קמפיין המזוזות של 'איגוד רבני הקהילות' - שיא חדש אל יהדות בטעם רע

צפו בסרטון הבא. ובכן, מה אתם רואים שם? שרת התרבות וחבר-כנסת מגלים קונצנזוס באשר למנהג יהודי מקובל: קביעת מזוזה. חיבור מרהיב, מרגש, כל הכבוד, לא?

ממש לא.

עזבו את אי-הדיוקים, את המניפולציה הרגשית ואת ההגדרה הבעייתית של תפקיד המזוזה. מה שבאמת מפריע בוידאו המביך הזה של איגוד רבני הקהילות בישראל​, הוא הטעם הרע שנודף ממנו בכמויות.

כאדם דתי, ראיתי את הסרטון הזה ונהיה לי רע. שני נבחרי ציבור מתחילים לדבר על האמונה ב"בורא עולם" ועל "הוויה רוחנית" ומשתמשים בכל מיני מושגים עממיים פסאודו-דתיים, וכל זה במסגרת קמפיין דתי-רבני. מירי רגב​ מצולמת כשברקע דגל ישראל פרוש יפה, מאחוריה תמונה דהויה של הבבא סאלי, שתי שרשראות לצווארה, האחת מגן דוד, והשנייה מעין פרח עם שש פינות ועליו האות ה'. היא אומרת: "כשיש לך מזוזה בפתח הבית, אתה יודע שזה איש יהודי מאמין, שיודע שצניעות וחמלה צריכים להיות אצלנו, כי הכל בסופו של דבר בידי בורא עולם". המשפט לא ברור, אבל העיקר שהצלחנו לחרטט משהו עם 'בורא עולם' ויאללה ליוטיוב.

גם אם הפוליטיקאי ניחן באיזו מעלה דתית או רוחנית כלשהי, זה לא עניינו של הציבור. האמונה והפולחן הדתי צריכים להישאר מחוץ לכנסת. בטח ובטח, פוליטיקאי לא לא יטיף לאמונה דתית, כל סוג של אמונה. למה? כי יש כאן ערבוב לא בריא של דת ופוליטיקה. לא דת ומדינה – סוגיה מעוררת מחלוקת בפני עצמה – אלא חמור מכך: דת ופוליטיקה. כשהפוליטיקאי חובש כובע של מטיף, אתה יודע שמשהו במערכת ההפעלה נדפק. אתה נזכר שגם באיראן ובתימן מהללים חברי פרלמנט את אללה, ואתה לא רוצה להיות איראן.

איתן כבל​ מתגאה: "אני אומר בעזרת ה', ברוך ה', בלי לשים לב". יופי, בוא ספר לנו על זה, נשמח שתראה לנו גם תמונה שלך מהבר-מצווה. כבל כמובן יכול לנהוג איך שבא לו ביחסים שבינו לבין המקום, אבל שלא יהפוך את זה לאישיו. אתה חבר כנסת, לא רב ולא אמנון יצחק. את המשנה הדתית שלך תשאיר לחייך הפרטיים. אל תחפיץ את הדת, אל תשווק אותה, אל תנסה לגייס לה מאמינים כי בכך אתה יוצר רק את ההיפך.

ולאיגוד רבני הקהילות יש לי מילה. לפעמים העודף-מאמץ יוצר את האפקט הנגדי. החיבור הכאילו-עממי לנישוק המזוזה, והפיכתו לקמפיין יעני ישראלי, משרת בדיוק את המטרה ההפוכה. הוא מגרבז את הדת (מלשון גרבוז), הופך אותה למשהו מעיק, חונק, פופוליסטי, שטחי להחריד, כופה, מעצבן ושנוא.

רוצים לקדם יהדות מסבירת פנים? אחלה, תריצו קמפיין על גמילות חסדים, על הדאגה ליתום ולאלמנה, על אהבת חינם, על עקרונות אנושיים וחברתיים. יש ערכים כל-כך הרבה יותר יהודיים מנישוק מזוזה (נשיקה שנויה במחלוקת, שאינה אלא פולקלור עממי), שלא ברור מניין נולד הצורך להריץ על זה מסע הסברה. ועוד עם פוליטיקאים, נו, באמת.

▫ ▪ ▫

שמתי לב שאני רואה לאחרונה יותר מדי סרטוני בלהות, אולי צריך לבדוק מזוזות?

