

סלט ירקות בטעם צה"ל

אם תשאלו אותי מה זה מטבח צבאי אשיב: מטבח צבאי זה זוג ידיים חשופות. זוג ידיים שמנשנשות, שרק טועמות אם יצא טוב, שנכנסות לפה ויוצאות משם מלאות רוק וחוזר חלילה לתוך האוכל, שמוחות אגלי זיעה מהמצח, שמגרדות בבית השחי; אלה דברים ידועים לרבים, והרבה מעשיות ותורה שבעל פה יש על כך, כי מה לעשות, מטבח צבאי זה לא מסעדת השף של בוקששתר ולא מועמד לשני כוכבי מישלן, ומי שלא טוב לו שיבכה לאמא שלו.

עדיף להימנע מביקור במטבח צבאי; ריחות חזקים של טיגון בשמן עמוק, של אוכל מבושל מדי, ואדים – אדים בכל מקום – שנדבקים לבגדים ומשאירים עליהם ריח עז של מטבח. נוח לו לאדם שיפיל עצמו למייבש כביסה ולא ייכנס למקום מהביל כזה.

אבל כל זה לא הכין אותי לזוג הידיים שהיו מופקדות על הכנת הסלט. ידיים עבות שמחוברות לאיש מוצק, אזרח עובד צה"ל שה' יאריך ימיו בטוב ויפרוש בשיבה טובה בגיל 42, אך במחילה, היו אלה שתי הידיים הכי שעירות שראיתם מימיכם. סבך שחור, סמיך ומתולתל, כיסה אותן; כמו שיח היה שיערו מתפשט מפרקי האצבעות, נמשך בעבותות לגב היד, ומשם מטפס צפונה לזרועות ולכתפיים. לידו השמאלית היה מהודק שעון קסיו דיגיטלי שהסתיר תחתיו מושבת עור לבנבנה וסרוחה.

וכשהיה מגיע לעבודה, היה פושט את חולצתו ונשאר בגופיה לבנה הקטנה ממידותיו, שכיסתה עד כטפח מעל הפופיק, ותיכף מתפנה לחיתוך הסלט. האיש אמן בהכנת סלט. היה מוציא שתי סכינים, משייף אותן זו בזו, תופס מלפפון, נוגס את הגבעול הקטן בראשו ויורק הצידה, ומיד מתחיל באומנותו. טק טק טק, טיק טיק טיק, מרים בשתי ידיו את הירקות הפרוסים ומשליך לפח פלסטיק שחור 60 ליטר.

כזה פח, אם התעניינתם

כן, זהו פרט חשוב: את הסלט היו מכינים בתוך פח שחור ענק עם מכסה, כזה שיש בבתי ספר, שבימים כתיקונם משמש לאשפה רטובה. מדובר בכלי אטום, שימושי מאד, שאפשר בקלות להסב אותו לטובת ספונג'ה, איסוף עלים או ניקוז שפכים. פעם בתיכון, ידידי תומר הכניס ילד שלם לתוך פח כזה. את הסלט היו מכינים בבוקר, והיינו נהנים ממנו גם בארוחת הבוקר, גם בצהריים וגם בערב.

ואחרי שמילא את הפח מלוא גדותיו במלפפונים ועגבניות ופלפלים ובצלים קצוצים, היה משקע את שתי ידיו עמוק בתוכו, וכשכולו גוחן פנימה מערבב בכפות ידיו ובזרועותיו את הסלט, גורף את המלפפונים שבתחתית הפח לראש ואת העגבניות דוחק פנימה. זאת הייתה פעילות פיזית מאומצת. טיפות זיעה טפטפו פנימה, מה שבטח איפשר לחסוך קצת במלח ולימון.

אחר כך היה מזדקף. נושם אוויר, ממלא בכף ידו חופן מלח ובוזק על הסלט, שופך חצי ג'ריקן שמן לעידון הטעם, ושוב רוכן וגוהר מלוא גופו עד שסנטרו ממש נוגע בסלט, ומערבל את הירקות. וכשהוציא את ידיו, אדרת השיער המפוארת שבזרועותיו הייתה משומנת ומסורקת להפליא, עד שפעם המלצתי לו להוסיף לסלט קצת קונדישינר.

הטבח לא הסתפק בכך. היה סוגר את המכסה, מרים את הפח על כל תכולתו, ומנער אותו. זהו מחזה מרנין: כמו לוחם סומו שאוחז בחגורת יריבו, כמו חתן בריקוד סלואו עם אהובתו, היה הטבח אוחז את הפח בשני צידיו, מצמיד אותו חזק לבית החזה כדי שלא ייפתח חלילה, ושניהם – הטבח והפח – מתנערים בריקוד מלא אקסטזה, מקפצצים ומתנועעים ורוטטים, מהודקים ומחובקים, כדי שהמלפפונים והעגבניות יתערבבו יפה יפה.

מאז שיננתי לעצמי: תאכל בלי לשאול שאלות, אל תנסה לחקור במופלא ממך, ומה שאתה לא יודע לא קיים. יש פתגם: אל תסתכל בצלחת של אחרים, ואני מוסיף – אל תסתכל בצלחת של עצמך.

וזה הפתרון

דברים לזכרו של סגן אודי אלגרבלי | יום הזיכרון תשע"ו

אודי נפל בלבנון בקיץ 1994.

בשעה בה נהרג אודי קיבל ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, את פרס השלום של אונסק"ו בפאריז, יחד עם יאסר ערפאת. העיתון למחרת התחלק לשניים: בחלק העליון דווח על נפילתו של אודי – "קצין נהרג מפגיעת טיל במוצב המוות בלבנון", ומתחת תמונתם של רבין, פרס וערפאת, לצד הכותרת – "רבין: בן אחד מארבעה נותר למשפחת קפלן. בשבילו הלכנו אל השלום". 22 שנה אחרי, זה עדיין צורם לי. ראש הממשלה נואם לצד ערפאת בטקס קבלת פרס האו"ם לשלום, וביקום המקביל בלבנון – יקום זר לחלוטין מקוקטייל השלום והטוקסידו בפאריז – בן-דוד שלי נהרג.

ידיעות אחרונות, 7.7.1994

למחרת אותו היום נרצח אח של ידידי הדר פרנקנטל, אריק, שיריונר בן 19 – נחטף ועונה ונדקר לאחר שעלה על טרמפ. גופתו הושלכה ליד רמאללה, נשקו האישי נלקח. שוב העיתון נחלק לשניים: בחלקו העליון דווח על רציחתם של אריק פרנקנטל ושרית פריגל בת ה-17, ובחלקו התחתון – תמונותיהם של אריק ושל אודי, ותיעוד קורע לב מהלווייתו של אודי, כשמעליה הכותרת "זעקה במקום יום הולדת". כן, אודי נהרג ביום הולדתו ה-22.

