בין ניו-יורק לישראל | על מפעל החיים הלא-ייאמן של הרב מאיר גולדויכט

את הרב מאיר גולדויכט פגשתי לראשונה בניו-יורק, שם העביר מדי שבוע שיעור בקהילת "אוהב צדק" (O.Z). כשראיתי את קהל מאזיניו – יאפים אמריקאים לצד חסידים מבורו-פארק – הבנתי שהרב גולדויכט הוא תופעה יוצאת דופן.

הרב גולדויכט הוא אחיינו של הרב חיים יעקב גולדויכט, מייסדה של ישיבת כרם ביבנה, ומבאי ביתו של הגרש"ז אויערבך זצ"ל. הוא כיהן כר"מ בכמה ישיבות בישראל. שמו יצא למרחוק כאיש חינוך פנומנאלי ומרצה יוצא דופן.

כמה מגלי כשרונות מישיבת רבנו יצחק אלחנן, מיסודה של הישיבה יוניברסיטי בניו-יורק, שמעו על הכוכב העולה מישראל, ומשלחת מטעם הישיבה יצאה לשכנע את הרב לעמוד בראשה. הרב גולדויכט נטה לסרב, בשל החשש מהניתוק מהארץ.

לאחר סדרת שכנועים, הסכים הרב לכהן כראש הישיבה, בתנאי אחד: אחת לשבועיים-שלושה הוא יטוס להעביר שבת בישראל. הוא גזר על עצמו לחיות על הקו, לפקוד את מאות הקהילות הפזורות ברחבי הארץ ולמסור בהן שיעורים. זהו מפעל חיים בלתי-נתפס בהיקפו: בפרק זמן של כ-25 שנה, ביקר הרב כמעט בכל קהילה (ציונית) ברחבי הארץ – ממטולה ועד אילת – ואף יותר מפעם אחת.

בהגיעו ארצה, הוא עושה קילומטראז' מטורף, מרביץ תורה באהבה בכל עיר או ישוב המארחים אותו. בקיץ ובחורף, מתרוצץ הרב ביותר מ-10 מוקדים – בבתי כנסת, בבתים פרטיים ובישיבות – ומרעיף במאור פנים תורה ישראלית רעננה. אין לו רגע דל. באופן אקראי לחלוטין, פגשתי את הרב גולדויכט במעלה אדומים, ראשון לציון, ירושלים ופתח תקווה. יש לו פסיעות מהירות, כמעט ריצה. סיפר שלפני שבת הוא יושב מול מפת האזור, ומחשב את זמן ההליכה שצפוי לו בשבת, כדי שלא יחמיץ אף דקה של תורה.

כך הפך הרב לבית חרושת לשיעורי תורה. לדעתי, לא קיים עוד רב על הגלובוס שמעביר שיעורים בהיקפים כאלה: הוא מלמד מדי יום סדרת שיעורים בישיבה יוניברסיטי, בעברית ובאנגלית; נוסף על אלה יש לו 5 שיעורים שבועיים בקהילות שונות בניו-יורק; יש לו סדרת שיעורי אונליין; תוסיפו לזה את מפעל הקהילות הישראליות שלו. על פי הערכה של תלמידיו, מדובר בלפחות 1200 שיעורים מדי שנה.

הרב גולדויכט לא מתראיין, איש לא מיחצ"ן אותו ואין עליו ערך בויקיפדיה. האיש הוא 100% תורה, מסירות נפש ואהבת עם ישראל. ואם נשאיל מלשון הרב "פלאי פלאות!".

פורים תשס"ח עם הרב גולדוויכט בניו-יורק

שוב אין זוכה בפרס הראשון בלוטו, וזה לא בגלל המזל

הגרלת הלוטו האחרונה לא הניבה זוכה בפרס הראשון. גם לא עשר ההגרלות שלפניה. זה באמת לא מקרי: מתוך 28 הגרלות הלוטו האחרונות, רק שתי הגרלות (!) סידרו לזוכים בפרס הראשון את החיים.

הגרלות הלוטו הן הרבה מעבר לעניין של מזל. מאחורי אימפריית ההימורים של מפעל הפיס עומדת מערכת מתוכננת ומחושבת, שמכירה היטב את הסטטיסטיקה העגומה של הזכייה בפרס הראשון. זכייה בתדירות נמוכה, הם יודעים, מגדילה את הפרס הראשון ומשמנת את התעמולה האגרסיבית של מפעל הפיס.