ביקור בקבר יוסף בשכם | הג'יהאד הפלסטיני רוצה מלחמת דת, כדאי שנתחיל להבין עם מי יש לנו עסק

רק לפני חודש נכנסתי לקבר יוסף בשכם, הוא נראה היה שוקק מתמיד.

מדי פעם, מתיר צה"ל לקבוצות של יהודים להיכנס לקבר יוסף. הכניסה לשכם נעשית בתיאום עם מנגנוני האבטחה הפלסטיניים, בחלון זמנים מצומצם, שמתחיל לאחר חצות הלילה ונגמר כשעתיים לפני קריאת המואזין.

כוחות צבא ליוו אותנו לתוככי שכם, עמוק בשטחי הרשות הפלסטינית. יחידות ביטחון של צה"ל ומג"ב היו פזורים ברחבת הקבר, אבל לא רק שם: גם במרכז העיר שכם עצמה עמדו לוחמים, חשופים לגמרי, ואבטחו את נתיב האוטובוסים הממוגנים. רְאוּ את תמונת החיילים בפינת הרחוב בשכם עומדים דרוכים עם הנשק. כשחלפתי על פניהם עבר בי רטט. כמה אומץ צריך בשביל לעמוד ככה בלב הגיהנום.

לוחם צה"ל חשוף בשכם

שלט פרסומת בשכם

לא יודע איך דמיינתם את שכם, אבל אני הופתעתי. שכם נראית בחושך כמו, נניח, עפולה. בניינים בני 3-4 קומות, כבישים ברמה סבירה, חנויות, שלטי פרסומת גדולים (ואפילו תמונות של נשים), יש מדרכות, תמרורים ותאורת רחוב. לא הייתם מעלים על דעתכם שהמקום הזה הוא אחת מחממות הגידול הפוריות של הטרור הפלסטיני.

הערבים נטרפים מכניסת היהודים לשכם. מבחינתם זו פגיעה בריבונות. לכן, כשירדנו מהאוטובוס, ביקשו מאיתנו לרוץ למתחם הקבר בכיפוף ראש, מחשש לירי צלפים. מלחיץ.

נכנסתי פנימה. את מי אני רואה? את ח"כ אלעזר שטרן, כן, ההוא מ'יש עתיד' ומ'התנועה' של ציפי לבני. מה לעזאזל הוא מחפש בקבר יוסף? ובכן, לא רק אני שאלתי את השאלה הזאת, גם כמה נערי גבעות מופתעים ששרו נגדו שירי נאצה וקראו לו בוגד. בקיצור, הוא היה שם ועוד עשרות רבות של מאמינים שבאו להתפלל במקום לפני יום כיפור. כיוון ששטרן חובש כיפה, נניח מחמת הספק שגם הוא בא להתפלל.

אלעזר שטרן

נבחרת המעריצים של אלעזר שטרן

מתחם הקבר נראה מתוחזק. היו שם סידורים, ספרי תהילים, כסאות פלסטיק, ספרייה קטנה, מעקות ותאורה. חדר התפילה הסמוך חוּפּה בעץ. הציוּן עצמו כוסה במעין פרוכת, ומעליו אילתרו מחיצה, כדי שגם נשים תוכלנה להשתטח על הקבר. במרכז המתחם עמד פעם עץ תות, אבל הפלסטינים גדעו אותו לפני כמה שנים. מאז שחוּלל הקבר ב-2000, מתגנבים למקום חסידים שוטים באישון ליל, ללא תיאום, כדי להתפלל.

דיברתי עם אחד הקצינים על מדחת יוסף ז"ל, החייל הדרוזי שדימם למוות בקבר יוסף בתחילת האינתיפאדה הקודמת. שאלתי אם יש סיכוי שאירוע כזה יחזור על עצמו. הוא אמר לי, אל תדאג, היום התיאום הבטחוני השתפר לאין ערוך. קצת אירוני, אבל הוא הוסיף: "כבר 15 שנה שהם לא פגעו באבן אחת בקבר".

אבל הפלסטינים, כמו פלסטינים, שוב שרפו את קבר יוסף.

יוסף הצדיק אמנם השביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו ממצרים – שבועה שקוימה – אבל יש מי שמסרב לתת לעצמות האלה מנוח.

מה הפלא?