ידיעות אחרונות, 8.7.1994

שיחות השלום נמשכו, הטרור הלך וגבר. אסון רדף אסון. שלושה ימים לאחר נפילתו של אודי עזבה צמרת אש"ף בראשות ערפאת את טוניס והגיעה לעזה. ישראל קיבלה אותם בכבוד מלכים. שבוע אחר כך החריד פיגוע עצום את בניין הקהילה היהודית בארגנטינה, בו נהרגו 85 בני אדם ונפצעו 330. תיכף לאחריו פיגוע נוסף בשגרירות ישראל בלונדון. הפלסטינים החלו בפיגועי ההתאבדות שגבו חיים של עשרות; בקו 5 נרצחו 22 איש בלב דיזינגוף. נחשון וקסמן נחטף. ישראל הייתה מטורפת ומסוחררת, הטרור הדביק אותנו בכל פינה.

הזיכרון הלאומי שלנו קצר, הזיכרון הפרטי שלנו ארוך.

הזיכרון הלאומי שלנו קצר, כי אנו צריכים לפנות מקום לטרגדיות חדשות. הזיכרון הלאומי שלנו מתעתע, מגויס פוליטית, נתון לספקולציות של יותר מדי אנשים שמנסים לעוות את ההיסטוריה בהתאם להשקפת עולמם: חלק מתרפקים באופוריה על התקופה הזאת, כאילו השלום ממש עמד בפתח, וחלק זוכרים מהתקופה ההיא את אירועי הדמים ו"קרבנות השלום". הזיכרון הקולקטיבי-ישראלי הוא מחלוקת מתמשכת, בה כל צד מנסה לגייס לעצמו ההיסטוריה ומסקנותיה.

אבל בזיכרון הפרטי של משפחתנו, אודי הוא דמות נוכחת הרבה מעל המקום והזמן. היא נוכחת בחיינו לא רק כזיכרון עמום וכתמונות באלבומים ישנים שמזכירים מה אודי עשה ואיפה היה, אלא בזיכרוננו החי, היומיומי, שצופה פני עתיד, ובוחן כל העת מה אפשר ללמוד מדרך החיים שהתווה לנו אודי – דרך חיים שמקדמת ערכים של אחדות, התנדבות, סובלנות, אחריות חברתית, שיח וערבות הדדית, עשייה משותפת ונתינה – רוח יהודית, רוח ישראלית.

הדוד והדודה שלי, מרדכי וג'ורג'ט, וילדיהם המבורכים, ייסדו את בנתיבי אודי. זוהי עמותה מופלאה שמקימה גרעינים, מפגישה חניכים דתיים וחילוניים מתנועות נוער שונות ופועלת לקידום המנהיגות בצה"ל. קצרה היריעה מלפרט על הפרויקטים המדהימים שהוקמו בנתיביו של אודי. מאות קצינים וקצינות בחיל התקשוב צועדים מזה כ-20 שנה ב"מסע אודי"; חניכים מתנועות נוער, אוכלוסיות רווחה, ילדי קייטנות – נחשפים מדי יום לפעילות חברתית ענפה, נאמנה לערכים שאודי הנחיל לנו. רוחו הגדולה של אודי מפעמת יותר מתמיד.

יהי זכרו ברוך ותהי מורשתו עמנו לעד.

כולם הבייתה חוץ מאלגרבלי | סיפורו של סַמָּל ביטון

כשהייתי בטירונות היה לי סַמָּל שקראו לו ביטון, רק 'ביטון', כנראה שלא היה לו שם פרטי, ואם אני מעריך נכון אבא ואמא שלו גם קוראים לו ככה. הסמל ביטון אהב להתעלל בי. פעם אחת הוא קרא לי ממרחק של קילומטר ורבע – "אלגרבליייי", ואני עניתי "כן המפקד!". ביטון חייך את חיוכו הממזרי, הדליק סיגריה ואמר – "המפקד קראת לי, אה? בשבילך טוראי אלגרבלי אני הַסַּמָּל, וכשאתה עונה לי אתה עונה 'כן הסמל', היִינו ברורים, כן – מה לא – יש לך שעתיים ביציאה, זתומרת שבת".

"כן ביטון! הסמל! כן הסמל!".

וכך התנהלו העניינים בינינו. ביטון הסתובב כעוס באופן כללי, אבל בעיקר נהנה להתעצבן עליי. עשיתי יותר שכיבות סמיכה בטירונות משעשיתי כל ימי חיי. גרפתי עלים, שימנתי נשקים, ליקטתי בדלי סיגריות מכל פינה בבסיס. זחלתי פעם עם אפוד וקסדה ופק"ל מים ואלונקה וספסל על הגב כי הלכתי עם כפתור פתוח בכיס החולצה. הרגשתי שזה עושה לו טוב – "העצמה אישית" כמו שקוראים לזה היום – ובאמת השתדלתי שלא לקלקל לו את הכיף.  פעם אפילו תפסתי אותו ממלמל בחשאי, כמו אנשים שמזמזמים לעצמם שיר ששמעו הבוקר ברדיו, "אלגרבלי הזה מעצבן אותי, מעצבן אותי".

ביום חמישי אחד, לפני שנוסעים לסופ"ש, היה מסדר יציאה, וביטון הסתובב כדי לראות שכולנו מגולחים ויפים. כולם היו מגולחים ויפים, חוץ ממני, החייל היחיד בצה"ל שהסתובב עם זקנקן תיש. וגם הכומתה הייתה בצד הלא נכון, ואם נהיה כנים – אז תדעו שבדיוק הייתי רעב אז החזקתי שקית עוגיות שחור לבן שמוכרים בקנטינה בשבע שקל. ביטון כעס, "כולם הבייתה חוץ מאלגרבלי", הוא אמר והדליק סיגריה, ואז קרא לי אליו ל"לשכת הסמל" – שם יומרני למדי לאוהל מתפרק שבו היו מיטת שדה מרופדת בשמיכות סקביאס, שתי מאפרות וערימת עיתוני ספורט.

"אני מודיע לך שאתה מעצבן אותי ושלא באת לי טוב בעין מהיום הראשון שלך פה", הוא התיישב על המיטה ואני נעמדתי מולו עם ידיים מאחורי הגב, "ותמחק את החיוך הזה מהפרצוף שלך".

"כן המפקד", עניתי "הסמל הסמל! סליחה הסמל!".

"הבנתי אותך אלגרבלי, בא לך להסתבך איתי".

הוא הוריד את משקפי השמש והסתכל לי בעיניים. הסתכלתי עליו בחזרה. הוא לקח נשימה ארוכה, עברו חמש שניות של שקט, ופתאום נפלט לי איזה צחוק קטן. חִי פצפון כזה. ואז גם לביטון התפלק איזה חיוך אותו הוא הסתיר עם היד, ועברו עוד שלוש שניות של שקט, וכל מה שאני זוכר אחר-כך זה טירוף חושים של צחוק פסיכי: אני וביטון באוהל ושנינו צוחקים את הצחוק הכי משוגע שהיה לי בחיים – צחוק מפגר, בלתי נשלט – איך שאני מסתכל על הביטון הזה הבטן מתהפכת לי מרוב צחוק, שנינו מורידים את העיניים, נרגעים לשניה וחצי, מסתכלים אחד על השני, ושוב נשפכים על הרצפה, אולי עשר דקות נקרעים ככה כמו איזה ילדים בני שתיים.