זכייה בלוטו דומה לניחוש אקראי של מספר בין 1 ל- 16,273,488. זוהי ההסתברות הבסיסית לזכייה בפרס הראשון. גם אם הייתה מתקיימת הגרלת לוטו כל שעה, הייתם צריכים 1857 שנים כדי לנסות את כל המספרים. אבל השיטה של הלוטו היא כה טריקית, כל כך מעוורת עיני חכמים – "נחש רק שש", "תן למספרים לסדר לך את החיים" – שאין מי שלא נעמד מול הבּוּדְקֶה הכתום של הפיס בצהרי היום ובטוח שהמיליונים מחכים רק לו, ולעזאזל הסטטיסטיקה.

מולטי-מיליונר - אלה התמונות שמפעל הפיס אוהב

אז אוקיי, אלה כללי המשחק, ובשביל הסיכוי העלוב והקטן הזה – כלומר בשביל החלום על הכסף הגדול – אומר האדם הלא-ראציונלי ששווה לו להוציא כמה שקלים. הפנטזיה על זכייה בלוטו גוברת בענק על השכר הישר. זו התנהלות לגיטימית ברמת הפרט: שביב התקווה המזוקק, החלום המתוק הזה, שווים אולי את מחיר הכרטיס. אבל כשחושבים על הגוף שמארגן את הסיפור של הלוטו בישראל – מדובר בהחלט באחיזת עיניים.

בואו נבחן את נתוני הזכייה בלוטו ממאי 2011, שזו הפעם האחרונה ששונו כללי המשחק, ועד היום. מאז התקיימו 492 הגרלות לוטו, בהן זכו 99 איש בפרס הראשון. כלומר, אחת לכ-5 הגרלות בממוצע יש זוכה בפרס הראשון. במדינה של 8 מיליון איש, עם סיכויים של אחד ל-16 מיליון, ההסתברות לזכייה אפסית. ואכן, כאשר יש זוכה בלוטו, הוא גורף סכום דו-ספרתי, שזה בדיוק מה שמנהלי ההגרלה רוצים.

מפעל הפיס מעדיף מולטי-מיליונר אחד פעם בחודש מאשר מיליונר פעם בשבוע. הם רוצים תמונה בעיתון של אדם חבוש בקרטון של מפעל הפיס כשבידיו צ'ק של 20 מיליון ולא צ'ק "קטן" של 4 מיליון. לכן כללי הלוטו שונו 4 פעמים ב-15 השנים האחרונות, כדי "לשחק" עם הסטטיסטיקה לזכייה, ומתוך העדפה ברורה שהפרס הראשון יצטבר לסכומים מטורפים. ואכן, כגובה הפרס כך גובה הפנטזיות של ממלאי הטפסים. כשהפרס הראשון מגיע לסכומי עתק, הטירוף סביב הלוטו גובר וכמות הטפסים הכוללת מכפילה ומשלשת את עצמה – הישראלים שוטפים את דוכני הפיס ומהמרים בהיקפים אדירים – בעוד מפעל הפיס, שכבר גרף את המיליונים שלו בסיבובים הקודמים, עושה קופה ענקית על חשבון המסכנים וקשי היום.

עכשיו נניח שמפעל הפיס יעלה את סיכויי הזכייה בלוטו, כך שבמקום זוכה אחד בממוצע לחמש הגרלות, היו מכווננים את הסטטיסטיקה לזוכה אחד בכל הגרלה. למשל, אם היו עולים בגורל 6 מספרים מתוך 36 ולא 37 – אחוזי הזכייה היו גדלים בלמעלה מ-16%; אם במכונת הגרלה היו 30 מספרים – הייתה ההסתברות לזכות בפרס הראשון גדלה בכמעט 75% (1 ל- 4,156,425), מה שהיה כנראה מייצר הרבה יותר מיליונרים, כלומר יותר אנשים שאוכלים מהעוגה הדשנה של מפעל הפיס.

אפשרות נוספת היא לאלץ את מפעל הפיס לחלק את הכסף כאשר אין זוכה מספר הגרלות ברצף, או כאשר הפרס חוצה את רף ה-10 מיליון. במספר מדינות, כמו בריטניה, אם אין זוכה בגורל במשך 5 הגרלות, כל הכסף שהצטבר מחולק לפרסים המשניים. כך הפרס מתחלק בין יותר זוכים. זו גם חלוקה הוגנת יותר: עדיף 10 משפחות עם מיליון אחד מאשר משפחה אחת עם 10 מיליון.

צריך לזכור שמפעל הפיס הוא חברה לתועלת הציבור ולא קזינו בלאס וגאס. כגוף ציבורי, יש לו אחריות כלפי המהמרים. האינטרס שלהם, של מיעוט זכיות והצטברות פרסים לסכומי עתק – במקום 2 או 3 משפחות שתצאנה מדי שבוע עם מיליונים בודדים (סכום מכובד בהחלט) – אינו משקף את טובת הציבור.