דאעש פוצץ את קבר יונה הנביא בעיראק; הוואקף משמיד עתיקות בהר הבית; הסורים הפציצו את בית הכנסת בג'ובר (העתיק ביותר בסוריה); בהפגנות במצרים בזזו אוצרות מהמוזיאון הלאומי בקהיר – אז גם הפלסטינים נהנים מהשמדת אתרי מורשת ותרבות. אין חדש באיסלאם הקיצוני.

חדר הקבורה השרוף

חדר התפילה

כך נראה חדר התפילה לפני שריפתו

▫ ▪ ▫

למי שעוד היה ספק, אנחנו במלחמת דת. לא המדינה הפלסטינית היא שורש הסכסוך ולא ההתנחלויות, אלא הדת. הג'יהאד מחפש את ראשו של היהודי. ירושלים נמצאת על המוקד מסיבה ברורה ומוצהרת: היא סמל לאומי יהודי; טרור איסלאמיסטי בירושלים, משמעו החלשת כוחם של היהודים בעיר בירתם. זוהי המהות של קריאת הקרב על אל-אקצא – מלחמת דת ביהודים. ואם אפשר להוסיף כמה עלילות דם ושקרים, כמיטב המסורת האנטישמית, מה טוב.

שכחנו; גם לאינתיפאדה הקודמת קראו 'אינתיפאדת אל אקצא'. גם אז הפלסטינים הזדרזו לשרוף את קבר יוסף כבר בהתחלה. אבל היה מי שסימא את עינינו בטענת הייאוש והכיבוש. הפעם הפלסטינים כבר לא מסתירים את מניעיהם. המאבק הפלסטיני הפך בגלוי למאבק דתי-מוסלמי ולא טריטוריאלי-לאומי. לכן הם קודם כל פוגעים בסמלים יהודיים – טרור בעיר העתיקה, רצח של בעלי חזות דתית וחילול אתרי מורשת.

▫ ▪ ▫

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו" (בראשית לז, ג).

יוסף הוא הבן האהוב. הבן שנמכר לישמעאלים, והופך, כנגד כל הסיכויים, ליד ימינו של פרעה מלך מצרים. הוא הבן השב הבייתה מן המרחקים. הפסוק האחרון בספר בראשית נחתם בתיאור מותו. ומה הוא מבקש? "אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת... וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי". יוסף הניח לבני ישראל חזון ענק: חזון השיבה לארץ. הוא הביטוי לתקוותם של מיליוני יהודים בגלות שהתפללו לקיבוץ גלויות ולשיבה לארץ. עצמותיו היבשות של יוסף שהובאו ממצרים ונקברו בשכם, מסמלות את העצמות היבשות שקרמו עור וגידים בשיבת עם ישראל לארצו. שריפת קברו היא לא השחתה של כמה אבנים. היא פגיעה רעיונית וסמלית במורשת, באתוס, בחלום היהודי-ישראלי.

לא נמכור את יוסף שוב לישמעאלים.

▫ ▪ ▫

חדר תפילה נוסף. שרידי השריפה הקודמת עוד ניכרים בו

רחבת הקבר הייתה מלאה

לוחמים לצד אזרחים משתטחים על הקבר

כוחות האבטחה הרבים

הרב עובדיה יוסף - מה איבדנו ועל מה צריך להתפלל?

שנתיים לפטירתו.

בדיוק לפני שנתיים הצטופפתי בסמטאות ירושלים בתוך קהל של מאות אלפים שבאו לחלוק כבוד אחרון לרב עובדיה. הדוחק היה אדיר. משהו גדול ריחף באוויר. התחושה הייתה של פרידה מאישיות בקנה מידה היסטורי. פרידה שתוכל לספר עליה לניניך, בעוד 60 שנה, כמו שבירושלים עדיין מסתובבים אנשים שאומרים "הייתי בהלוויית הרב קוק" (1935), או מן העבר השני, "ליוויתי את ארונו של חיים נחמן ביאליק" (1934) – שתי הלוויות שהוציאו לרחובות את רוב היישוב היהודי בארץ ישראל, מאות אלפי יהודים, דתיים וחילונים.

לא הייתה הלוויה בישראל שסחפה אחריה כל כך הרבה בני אדם. לא הייתה דמות שזכתה לסיקור כה סוחף ורחב. הררי דיו נשפכו על ניתוח דמותו ואישיותו של הרב עובדיה. מ'הארץ' ועד 'המודיע', מגל"צ ועד 'קול חי', מיונית לוי ועד ג'קי לוי – התקשורת הרעיפה על הרב עובדיה סיקור במינונים לא נתפסים, אוהד ברובו, גדוש בתמונות צבע ובתיאור מפורט של פעלו. איש לא נותר אדיש. מעולם לא היה מנהיג בישראל שזכה להתעניינות שיא בסדרי גודל שכאלה, התעניינות נדירה שחצתה מגזרים, עדות ואמונות.