ביטון אמר לי שגם אם יהיו כל הימים שבת וכל החיים טירונות – אין עונש מתאים לביזיון הזה שהתנהל פה עכשיו. "עכשיו סע הבייתה לאמא, אלגרבלי, שבת שלום".

יום השואה תשע"ו - מה הפתיע אותי בלוח השנה של מרכז הרב

היום, יום השואה, נזדמנתי לביתו של חבר רחוק, חרד"לניק במקצועו. יש לו בית צנוע במיוחד, ועל הקיר תלוי, איך לא, לוח שנה של ישיבת מרכז הרב. בזמן שהוא התעסק בהידוק הגרביים שמתחת לסנדלים, נשענתי על הקיר והתבוננתי בזיגוג עיניים בלוח השנה. הלוח היה פתוח על חודש אייר שיחול בעוד יומיים.

▫ ▪ ▫

בכל יום עצמאות מקפידים ראשי ממשלה לשאת נאום מלא ציונות ב"מרכז הרב", מסמליה המובהקים של הציונות הדתית. לכן, די מתבקש שבחודש אייר, שבו חל יום העצמאות, מתנוססת בחלק העליון של לוח השנה תמונתם של ראש הממשלה וראש עיריית ירושלים מקיפים את ראש הישיבה הגאה, ובחלק התחתון תמונותיהם של תלמידי הישיבה באותו כינוס. זהו כבוד גדול, ללא ספק.

▫ ▪ ▫

ואז התבוננתי שוב בתמונה התחתונה. רואים שם קהל דתי בחולצות לבנות, מאזין לנאומו המסורתי של ראש הממשלה במרכז הרב. חלק נכבד מהנוכחים הם אנשים בוגרים, מזוקנים, ביניהם גם ח"כ מוטי יוגב, מבוגרי הישיבה. גדר משטרתית מפרידה בין המכובדים בשורות הראשונות לתלמידים מאחור.

▫ ▪ ▫

חוץ מנער אחד קטן. תראו אותו בהגדלה: בזמן שראש הממשלה נואם, הוא אוטם את אוזניו בהתרסה. לא רוצה לשמוע. הוא הגיע לשם כדי למחות. כדי לבעוט בממלכתיות. כדי לבוז לקודש הקודשים של הציונות הדתית. וזה הדהים אותי, איך מפיצי לוח השנה לא שמו לב לברנש הקטן והמעצבן הזה.

▫ ▪ ▫

ואז בעוונותיי נזכרתי במשהו אחר. פעם הייתי מדריך במוזיאון יד ושם. עבד איתי בחור בשם איתי רווה שקרא ליום השואה "יום השוואה" – אבל תדעו שאני לא עומד לערוך השוואות. אין כאן שום דמיון ושום כלום, אבל הקונוטציה פשוט קפצה לי לראש. בשנת 1936 צולמה תמונתו של אוגוסט לנדמסר, שהתפרסמה בעקבות מחאתו האמיצה הידועה בכינוי "האיש מאחורי הידיים השלובות". רואים שם מאות ואלפי אנשים מצדיעים במועל יד, ורק אחד, חצוף, אמיץ, משלב ידיים בהפגנתיות. אוגוסט הפך לסמל של התנגדות, ולימים אגב התחתן עם אישה יהודיה, מה שהוביל לרדיפתו על ידי הנאצים.

שתי התמונות התחברו לי לאחת, וזהו, זאת רק קונוטציה אז תרגעו ומיד.

משפט פשוט | כתבה שלי ב'מקום בעולם - מגזין הנוער של עולם קטן'

השילוש המדהים של הברכה המשולשת

בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, המכונה "הברכה המשולשת", היא הברכה המפורסמת בתורה. לפני למעלה מ-3000 שנה צֻוּו אהרן ובניו לברך את בני ישראל, ומאז צאצאיהם הכהנים עושים זאת בחרדת קודש: חולצים את נעליהם, נוטלים ידיהם, מכסים את ראשם בטליתות, עולים לבימה שליד ארון הקודש, וכשפניהם אל הקהל – הם פורשים ידיהם לפנים כנגד הכתפיים, מתווים סימן מיוחד באצבעותיהם ומברכים את עמו ישראל באהבה.

▫ ▪ ▫

משפט פיתגורס הוא כנראה המשפט הידוע ביותר בגאומטריה, ואולי במתמטיקה בכלל. כל אחד מכיר: "אֶיי בריבוע ועוד בי בריבוע שווה לסי בריבוע" (a² + b² = c²). המשפט מבטא את היחס בין שלוש צלעותיו של משולש ישר-זווית.

כשאנחנו אומרים "בָּרְכֵנוּ בַּבְּרָכָה הַמְּשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה", אין לנו מושג באיזה משולש נפלא מדובר. לברכת כהנים יש שילוש צורני מדהים: בפסוק הראשון של הברכה יש 15 אותיות. בפסוק השני 20 אותיות. בשלישי 25. שלושת המספרים האלה מרכיבים את הרצף {15, 20, 25} המהווה שלשה פיתגורית מושלמת (25² = 20² + 15²).

השלשה הפיתגורית {15, 20, 25} היא תולדה של שלשת היסוד {3, 4, 5} – היחס הוא אותו יחס רק פי 5. זוהי השלשה הבסיסית ביותר, היחידה שעולה בסדר רציף מושלם. השלשה הזאת הייתה ידועה כבר לחרטומי מצרים הקדמונים. המהנדסים בוני הפירמידות, ה-"rope-stretchers", עשו שימוש בשלשה זו.

ויש עוד: מספר המילים בכל פסוק עולה בסדרה חשבונאית: {3, 5, 7}. גם מספר האותיות עולה חשבונאית {15, 20, 25}. הגימטריה של האות הראשונה (י), של האמצעית (כ, במילה "אליך") ושל האחרונה (מ) עולות גם הן בסדרה הנדסית: {10, 20, 40}. הפסוק המקדים של הברכה ("דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן... כֹּה תְבָרְכוּ") מחולק לשני מקטעים: האחד בן 25 אותיות והשני בן 30 אותיות; הפסוק שאחרי הברכה (וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי) הוא בן 35 אותיות; הסדרה החשבונית ממשיכה את עצמה (25, 30, 35}. הברכה המשולשת רצופה בשלשות, שקשה מאד לדמיין שהכל זה צירוף מקרים.

