חוזר עכשיו מהלוויית השופט חשין. על גאונותו של חשין ודאי תקראו במקומות אחרים. על הדבש שניגר מכתיבתו הפנומנלית אכתוב אולי מחר. יש לי רק סיפור אישי קטן וכמה מחשבות על האגדה המהלכת הזאת, הגאון המשפטי, הסוער, הרגשן, המטאור בשמי המשפט, חביב הסטודנטים למשפטים, האיש שהמציא ז'אנר כתיבה מופלא משל עצמו, שהטיס אותנו אל-על בפסקי דינו הפיוטיים-ציוריים – דווקא מתוך עולם המשפט המיובש לעיתים עד מוות – והיום הובא אחר כבוד למנוחת עולמים.
▫ ▪ ▫
בימיי כסטודנט הייתי בוהה בחשין מסתובב במסדרונות האוניברסיטה. חשין היה עונה בסבלנות לסטודנטים שנה א' שחשבו שדעתם על המהפכה החוקתית מעניינת לו את הזרת. תחת זרועו היה קלסר מבולגן וזרוע דפים. כשמישהו נקלע איתו לוויכוח, זה יכול היה להימשך דקות ארוכות. חשין היה מדבר בתקיפות ומסדר את השיער שהתבדר לו בלהט הויכוח. אי אפשר היה לנצח אותו.
בתשע"א נרשמתי אצלו לסמינריון. זאת הייתה משימה מאתגרת, אך זכות יוצאת-דופן מבחינתי. חשין שכל את בנו שניאור ביוני של אותה שנה, והעצב ניכר עליו. שיעורו התאפיין בדייקנות קיצונית, קפדנות עיקשת גם על דברים שלכאורה נראים טפלים. באחת מהתכתבויותינו רשמתי לו "אעביר לעיונך היום בערב את ראשי הפרקים". חשין לא אהב את צמד המילים 'היום בערב', והשיב: "אלירם, יש יום ויש ערב. אין היום בערב. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אמתין הערב". לא ויתרתי. הרמתי טלפונים כמו משוגע לאקדמיה ללשון העברית, כדי להוכיח לו שאני צודק. האקדמיה כינסה את חכמיה באופן מיוחד לרגל המאורע, ופסקה ש"קשה לנקוט לשון פסיקה בעניין ששאלת עליו, משום שהאקדמיה ללשון העברית לא דנה בו", אך בכל זאת אישרה גם את הצורה 'היום בערב'. את חשין זה לא עניין. "ואני על עומדי אעמוד", הוא השיב בחשיניותו.
▫ ▪ ▫
זאת הייתה הלוויה מאד בורגנית, מאד אליטיסטית, הקרם דה לה קרם של החברה הישראלית נכח בה. מאות מבני האליטה הלבנה, החילונית, הבג"צית, המשכילה, האשכנזית, השבעה,הקיבוצניקית, העשירה, הפרקליטותית, המפאי"ניקית, זו שמשמיעה את אריק איינשטיין בהלוויותיה, המתבגרת, הכמעט הולכת ונכחדת – ההיי-סוסייטי, כפי שקראו להם פעם, בכירי עולם המשפט והאקדמיה, לצד אנשי עסקים וידוענים – התכנסו כדי לחלוק כבוד אחרון לאחד הסמלים הבולטים של מה שהם אוהבים לכנות בערגה 'ארץ ישראל הישנה והטובה'.
(הסתכלתי על פניהם של הנוכחים ותהיתי כמה מתוך האלפים שהתקבצו היום בגבעת השלושה, היו, נניח, גם בהלוויית הרב עובדיה או חנן פורת).
ובעמדי מעל קברו של חשין, מצאתי כי הוא קבור לצד אחד, עזרא חייט בן סלח. סמלי בעיני. אם אותו עזרא המנוח היה מאמין שיום אחד יתאספו מעל קברו כל האבירים הללו, הוא היה מתהפך בקברו וחוזר לנוח על משכבו בשלום.
▫ ▪ ▫
חשין היה אדם חילוני. חילוניותו לא באה על חשבון העולם הרוחני העשיר אותו הוא נשא. פעם הוכתר – למגינת לבם של כמה דתיים – כאביר המשפט העברי. חשין אמנם לא השתמש במשפט העברי כמו שהרב שך, נגיד, השתמש בו, אבל הוא נפח בארון הספרים היהודי רוח חדשה, כשהוא שואב באהבה אינספור מליצות, אגדות ומכתמי לשון של חז"ל. בעוד חברו אהרון ברק היה זר ומנוכר למשפט העברי, חשין היה אמן הפראפרזה והשימוש באוצר היהודי הקדום. בעושר סגנוני שאין שני לו יצר לעצמו חשין שפה חדשה – מתנגנת, ציורית, חז"לית, פיוטית. ספק גדול אם מי שעמד סביב קברו שתה בחייו דבר מה מבאר המים החיים שממנה דלה חשין את עולמו הרוחני.
▫ ▪ ▫
בית המשפט העליון עוסק לעיתים בסוגיות משעממות כדי מוות. קייסים יבשושיים ודקדקנות אינסופית בתילי תילים של משפט. כל סטודנט למשפטים מכיר את הגיהינום הזה. חשין היה חביב הסטודנטים, בזכות פסקי דינו שהיו מלאים בריחות ודמיונות וצבעים וסיפורים, לצד שירים וקטעים ספרותיים; היו אלה פסיקות עם נשמה. צריך הרבה אומץ וכישרון כדי לכתוב פסק דין של בית המשפט העליון ולהעמידו כיצירה ספרותית, לצד תוכנו המהותי. לחשין, שידע להפעיל במיומנות רבה את הלב עם המוח, בסינרגיה מושלמת, במינון ובדיוק הנכון, היה את הכשרון הנדיר הזה לחבר ספרא וסייפא, מזרח ומערב, יהדות ודמוקרטיה, משפט וספרות. וכמובן הרבה מאד אומץ.
▫ ▪ ▫
אם תשלחו לחשין מייל, תראו שבג'ימייל יש לו תמונה של איזה אציל. עיון נוסף בתמונה, מגלה שמדובר בתמונתו של משה מונטיפיורי, שהיה איש אצולה נכבד ורם-מעלה, וגם דומה באופן מיוחד לחשין.
חשין הוא מצאצאי האדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי. אביו, השופט שניאור-זלמן חשין נקרא על שם מייסד השושלת, וגם בנו המנוח שניאור, שנהרג בתאונת דרכים מחרידה, קרוי כך. האדמו"ר הזקן העמיד שושלת זהב של גאוני עולם, גדולי רוח ותלמידי חכמים מופלגים. צאצאיו לאורך הדורות ביטאו יהודיוּת-אצילית, של זקיפות קומה יהודית רוחנית, לצד גדלות אישיותית. חשין היה יהודי חדש, ישראלי חדש, מקפל באישיותו את החזון של איש ישראלי תלמיד חכם, שעל אף שאינו מקיים מצוות – זוכר מורשת אבות.
שינוח על משכבו בשלום.