הרב עובדיה גיבש את זהותם של המוני בני-אדם; הגדיר מהי דתיוּת, מזרחיוּת, מסורתיוּת, לאומיוּת, חרדיוּת. הוא גדול מעצבי הישראליוּת האחרת, המזרחית, השנייה, זו שצמחה בפריפריות ובעיירות הפיתוח, המאוימת מצילו הענק של הישראלי החדש, הצבר, הקיבוצניק החילוני שניסה להתיך את הישראלים כולם תחת מכבש 'כור ההיתוך'. הרב עובדיה הוא אביו של מגזר ענק בישראל שמאמין כי בכוח הנהגתו התורנית החזיר עטרתם ליושנה, הרים את קרנם, הגדיר להם את זהותם המזרחית-חרדית באופן מהימן ואותנטי. תרומתו אכן הייתה יוצאת דופן, יחידה מסוגה, ובנסיבות שנוצרו, שום מנהיג דתי לא יוכל עוד להיכנס לנעליו.

עם זאת, לא אשתמש כאן בסיסמאות כמו "יתומים היינו ואין אב" ו"צאן ללא רועה", קלישאות שחסידיו אוהבים להפריח לחלל האוויר. אין אדם שאין לו תחליף. אין מציאות של רִיק רוחני, כך לימדנו אפילו משה רבנו. אבל יש דבר אחד שכן איבדנו לנצח; איבדנו את אחד הקשרים האנושיים האותנטיים האחרונים שיש להלכה היהודית עם אלפיים שנות הגלות. יסלחו לי ש"ס וּשְׁאָר נושאי שמו לשווא – אבל התרומה האמיתית והחשובה מכל של הרב עובדיה היא ההלכתית. משם הכל התחיל. שם ראשית כוחו וגבורתו. כל שאר הישגיו הם אינם אלא נספח למפעלו ההלכתי הכביר והמונומנטלי.

אז מה בעצם איבדנו? הרב עובדיה היה מאחרוני דור הגלות, דור שראה את הגולה דרך עיניו הבוגרות, ובמקביל ראה בבניין הארץ ותקומתה. על אף שעלה לארץ בגיל צעיר, הוא נשא עמו מטען אותנטי, מכלי ראשון, של החוויה היהודית-דתית בארצות המזרח. הוא כיהן כרב במצרים עוד לפני קום המדינה, ולמעשה ראה בעצמו הצינור, המסננת, שדרכו תעבור ההלכה בדרכה מהגלות לארץ ישראל. דרך הכתפיים הרחבות הללו הוא ביטל מנהגים, שינה נוסחים, קיבע הלכות – הקים ממלכה תורנית אדירה – תוך שהוא לא מהסס להתעמת עם מתנגדיו ההלכתיים מכל העדות והצבעים. לא הרב עובדיה שיתרגש; כל חייו חתר בכוח נגד מי שהתנגד לו, לרוב ניצח. הוא הצליח לייצר סוג של מיינסטרים הלכתי אחרי 2000 שנות גלות, זרם דומיננטי  אחיד, כתובת הלכתית מרכזית למיליוני מאמינים. את כל הסלט הזה שנקרא 'מסורות' ו'מנהגים' הוא ניקז לזרם הלכתי אחד וברור. אין כבר מי שיכול לעשות את זה. הפריבילגיה של ביטול מנהגים ואמונות גלותיים הייתה נחלת הדור הקודם, והדור הזה אבד ואיננו. על זה יש להצטער.

הרב עובדיה קיבץ גלויות. לא במובן הפיזי, של להביא את האנשים מעיראק ומפרס וממרוקו ומתוניס – אלא במובן הדתי. הוא רצה לבנות אימפריה על-הלכתית שלא הייתה כמותה מאז ימי שני. הוא התיימר להיות האליעזר בן יהודה של ההלכה, מחייה ההלכה הארץ-ישראלית. המטרה הייתה נחרצת: לייצר כור היתוך דתי, למזג גלויות, לדבר בשפה הלכתית אחת. זהו מפעל ציוני מהמעלה הראשונה. כן, ציונות רוחנית טהורה, ביסוסה של ארץ ישראל כבית הלאומי של ההלכה היהודית.