▫ ▪ ▫

המסתורין של ברכת הכהנים הצית דמיונות של יהודים בכל העולם: בתלמוד מופיע שאדם המסתכל בכהנים בשעת ברכתם "עיניו כהות", כלומר עלול להתעוור, ולכן הכהנים עוטים על ראשם וידיהם טלית. לאונרד כהן סיים את הופעתו ברמת גן ב-2009 בברכת כהנים (בעברית), אותה כינה "הטקסט המכונן של חיי". השיר 'Forever Young' של בוב דילן נפתח ב"יברכך ה' וישמרך". הברכה המשולשת, ששם ה' מוזכר בה 3 פעמים, היא הטקסט המקראי הקדום ביותר שנמצא עד כה בארכיאולוגיה: לוחיות כסף עם הברכה, ששימשו כקמעות לפני 2600 שנה, נמצאו בחפירות בירושלים. והנה, מסתבר שאין בברכה הזאת רק מיסטיקה אלא גם מתמטיקה.

פינת עישון | סיפור אמיתי

לפני חמש שנים, כשעוד הייתי סטודנט עם חלב טרי על השפתיים, יצאתי ל"סיבוב משרדים" בתל-אביב. לאלה שעשו בשכל ולא למדו משפטים, אסביר: במהלך שנה ב' ו-ג' ללימודי המשפטים, שולחים המשרדים הגדולים ציידי כישרונות לאוניברסיטאות, 'סקאוטרים' אם תרצו, כדי שידוגו את הכוכבים הגדולים, אלה שבעתיד יהיו עבדים נרצעים במטחנות שכר הטרחה של משרדי עורכי-הדין. במסגרת מסע הציד, יוצא אוטובוס עמוס במוחות מבוזבזים של אנשים שהלכו ללמוד משפטים וגם הצטיינו בזה, ומסייר לו במגדלי תל-אביב, לביקור במשרדים היוקרתיים של בכירי הפירמות בענף.

בקיצור, נחתנו במשרד גדול וחשוב בקומה שעשתה לי ג'ט-לג רק מהעלייה במעלית. הנוף התל-אביבי נפרש במלוא ענני הפיח שמעטרים אותו, ואנחנו הגענו, חבורת סטודנטים לא-עליזה, להיכל משרדים משְמִים גדוש בריהוט איטלקי ובעורכי-דין מלאי חשיבות עצמית. נכנסנו לחדר עם שולחן ארוך, בראשו ישב השותף הבכיר עם קילשון בידו – סתם, בלי – חנוק בעניבתו האדומה ובניחוחות אפטר שייב.

"שלום לכם", הוא פתח.

מקהלת החנפנים רק הנידה בראשה, יודעת שגם שלום במשרד עורכי-דין עולה כסף.

"ברוכים הבאים למשרד החשוב בישראל. אנחנו מחפשים את הטובים, השאפתניים, אלה שרוצים להצליח ובגדול".

אפשר לומר שאם הייתי מסתכל לכמה סטודנטים באישון של העין, הייתי יכול לראות שם סימן של $. הם ממש בלעו בשקיקה כל מילה, מרגישים איך אלוהים והאבא העשיר שלהם נגע בהם, מתת האל לאנושות שכמותם.

"משרדנו הוביל את ארבע מחמש העסקאות הגדולות במשק בשנה האחרונה. הצוות המסחרי שלנו הוא חוד החנית כיום בהשקעות ישראליות ברחבי העולם, אנחנו מאד גאים בהישגים שלנו".

מלאך הכסף הוסיף ופרט באריכות את רשימת הלקוחות המפוארת של המשרד. כעבור עשרים דקות ביקש לשמוע אותנו: "זה הזמן לשאלות שלכם".

כצפוי, שאלות חנפניות ומציקות. "איזה נגיעות יש לכם לשווקים המתפתחים באפריקה?", שאל פוץ אחד. "האם העבודה במחלקה הבינלאומית דורשת שפה נוספת, חוץ מאנגלית וסינית?", שאלה נפיחה אחרת. מפה לשם, יאדה יאדה, אחת הסטודנטיות הרימה אצבע.

"כן".

"אני רואה שבגלל שהמשרדים שלכם במגדל זכוכית אי אפשר לפתוח פה חלונות", אמרה הסטודנטית, "אז איפה יושבים פה להפסקות עישון?".

דממה השתררה. צחקוק נבוך עבר בין בני האלוהים. פינת עישון? מה אנחנו בשוק ראש העין, מה נסגר איתה. טוב שלא שאלה אם יש מקום לשחק כאן שש-בש.

"מה השם שלך?", שאל השותף הבכיר.

"גלית", השיבה.

"התקבלת".

♥ שבע שנים ♥

הדרך הכי טובה להתחיל עם מישהי זה פשוט להיות בסביבתה. לשאול אותה כאילו בדרך-אגב, נו, מה את עושה היום, ואז למצוא תירוץ מספיק טוב למה גם אתה צריך להיות שם. להציע לה לטייל במקומות מגניבים, ואם היא מתפדחת – אתם כזכור עדיין רק ידידים – מכניסים לתפאורה כמה חבר'ה. וככה, בלי שתשימו לב, אתם תתחילו להתרגל אחד לשני. תחילה בתור ידידים, בהמשך סחבקים ובסוף תהיו חברים. ובסוף בסוף תתחתנו ותולידו ילדים.

את רויטל הכרתי בשליחות בניו-יורק. היא גרה בצד המזרחי של מנהטן, אני בצד המערבי. החורף היה קר, השלג נערם ברחובות, אך דווקא ביקום הקפוּא ההוא, במרחק של 9000 קילומטר מהבית, החלה האש הגדולה לבעור. לשנינו הייתה נטייה להתפדח ודוסיוּת קלה, כלומר בעיקר לה, אז במקום להזמין אותה לדייט הצעתי לה ללמוד איתי בחברותא. וכשנפגשנו, הגמרא בדיוק נפתחה באיזו סוגיה משמימה; בלית ברירה – מה לעשות, התוסְפות שם הפילו את שנינו – סגרנו את הספר והתחלנו לדבר על דברים אחרים. היא לא שאלה איך ייראה שולחן השבת שלנו, אבל כן התעניינה במשפחה שלי ובמקום ממנו אני בא. שיתפתי אותה בחלומות שלי; צחקנו על כובע הפונפון האהוב עליי ועל זה שאני אוכל ביסקוויטים עם קוטג'. התבוננתי בכחול עיניה וידעתי שזה זה. שמצאתי את שאהבה נפשי. השאר היסטוריה.

שבע שנות נישואין זה זמן טוב לדפדף קצת אחורה בזמן ולהיזכר כמה מרגש היה להכיר את האשה של חיי. שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָי כְּיָמִים אֲחָדִים, שמזכירות לי כמה בר-מזל אני ואיזו זכות נפלה בחיקי. שבע שנים של אהבה, של משפחה, של עשייה, של חיים. שבע שנים שבעזרת השם הן הסיפתח לשבעים הבאות.

הקשר בין ההגירה לאירופה לסכסוך הישראלי-פלסטיני

ההיסטוריה מלמדת כי רוב בני האדם מחפשים קודם כל חיי רווחה ורק אחר-כך הגשמה של שאיפות לאומיות. אל תטעו לחשוב שהפלסטינים שונים בהקשר זה

מהגרים יהודים על ספינה בדרכם לאליס איילנד. ברקע: ניו-יורק

אחת התופעות המרתקות בהיסטוריה של העם היהודי, היא ההגירה המסיבית ממזרח אירופה למערבהּ ולארצות אחרות מעבר לים, מן השליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1881-1914). נדידת היהודים, בעיקר לארצות הברית, הייתה חלק מהגירת המונים, שהקיפה יותר מ-35 מיליון איש בפרק זמן של פחות מ-50 שנה. הרוב המכריע של המהגרים היהודים – יותר מ-1.7 מיליון יהודים – היגר לארצות הברית, וכ-60 אלף יהודים בלבד עלו בתקופה המקבילה לארץ ישראל.

באמצע המאה ה-19 חיו בארה"ב כ-50 אלף יהודים בלבד. בשליש האחרון של המאה ה-19, בעקבות הרעה כלכלית וחברתית באירופה, גילו היהודים את אמריקה והיגרו אליה בהמוניהם. בשנת 1904, שנת פטירתו של הרצל, חצתה ההגירה היהודית לראשונה את מחסום ה-100 אלף איש בשנה, ובשנת 1906 – שנת שיא בהגירה היהודית – עברו ב"אליס איילנד" למעלה מ-150 אלף יהודים בדרכם לארה"ב.

שנות ההגירה המסיבית של יהודי אירופה הן אותן השנים בהן התעורר הרעיון הציוני. שתי התמורות הגדולות – ההגירה והציונות – פעלו לכאורה בשני קווים מקבילים. בעוד מאות אלפי מיהודי מזרח-אירופה ביקשו לנדוד לארה"ב, התפשט הרעיון הציוני על ידי תנועות לאומיות כגון חובבי ציון וביל"ו, במקביל לפעילותם הנמרצת של מייסדי והוגי הציונות – אחד העם, הרצל, א.ד. גורדון, חיים ויצמן ועוד. באותה התקופה נערכו 11 קונגרסים ציוניים, הוקמו המושבות הראשונות בארץ ישראל ונקלטו אנשי העלייה הראשונה והעלייה השנייה.

האם המפעל הציוני זכה להצלחה מסחררת? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אך עם המספרים קשה להתווכח: בשנות העלייה הראשונה והשנייה, פאר הציונות, נדדו 3 אחוזים בלבד מכלל המהגרים היהודים לפלשתינה. לא כולם הוגדרו כציונים מוצהרים, אך רובם הכירו את פועלו של בנימין זאב הרצל או השתייכו לתנועות סוציאליסטיות וקומוניסטיות באירופה. במציאות שבה גלי ההגירה ממילא שוטפים את כל יהדות אירופה, הנתח הארץ-ישראלי היה קטן למדי. הבחירה של היהודים הייתה קודם כל בחירה בחיים הטובים, הבטוחים, המבוססים, שחיכו להם מעבר לים, רחוק מה"שטעטל'ך" של מזרח אירופה. השכבה הבוגרת, של דור ההורים בגילאי ה-35 ומעלה – בחרו ברוב מוחלט את ההגירה היציבה לאמריקה. מחקרים על התקופה מלמדים כי יהודים רבים, גם כאלה שהזדהו עם הרעיון הציוני, בחרו שלא לסכן את איכות חייהם, גם בעד אידיאולוגיה ואהבת הארץ. מיעוט צעיר והרפתקן, שהוקסם מהרומנטיזציה הציונית או מהמורשת היהודית, הוא שבחר בארץ ישראל.

מנגד, את הזינוק המטאורי במספרם של יהודי ארה"ב ניתן בהחלט להגדיר כהצלחה: בשנת 1920 עמד מספרם של היהודים בארה"ב על כ-3.38 מיליון, ב-1930 עמד על כ-4.23 מיליון וב-1940 על 4.77 מיליון. אמריקה הפכה למשאת תשוקתם של מיליוני יהודים שחלמו על חופש וחיי רווחה. הם כינו אותה, בהתרפקות ממש, "די גאלדענע מדינה", ארץ הזהב, וביססו בראשית המאה ה-20 מורשת עשירה (גם ביידיש) המשקפת את הכמיהה והחלום לחיים החדשים מעבר לים, באמריקה.

ערב קום המדינה, לשם השוואה, עמד מספרם של יהודי ארץ ישראל על כ-600 אלף בלבד, לעומת 5 מיליון בארה"ב. המספרים האלה אינם באים למעט בערכו של המפעל הציוני, מפעל לאומי ענק בכל קנה מידה, אלא ללמדנו שארץ ישראל לא הייתה המוקד היהודי האטרקטיבי ביותר באותם ימים. הציונות הייתה, בין היתר, חלק מטרנד של הגירה, שקדם לה טרנד של לאומיות – אך ההצלחה האמיתית שלה התרחשה רק מאוחר יותר.

מתי הפכה ההגירה ההמונית לישראל לאטרקטיבית? לשאלה זו קיימות תשובות רבות, אך אין חולק כי להקמתה של מדינת ישראל חלק מרכזי בכך. הקמת המדינה סימלה עבור עולים רבים מימד של יציבות. אלה לא היו חיים טובים בהכרח, אך כן היה בהם אופק וקְבִיעוּת שעולים-מהגרים משוועים לו. אגב, אפילו לאחר קום המדינה, כשהגיעה שעתה של גולת המזרח לעלות לישראל, ובפרט איראן, מרוקו וסוריה, בחרו מאות אלפי מיהודיה להגר לאמריקה, לצרפת ולקנדה – שם חיכו להם חיים מבוססים יותר ומלאי ודאות.

נדידת העמים במאה ה-21

כ-100 שנים לאחר הגירת ההמונים של ראשית המאה ה-20, העולם שב ומתמודד עם נחשולי מהגרים. שוב הפערים הכלכליים, האיום הביטחוני והכמיהה לחיים יציבים – מולידים גלי הגירה המוניים למדינות מפותחות. אירופה הפכה לאמריקה של המאה ה-21. מיליוני פליטים ומהגרי העבודה הולידו בעת האחרונה את משבר ההגירה הגדול ביותר בתולדותיה מאז תקופת מלחמת העולם השנייה. על פי נתוני סוכנויות האו"ם, מסוריה לבדה נמלטו כ-4.4 מיליון בני-אדם ב-3 השנים האחרונות, כמחציתם הגיעו לטורקיה.

הטבע האנושי עושה את שלו: יצר החיים גובר, והאדם מחפש לעצמו חיים חדשים. בלוב, בסוריה, בסודן – קראו המנהיגים לבני עמם להתייצב לדגל, להילחם בשם האידיאולוגיה (תהא אשר תהא), אך אלה בחרו לברוח. למרות שאין ספק שבקרב מיליוני מהגרים קיימת זיקה אמיתית למולדתם, כמיהתם לחיים טובים חזקה יותר; הם העדיפו להיטלטל בספינות רעועות בלב ים ולהגר לארץ זרה ומנוכרת, אך בטוחה ויציבה כלכלית.