▫ ▪ ▫

אני נזכר ברכב הכחול של חברא-קדישא חוצה את ההמונים. הרכב עבר בריחוק של כמה מטרים ממני. עמדתי על קצות אצבעותיי, תוך שאני מגביה את גופי מעוצמת הדוחק, ופתאום הגוף שלי נישא בכוח הדחיפות. הלחץ של ההמון יצר מעין תנועת מלקחיים, ואני הורמתי, כמעט-ריחפתי, היישר לעבר הרכב הכחול. לשנייה קלה החזקתי ברכב, והתפללתי בלבי, שכל האלפים המקיפים את מיטתו, יזכרו לא רק עניין זה או אחר שכתב עליו בספריו – אלא את מגמתו הגדולה, הענקית, הציונית להפליא: לחזק את ההלכה הישראלית, להעניק את ההגמוניה והבכורה לתורת ארץ הקודש, לנער מעלינו את ספיחי חוץ-לארץ, להחזיר את עטרת ארץ-ישראל ליושנה.

שזכותו תגן עלינו בימים טרופים אלה.

▫ ▪ ▫

http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/14058

למה אתה דוקר אותי?

- בוקר טוב, למה אתה דוקר אותי?
- כי יהודים רוצים להרוס את אל אקצא.
- להרוס?! אפילו להתפלל אסור להם שם!
- זו הבנייה בהתנחלויות.
- מוקפאת מזה שנים.
- בגלל האפליה.
- אבל יש לך תעודת זהות כחולה, 100% זכויות סוציאליות ואפס חובות.
- הכיבוש!
- הרי כבר 100 שנה אתה דוקר יהודים, לפני שהייתה פה בכלל מדינה או כיבוש.
- המצור על עזה.
- הוסר חלקית, אך הם ממשיכים לירות עלינו טילים.
- מוחמד, ציירו אותו בעיתון!
- זה באירופה.
- כי... סיכולים ממוקדים, איחוד משפחות, הריסת בתים...
- על בג"צ שמעת?
- סוריה, פליטים, איראן, המערב הארור.
- נו באמת!
- בגלל שאתה יהודי.
- שוקראן.

▫ ▪ ▫

* הם מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות לפגוע ביהודים *

שיר לגיל 30

לא ייאמן - אני בן 30

זֶה קָרָה מַהֵר מֵהַצָּפוּי

  שֹׁד וְשֶׁבֶר

הֶחְלַפְתִּי קִדֹּמֶת, יָאלַלה

  חֲצִי רֶגֶל בַּקֶּבֶר

מַה מְחַכֶּה לִי וְאֵיךְ אֶתְגַּבֵּר

  אֲנִי כְּבָר בֶּן שְׁלוֹשִׁים, חֲתִיכַת מַשְׁבֵּר

וּבְכֵן, בִּשְׁלַב רִאשׁוֹן צָרִיךְ לְגַדֵּל אֵיזוֹ כֶּרֶס

לְהַחְלִיף חִתּוּלִים, לָשִׁיר שִׁירֵי עֶרֶשׂ

לְהִתְעוֹרֵר לַתִּינֹקֶת כָּל לַיְלָה בִּשְׁתַּיִם

לְכַפְתֵּר אֶת הַחֻלְצָה, לְהַכְנִיס לַמִּכְנָסַיִם

לִנְשֹׁם אֲוִיר מִשְׂרָדִי מְמֻחְזָר

מַחְשֵׁב, פְלוֹרוֹסֶנְטִים, לָחַץ בִּלְתִּי נִגְמַר

לָרוּץ כְּמוֹ מְשֻׁגָּע בְּמֵרוֹץ הָעַכְבָּרִים

לְהִתְעַסֵּק כָּל הַיּוֹם בְּצָרוֹת שֶׁל אֲחֵרִים

לְגַלּוֹת שְׂעָרוֹת בִּמְקוֹמוֹת לֹא צְפוּיִים

לְהַרְגִּישׁ אֵיךְ פִּתְאוֹם טָסִים לְךָ הַחַיִּים

מֵהָעֲבוֹדָה לַחְזֹר יָשָׁר לַבָּלָגָן וְלַמִּקְלָחוֹת

לַעֲבֹד לִפְעָמִים עַד שָׁעוֹת מְטֹרָפוֹת

לְהִתְעַנְיֵן בְּתוֹסְפֵי תְּזוּנָה

לְהִתְבָּאֵס מֵעוֹד שַׂעֲרָה לְבָנָה

לִשְׁקֹעַ עַד צַוָּאר בִּמְחֻיָּבֻיּוֹת

לָצֵאת מֵהַבַּיִת עִם חָמֵשׁ מִזְוָדוֹת 

לְהִתְעוֹרֵר מַדֵּי פַּעַם עִם גַּב תָּפוּס

לְהֵרָדֵם עַל הַסַּפָּה וְלִנְחֹר כְּמוֹ סוּס

לַעֲמֹד בַּפְּקָקִים, לְדַבֵּר עַל נוֹשְׂאִים אַקְטוּאָלִיִּים

לְהָבִין שֶׁגַּם אִתָּהּ הָפַכְתָּ לַמַּעֲמָד שֶׁל בֵּינַיִם

לְהַפְסִיק לַעֲשׂוֹת מְשִׂימוֹת כְּמוֹ חָאפֶּר

לָלֶכֶת כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב עִם רְשִׁימָה לַסּוּפֶּר

לַחְסֹךְ כֶּסֶף לַפֶּנְסְיָה, לִדְאֹג לְקֻפַּת גֶּמֶל

לְהוֹרִיד כָּל בֹּקֶר אֶת הַשַּׂקִּית עִם הַזֶּבֶל

לְהָבִין שֶׁאֶת הַשְּׁאֵלָה

'מַה אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת שֶׁתִּהְיֶה גָּדוֹל?'

כְּבָר לֹא תּוּכַל לִשְׁאֹל

וְאִם פַּעַם חָלַמְתִּי לְשַׂחֵק כְּמוֹ רוֹנַאלְדוֹ אוֹ לִהְיוֹת אַסְטְרוֹנָאוּט

מַחְשָׁבוֹת כָּאֵלֶּה הֵן כְּבָר לְגַמְרֵי אָאוּט

בְּגִיל 30 חַיִּים תַ'שִׁגְרָה, תְּקוּעִים עִם מַשְׁכַּנְתָּא

מְוַתְּרִים עַל הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁרָצִיתָ ודִּמְיַנְתָּ

אָז לְפָחוֹת תִּתְפַּנֵּק קְצָת, תִּנְצֹר רְגָעִים,

לִפְנֵי שֶׁמַּגִּיעַ גִּיל אַרְבָּעִים

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, לא מדינה יהודית וערבית

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, לא מדינה יהודית וערבית.

למה חשוב לי לומר את זה? כי יש אנשים שנדמה להם שה'דמוקרטיוּת' של המדינה משמעותה סימטריה מוחלטת בין היהודיוּת לערביוּת שלה. שהדמוקרטיה שלנו לא יכולה להסתפק בשיוויון אזרחי וחברתי מלא לכל אזרחיה, אלא צריכה להעניק גם שיוויון רוחני, תרבותי, ערכי, דתי ולאומי מוחלט בין ערכיה היהודיים לערכים מוסלמיים.

הנה דוגמא: עיריית לוד מקצה כל שנה את רחבת העירייה לטובת ריקודי ההקפות בשמחת תורה. כמה נציגי המיעוט הערבי טענו שהעירייה מפלה את הערבים בכך שאינה מקצה את רחבת העירייה לטובת אירועים מוסלמיים, ואולי אפילו להיפך, מונעת מהם לשמוח את שמחתם באמצעות ירי זיקוקים או ירי חי, כמקובל שם. מדובר בהעדפה אסורה, לטענתם, ואם רחבת העירייה טובה לחגיגות שמחת תורה, היא טובה גם, נניח, לחגיגות עיד-אל-אדחא.

זהו טיעון מתריס. ישראל בהגדרתה מעניקה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה" כאמור במגילת העצמאות, אולם המיעוט המוסלמי, בישראל בפרט ובעולם המערבי בכלל, לא מסתפק בזה. הוא דורש הרבה מעבר. הוא דורש שוויון תרבותי, כלומר, יחס שווה של המדינה לערכים ערביים או מוסלמיים. הוא עושה זאת באיצטלה של 'דמוקרטיוּת', תוך שהוא רוכב פעם אחר פעם על זעקת אי-השוויון והאפליה. זהו שימוש מוסלמי ציני בדמוקרטיה; ניצול שלה כדי לחתור תחתיה. אהבת דמוקרטיה כדי לקדם איסלמוקרטיה.