ומה בישראל? מאז שישראל כבשה את השטחים, מוחזקים תחת ידה מיליוני פלסטינים. ישראל לא מצאה דרך לייצר עבורם חלופה טובה יותר למצבם: אין פתרון מדיני באופק, והחיים תחת הרשות הפלסטינית גזרו עליהם חיי דיכוי וייאוש. פלסטינים רבים נקלעו לסכסוך הישראלי-פלסטיני בעל כרחם. אין להם חלק בסכסוך, הם מואסים במאבק הבלתי-נגמר הזה, והיו מעדיפים לחיות חיי רווחה ולא למות על מזבח האידיאולוגיה הפלסטינית. יש לא מעט כאלה; זוגות צעירים לצד בחורים משכילים שחולמים על חיי רווחה וחירות. אני מתכתב איתם על בסיס קבוע.

ישראל מעולם לא בחנה אפשרות להציע לפלסטינים חלופה אזרחית שתענה על השאיפה שלהם לחיים טובים יותר, קרי, הגירה קלאסית – התאקלמות במדינה אחרת והתחלה של חיים חדשים. רעיונות כאלה נחשדים אוטומטית כטרנספר. הלאומנות הפלסטינית, שמנהלת מזה שנים את מאבקה על גבם של האזרחים המשועבדים והאומללים, תחשיב מהגרים כאלה לבוגדים. אולם בהסתכלות גלובאלית, על עולם שמיליונים נודדים בו מדי שנה, מדובר בפתרון צודק והגון: אם ישראל לא יכולה להקים מדינה פלסטינית, מסיבות אלה ואחרות, חלה עליה חובה הומניסטית לדאוג לחלופה הגיונית, נתונה לבחירה, שתאפשר לפלסטינים לפתח את עתידם במקום אחר. אין כאן 'עידוד הגירה' אלא אלטרנטיבה הומאנית לחיים בשטחים. כוחות השוק האנושיים-חברתיים יעשו כבר את שלהם.

ישראל לא ניסתה להידבר ברצינות עם מדינה כלשהי על האפשרות לקלוט פלסטינים, ובכך למזער את הסאגה הבלתי-נגמרת של הפליטוּת הפלסטינית, פליטות שמסכלת כל ניסיון לסיים את הסכסוך. לא ברור איזו מדינה תסכים לכך, אך ראינו כיצד מדינות כמו תורכיה מאפשרות למהגרים להתקיים בתוכם תמורת סיוע כלכלי. זהו פתרון כלכלי ראוי לבחינה, במקביל למאמצי ההסדר המדיניים שנעשים בתוך המרחב החנוק שבין הירדן לים.

הרצון לחיים טובים הוא יצר אנושי קיומי. מתן אלטרנטיבה למשפחות המבוססות, המתונות – לא לג'יהאדיסטים משולהבים – יכולה לייצר היענות חיובית. אמנם הבעיה הפלסטינית תמשיך להתקיים על האדמה הזאת, אך לבטח נחוש אותה בעוצמות נמוכות יותר.

מפת הגירת המוסלמים בעולם

קניבליזם, שנאת אחים ודב הלברטל

את דב הלברטל פגשתי לראשונה לפני 4 שנים באוניברסיטה העברית. הוא הציג עצמו כעו"ד, כרב, כמרצה. מראהו החרדי היה חריג בנוף של הפקולטה למשפטים. יהודי צנום, מזוקן, כיפה שחורה גדולה לראשו – זה לא בדיוק האבטיפוס של המרצה הקלאסי. בתמונתו שפורסמה אז הוא דווקא היה מגולח. הבנתי שהלברטל היה בעברו דתי לאומי שהתחרד וגידל זקן.

דב הלברטל - לפני ואחרי. 
התמונה ללא הזקן הייתה זמינה בעבר כאן, אך הוסרה

הקורס שלו, שנשא את השם המפוצץ "הגנות מפני אחריות פלילית במשפט העברי", הסתכם בסופו של דבר בניתוח סוגיה דחוקה: ספינה אנגלית נסחפה בשנת 1883 ללב ים, וכעבור 19 ימים בהם לא נראתה ספינה או אדמה באופק, החליטו יורדי הים שבסיפון לאכול את הצעיר שבחבורה. נושא הקורס, המחופף במקצת, שהחיבור בינו לבין המשפט העברי קלוש – בהנחה שלא יצא לכם לאכול בני אדם לאחרונה – העסיק את המרצה המלומד במשך סמסטר שלם. הוא שאל בכיתה, פעם אחר פעם, האם הרמב"ם או הסמ"ק היו מתירים לאכול בשר אדם בנסיבות מסוימות. לא פלא שבתחילת הקורס נכחו כ-100 סטודנטים, בסיומו טרחו להגיע בקושי עשרה.

הלברטל אגב לא הניח לנושא הקניבליזם, ועסק בו בהרחבה בסדרת ספרים שלמה שנקראת 'ערך החיים בהלכה'. הוא דש שם בפלפולי פלפולים ודקדוקים תפלים בדין אכילת אדם במשפט העברי. לא הבנתי מה לרב המלומד ולקניבליזם, ומניין המשיכה העזה שלו לנושא. רק בהמשך התבהר לי טיבה: הלברטל עצמו הוא סוג של אוכל אדם, לא במובן הפיסי כמובן של המילה, אלא במשמעות העמוקה יותר, החברתית, הציבורית, הלאומית. זהו איש אלים מילולית, שלוח רסן, שבאיצטלה של מלומד חרדי בעל כיפה שחורה וקול דקיק, משתלח בבוטות שלא היה לה אח ורע (בתקשורת הדתית) במי שלא מתיישר עם השקפת עולמו הקיצונית. יפה עשה הרב ישראל אייכלר שפעם העיר לו שיוריד את הכיפה ויפסיק לרמות את כולנו עם הזקן.

הלברטל מכוון נמוך מאד, משתמש בשפת ביבים, במילים מתסיסות ומסיתות. הכל אצלו משמשים מטרה לחיצי תרעלה: אמהות שכולות, אברכי כוללים, מוכי גורל, נשים מוחלשות, עניים ותינוקות של בית רבן. התבטאותו הבלתי-נתפסת, על שלושת החטופים – "כמה טוב שהם נחטפו ונהרגו" – היא רק טיפה בים של הוצאת שם רע, גזענות, איבה ופלגנות.