עוד דוגמא: בנייני עירייה רבים ברחבי אירופה מתקשטים לרגל חגיגות חג המולד. זהו מנהג מדורי דורות, להאיר את המרחב הציבורי באורות ובסמלי הכריסמס. יש כאן אמירה תרבותית ולאומית, שקשורה בקשר עמוק למורשת הנוצרית של אירופה. על דגליהן של דנמרק, אנגליה, פינלנד, נורווגיה, סקוטלנד, ספרד, שוודיה, שווייץ ומלטה יש צלב – כי אירופה היא נוצרית. ואולם, בשנים האחרונות מספר ערים באירופה הפסיקו להתגנדר לרגל הכריסמס, כדי לא לפגוע ברגשות המוסלמיים, שתבעו הכרה זהה גם בחגיהם. הנה, הכניעה הלאומית מתחילה בכניעה תרבותית.

זהו המצב גם בירושלים. מה הערבים רוצים שם? נכון, להכניע אותנו, קודם כל, תרבותית. לנתק אותנו מחבל הטבור הרוחני שלנו. להגדיר מחדש את הריבונות על ירושלים באמצעות כיבוש רעיוני של המקומות הקדושים. הם מצליחים: הטרור בירושלים מפחיד ישראלים רבים שמתרחקים מהעיר. כפי שאמר לי מישהו השבוע, רק מטורפים עולים לירושלים. אתם הבנתם מי הפך למטורף בסיפור הזה?

שמחת תורה הוא חג לאומי לא פחות מיום העצמאות. חג של זקיפות קומה רוחנית. הוא מבטא את חירות הרוח של העם היהודי, העם היחיד שרוקד עם ספר המצוות שלו בחוצות העיר. מותר ורצוי שעירייה תתהדר ותתגנדר בחגיגות החג הזה, ולא תממן, נגיד, את חג עלייתו של הנביא מוחמד השמיימה. למה? כי למדינה מותר להעדיף אתוס יהודי על-פני אתוס של דת אחרת. כי דווקא עכשיו נדרשת אמירה משמעותית לעיגון זכותנו בארץ. כי משום מה זה כבר לא מובן אליו.

כי ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, לא מדינה יהודית וערבית.

~

אחרי-החגים שמח לכולנו!

אשרי האייפון, שיש בו גם טעם וגם ריח

מי שמיומן בארבעת המינים מכיר את השלב הזה שבו אתה זקוק לארבע ידיים. יד אחת מחזיקה את האתרוג, השנייה נוטלת את אגודת הלולב, השלישית אוחזת במחזור לסוכות והרביעית מסדרת מעת לעת את הטלית שלא תחליק ימינה ושמאלה, וכל זה תוך כדי הקפות סביב התיבה. הבעיה היא שעד שהמוח היהודי לא ימציא לנו פטנט הולם לבעיה, נצטרך להסתדר עם שתי הידיים השמאליות שיש לנו.

הבוקר בבית הכנסת ראיתי צדיק אחד שהסמארטפון שלו היה מונח לפניו. כל כמה דקות הציץ אותו צדיק במכשירו, מוודא שהעולם עדיין עומד על עומדו ושאין שום אסון שמחייב אותו להשליך טליתו מעליו ולנטוש תיכף ומיד את בית הכנסת. כל פעם שמסך הטלפון האיר – האיר גם עולמו של אותו צדיק. היה קורא כל עדכון וכל הודעה בכוונה יתרה ובדבקות עצומה.

והנה בשעת נטילת הלולב קיבל עדכון בהול מפייסבוק. ראיתי שלחייו מעט סמוקות, כנראה זכה ללייק ממישהו בלתי צפוי. כיוון שידיו מוגבלות באותה המגבלה הנ"ל, הניח הצדיק את אתרוגו ואחז בסמאטרפון בחיל ורעדה, רוגש ורוטט מהעולם המרצד לנגד עיניו.

החזן קרא בספר ההושענות, הצדיק סיים לעיין במכשירו, אך עניין האתרוג שהניח נשתכח מלבו לגמרי. בלי ששם לב, הותיר אותו צדיק-ורע-לו בידו הימנית את האייפון וצירף אליו את אגודת הלולב, ההדסים והערבות. בידו האחרת החזיק את הסידור והקיף בהתלהבות את התיבה.

אשרי האייפון, שיש בו גם טעם וגם ריח.