על החרדים אמר פעם: "היהדות החרדית צרת אופקים, מתנשאת ונתפסת כסחטנית", והתודעה שלהם תורמת "לפריחת אנטישמיות ושנאת יהודים"; את חסידי ברסלב כינה "מעוותי היהדות והערכים האנושיים"; על המתנחלים, אותם קרא להשליך לכלובי ברזל, כתב: "המתנחלים הם פרוייקט השנאה הגדול ביותר נגד העם היהודי, הם אחראים לדם יהודי, שאדמתם ספוגה בהם, כמו הבחורה שנרצחה בטרמפיאדה שם, והחייל עם הכיפה הסרוגה שנרצח"; על יאיר לפיד אמר: "מישהו ירצח אותו"; בעת מבצע צוק איתן פירסם מאמר שכותרתו "צריך להיכנע לחמאס עכשיו"; על נשים דתיות: "האישה הדתית של היום הפכה לאשה וולגרית, שאינה מהססת להתריס נגד כל דבר שבקדושה"; את אלי בן-דהן הציע לגרש מהארץ ועל הספרדים אמר שהם משתמשים באייפונים שאשכנזים ייצרו עבורם. ובכלל, ספרדים ומתנחלים הם שק החבטות הקבוע של הלברטל. מי יתן לו פרענק וינשכנו כחמור.

הלברטל אמנם לימד באוניברסיטה כמרצה מן החוץ, אבל גם משרה זו שמורה על פי רוב לבעלי תואר דוקטור. בדיעבד הבנתי: הלברטל משמיע דעות קיצוניות, מסוכנות, אנטי-ציוניות, שיש מי שטורח לחבק באקדמיה. ככה זה; עמדות שהציבור דוחה בשאט נפש מוצאות להן מקום טוב במאמרים ובטורי דעה. לא לחינם הוזכר הלברטל בנשימה אחת עם פרופסורים מטורללים דוגמת אמיר חצרוני, כיוון ששניהם קורצו מאותו החומר. שניהם מכורים לתשומת לב שלילית, קשקשנים בלתי נלאים, מסיתים ומדיחים, אובססיביים, מעוררי פרובוקציות, מרבים שנאה בעולם, פופוליסטים בשקל. שניהם מתאמצים להישמע בכל מחיר, תרים במאמריהם אחר טרף קל לנעוץ בו שיניים, גזענים בסתר ובגלוי, נאורים בעיני עצמם אך בפועל מלאי שנאה עצמית.

אין טעם להתרגש: פלגנים ומחרחרי ריב ומדון, פרובוקטורים ורודפי כותרות, היו ויהיו. הרבה שלוחים יש להם למלאכי החבלה. מה שעצוב הוא שככל שפלוני מכפיש יותר את הציבור – הציבור גומל לו בתשומת הלב שהוא כה צמא לה. אנחנו אשמים; מזינים ומפמפמים ומאביסים (בעל כרחנו) את מבקשי רעתנו. כל התייחסות לאיש הנפסד הזה רק מעצימה אותו. לכן, טוב עושה ציבור שמתנער מהלברטל וטוב עשתה תחנת הרדיו שנפטרה ממנו. טוב נעשה גם אנחנו אם נלך בדרך זו. אִמרו מעתה: דב הלברטל הוא כרוח נושבת וכאבק פורח, וכחלום רע – יעוף.

שלושת הנערים. הלברטל: "כמה טוב שהם נחטפו ונהרגו"

למה חילונים מאוהבים בשטיסל?

האשכנזיוּת האבודה של החילונים, זו שנכחדה מהם לפני 60 שנה, חוזרת אלינו בגדול

הבוס שלי לשעבר פיתח לעצמו הרגל חדש: האיש התחיל לדבר שטיסלית. מה זה אומר? התקשרתי אליו השבוע, פתחתי ב"הלו" והוא ענה "בהחלט!"; סיפרתי לו על העבודה שלי והוא הפטיר "הצִיוֹיְנִיים הרְשוֹעִים הארורים האלה, איך אפשר לעבוד אצלם". בסוף כל משפט קינח ב"נו נו", וכמה שהיה מבסוט על עצמו כשבסוף השיחה קרא לי מז'יניק (בן זקונים) ואני עניתי שכּויֶיח.

שכחתי לציין: הבוס שלי לשעבר הוא חילוני למהדרין, מהאלה עם הכיפת קרטון בכותל והמבט הקבוע הזה של פעם-היה-כאן-כיף-לפני-כל-הערסים. מאלה שאוכלים שפנים עם מזלג חלבית ומצטלמים בתשעה-באב בבית קפה שותים שוקופלת בקש. אין בו טיפת יידישקייט, הוא רק יודע שסבתא שלו דיברה יידיש ושזה קצת דומה לגרמנית.

והנה הבן-אדם סיים כבר סיבוב שני של כל פרקי שטיסל. הוא מאוהב בדמויות, בשפה, בקסם שמשרה עלינו הסדרה המצוינת הזאת. מה הוא מוצא בסדרה על חרדים? למה לכל הרוחות החילונים מאוהבים בשטיסל?

הרבה ניסו לנתח את ההשפעות של שטיסל, בעיקר מנקודת המבט החרדית. אבל שטיסל אינה רק סדרה על חרדיוּת, אלא גם סדרה על אשכנזיוּת. על תרבות ושפה שנכחדו מהישראליות והשתמרו רק במחוזות הסגורים של העולם החרדי. שטיסל מקרינה לחילונים את האשכנזיות האבודה שלהם, האשכנזיוּת שכמעט נעלמה עם תחייתו של הישראלי החדש, הצבר, שבעט בתרבות שהביאו איתם יהודי אירופה.

בשונה ממה שנהוג לחשוב, הציונות בראשית דרכה דיכאה את האשכנזיוּת כפי שדיכאה את שאר התרבויות שהובאו ארצה. הרצל כינה את היידיש "שפת גטו, שפת ז'רגון בלולה ומנוולת". בן גוריון כינה אותה "שפה זרה וצורמת". היישוב העברי החרים את היידיש ולאחר קום המדינה אף נאסר על אמנים להופיע ביידיש. ב-1951 הוצא צו על תנאי נגד תיאטרון שהופיע ביידיש, ובמקביל הוטל מס מיוחד על תיאטראות שלא הציגו בעברית. נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לצמצם את העיתונות ביידיש שפעלה בראשית ימי המדינה. יומנים של אנשי העליות הראשונות מתעדים כיצד אלה ניסו לעקור מפיהם את המבטא האשכנזי ולאמץ מבטא ישראלי. היידיש שהייתה שפה עממית רווחת – לחילונים ודתיים כאחד – נשארה לבסוף נחלתם של חרדים בלבד. האשכנזיוּת נדרסה במכבש כור ההיתוך הישראלי.

שטיסל מחזירה את צופיה החילונים למקורותיהם התרבותיים ההיסטוריים האבודים. היא גורמת להם להתגעגע לשפה שהם לא דוברים אותה, לתרבות שמחברת אותם לעולם אחר, יהודי-אירופאי, שבו יש מקום של כבוד לדיאלוגים המתנהלים על טהרת היידיש, שבו אפשר להתענג על מאכלים אשכנזיים מסורתיים כמו קוגל, צ'ולנט ורגל קרושה עם קצת משקה – בלי להתנצל. כי הרי מה באמת נותר היום מהאשכנזיוּת אם לא כמה בדיחות עבשות על פולניות ואוכל קר ותפל? והנה דווקא שטיסל מעניקה לצופה הזדמנות להתענג על תרבות יהודית-אשכנזית שנכחדה מהמרחב התרבותי-ישראלי; דווקא החרדיות בגרסתה הרכה מאפשרת לחילונים לטעום מהעולם האבוד שאף פעם לא היה להם.

אי אפשר להתעלם מהמקום של המזרחים בשטיסל. הם מגיחים פה ושם – מוכרי פלאפל, שיפוצניקים, חוזרים בתשובה לא רצויים – וגם סצנה אחת כשהבובע מתעוררת מבולבלת מהתרדמת, והיא יושבת בבית אבות ומדברת ביידיש עם אדם זר, שעונה לה בערבית, עד שבנה הנחרד אומר לה "מאמע, זה לא וועלוועל, זה אַ פרענק פארח". ובמקום אחר, שוּלם כדרכו מתמצת את כל הרע שם בחוץ: "חב"דניק, משיחיסט, חוזר בתשובה, פרענק… ערן קוראים לו". אכן, גם בהיבט הזה השתמרה האשכנזיוּת יותר מכל אצל החרדים, כתרבות סגורה, חרדתית, בעלת קודים פנימיים; רק שכחה הדדית, התפרקות או ערפול חושים מוחלט, מאפשרים ליצור קשרי משפחה עם פרענק. זו האשכנזיוּת לטוב ולרע, יש לא מעט שמתגעגעים אליה.

האם חסן השלישי יהיה מלך יהודי?

צפו בילד החמוד הזה. מה זה? ובכן, לא מדובר בזקן מרוקאי שסיים לקרוא הפטרה בבית הכנסת והכל רצים לנשק את ידיו, אלא בנסיך מרוקו בן ה-12 מולאי חסן, בנו של מוחמד השישי, מלך מרוקו, יורש העצר לכס המלוכה המרוקאי.

כבר מפורסם בעולם שמרוקאים בורחים מהכבוד, ולכן הנער הצעיר שומט ידיו בביישנות כדי שחלילה לא ידבקו בו גינוני מלוכה.

עכשיו שמעו קטע:

אמו של מולאי הקטן היא הנסיכה ללה סאלמה. הנסיכה נולדה בעיר פס בשנת 1978 בשם סאלמה בנאני (Salma Bennani). לאמהּ של סאלמה קראו נעימה בן-סאודה (Naïma Bensouda) – והיא מתה מסרטן כשסאלמה הייתה רק בת 3.

הנסיכה ללה סאלמה היא אשת העולם הגדול. בדומה למקבילותיה בעולם הערבי – דוגמת ראניה מלכת ירדן ואסמה אסד מסוריה – יש לה שִיק אירופאי וטעם טוב באופנה. היא שייכת לקבוצה של בנות מלוכה יפות, חזקות, מודרניות, מעורבוֹת חברתית – שונות לחלוטין מהקו האיסלמי ששולט במדינתן.

בתור האישה הראשונה של מרוקו, סאלמה פעילה מרכזית במלחמה בסרטן, ומייצגת את מרוקו בפורומים שונים ביפן, בתאילנד ובצרפת. סאלמה אף הייתה בין האורחים בחתונה המלכותית של וויליאם וקייט.

סאלמה באדום האדום הזה

לטעמם של אזרחים רבים במרוקו, סאלמה משדרת גינונים קלאסיים-מערביים מדי: לא יאה לאישה מוסלמית להתרועע כך בין גברים, ללבוש בגדי מעצבים ולהשתתף באירועים רוויי אלכוהול. נוסיף גם שלסאלמה שיער ג'ינג'י מתולתל ושופע, עור בהיר, אף מחודד ותווי פנים מעודנים; כל אלה מעוררים את חשדם של המרוקאים שסאלמה היא בעצם יהודיה.

בשנים האחרונות מופצות עשרות "ידיעות" על כך שאמהּ של סאלמה, הגב' בן-סאודה עליה השלום, הייתה יהודיה מפס, שהתחתנה עם גבר מוסלמי ומתה בנסיבות מסתוריות. כמה בלוגרים פעילים הצליחו אף למצוא קשר למשפחה יהודית בעלת שם זהה. אם זה נכון, הנסיכה סאלמה היא יהודיה, וכן, גם הנסיך הקטן שלפניכם הוא יהודי כשר.

מה המשמעות של זה?

הפעם האחרונה שהיה מלך יהודי, מלך אמיתי עם כתר והכל, הייתה לפני 2000 שנה. מאז חורבן בית המקדש ומותו של מלך יהודה האחרון, המלך אגריפס השני, לא היה מלך יהודי. היו מנהיגים יהודים, מדענים יהודים ופה ושם גם יהודים עם כסף – מה לנו ולכסף? – אבל טרם זכינו לחזות במלך יהודי בשר ודם (יש את ביבי וזה, אבל אין לו שרביט וכתר, בינתיים).

עלייתו לשלטון בעתיד של מולאי הקטן, שימלוך תחת השם המלכותי חסן השלישי, עלולה להיות יום היסטורי ליהודים. ביחד עם הנסיך ג'ורג' מקיימברידג' (הבן של קייט הקצת יהודיה) הם עוד ישבו לאכול חמין בשבת. לכו תדעו.

לחיי העם היהודי שיכול לשתות אלכוהול בכיף!

נשבר הלב: שלומית קריגמן מספרת על רעיון הספרייה האורבנית

לשלומית קריגמן הי"ד היה רעיון: לקחת עמודי רחוב סטנדרטיים, ולהלביש עליהם מעין מדף לספרים. מעל המדף יהיה כיסוי פלסטיק שקוף שיגן על הספרים מפני גשמים ורוחות. כל אדם יוכל לשאול ספר מספריית הרחוב וגם לתרום לה ספרים משלו.

תחשבו איזה יופי. אתם עומדים בתחנת האוטובוס, מחפשים איך להעביר את הזמן (בהנחה שנגמרה לכם הסוללה בסמארטפון), ומולכם עמוד עם מדף קטן של ספרים. אתם קוראים ומחזירים, אולי לוקחים הבייתה לכמה ימים ואז מחזירים אחרי העבודה. אין רישום על שאילה והחזרת ספרים, אין שעות פתיחה וסגירה ואין ספרנית שעושה לכם "ששש". הכל בחינם, והכל מיוסד על חברה הגונה וטובה. שלומית אמרה: קראת ספר? נהנית? אל תזרוק אותו, אל תיתן להתבלות באיזה מחסן, תרום אותו לציבור שיהנה גם הוא. כמה פשוט ככה גאוני.

הנה לכם רעיון חינוכי, חברתי, תרבותי, אלטרואיסטי, לא פומפוזי, מרבה דעת, מרבה חכמה, מרבה שמחה, מרבה טובה, מצמצם פערים, מחבר את האחד לרעהו. הנה לכם רעיון של בחורה צעירה ומלאת חזון.

שלומית נרצחה בדקירות סכין.
יהי זכרה ברוך.