כשברוך גולדשטיין ביצע את הטבח במערת המכפלה הייתי בן תשע וחצי. אני נושא עמי מאז זיכרון אחד חזק: בבוקר למחרת אותו פורים, נכנס לכיתה אחד המורים בבית הספר, חייך מבעד לזקן, והפטיר בקריצה 'ברוך שפטרנו'. אחר כך טרח להסביר: 'ברוך' – גולדשטיין, 'שפטרנו' – מהערבים; משל היה מדובר באיזה מעשה קונדס שעשה ליצן מקריית ארבע לכבוד פורים.
גולדשטיין נתפס, בעיני רבים, כגיבור לאומי, כצדיק, כברוך הגבר. אלפים תמכו במעשיו. חיברו לכבודו שירי הלל. גם מנהיגי המגזר הדתי לא עשו ברובם מאמץ כביר להסיר את הכתם הזה. נכון שכמעט כולם הביעו הסתייגות מהמעשה, אבל באופן כללי התגובות מימין היו מעורבות. אפילו הרב אבינר, בדרך-כלל ממלכתי, כינה לימים את גולדשטיין "קדוש" ו"צדיק".
אל תטעו, הטבח במערת המכפלה היה קומבינציה נדירה של חילול אידיאלים: גולדשטיין רצח 29 מוסלמים חפים מפשע בשעת תפילתם, כשהוא לבוש במדי קצין צה"ל, באמצע שמחת חג הפורים, במקום סופר-קדוש ליהודים וגם למוסלמים, בערב הרמדאן. כל זה, תוך התאבדות מתוכננת ומכוונת, כשהוא אף משאיר צוואה בה נכתב "תהא מיתתי כפרה על כל החטאים והעוונות שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך". לא ניתן לחשוב על מעשה שיכול לחלל כל כך הרבה ערכים – דתיים, לאומיים, אנושיים, מוסריים – ברגע אחד. ולמרות כל זאת, למרבה הצער, הוא עדיין ברוך הגבר.
הרצח של התינוק עלי דוואבשה שוב כיוון את הזרקור על הציונות הדתית. הפעם התגובה הייתה אחרת. מכל קצות המגזר הביעו זעזוע ושאט נפש, ותמיכה ברצח קנתה שביתה רק בשולי השוליים של החברה הדתית. ברדיו, בבתי הכנסת, באינטרנט, בעלוני השבת הזכירו לנו – "לא תרצח", כאילו רצחנות היא עניין שבשגרה בציונות הדתית. השינוי בתפיסה היה ברור וחד. רצח חפים מפשע הוא נבזה ומאוס, לא משנה מי התוקף ומי הקורבן.
אין חולק שהטבח במערת המכפלה לא פחות מזעזע, בכל פרמטר, מהרצח של עלי דוואבשה. אלא שגולדשטיין, גם אם בחצי פה, צרוב תודעתית כסוג של גיבור, רוצחי דוואבשה, ככל שיימצאו, ייחקקו כחבורת פוחזים עלובה. הלגיטימציה לפגיעה מכוונת בערבים ירדה פלאים. זה מוכיח שהתבגרנו. שלמרות המציאות המורכבת בה אנו חיים, מציאות של טרור כמעט יומיומי, לא התעוורו עינינו לגבולות המותר והאסור במסגרת המאבק על ארץ ישראל.
הציונות הדתית מתיימרת לשאת על כתפיה אחריות לאומית כבדה. אם כן, טוב עושים מנהיגיה שמשרטטים לאט ובזהירות את גבולות הגזרה שלה: מגדירים את האידיאלים של המגזר, ומואסים באמת ובתוקף במי שמשחית דרכו בשם אותם אידיאלים.
 |
| לא ברוך ולא גבר. רוצח |
אל תטעו, הטבח במערת המכפלה היה קומבינציה נדירה של חילול אידיאלים: גולדשטיין רצח 29 מוסלמים חפים מפשע בשעת תפילתם, כשהוא לבוש במדי קצין צה"ל, באמצע שמחת חג הפורים, במקום סופר-קדוש ליהודים וגם למוסלמים, בערב הרמדאן. כל זה, תוך התאבדות מתוכננת ומכוונת, כשהוא אף משאיר צוואה בה נכתב "תהא מיתתי כפרה על כל החטאים והעוונות שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך". לא ניתן לחשוב על מעשה שיכול לחלל כל כך הרבה ערכים – דתיים, לאומיים, אנושיים, מוסריים – ברגע אחד. ולמרות כל זאת, למרבה הצער, הוא עדיין ברוך הגבר.
הרצח של התינוק עלי דוואבשה שוב כיוון את הזרקור על הציונות הדתית. הפעם התגובה הייתה אחרת. מכל קצות המגזר הביעו זעזוע ושאט נפש, ותמיכה ברצח קנתה שביתה רק בשולי השוליים של החברה הדתית. ברדיו, בבתי הכנסת, באינטרנט, בעלוני השבת הזכירו לנו – "לא תרצח", כאילו רצחנות היא עניין שבשגרה בציונות הדתית. השינוי בתפיסה היה ברור וחד. רצח חפים מפשע הוא נבזה ומאוס, לא משנה מי התוקף ומי הקורבן.
אין חולק שהטבח במערת המכפלה לא פחות מזעזע, בכל פרמטר, מהרצח של עלי דוואבשה. אלא שגולדשטיין, גם אם בחצי פה, צרוב תודעתית כסוג של גיבור, רוצחי דוואבשה, ככל שיימצאו, ייחקקו כחבורת פוחזים עלובה. הלגיטימציה לפגיעה מכוונת בערבים ירדה פלאים. זה מוכיח שהתבגרנו. שלמרות המציאות המורכבת בה אנו חיים, מציאות של טרור כמעט יומיומי, לא התעוורו עינינו לגבולות המותר והאסור במסגרת המאבק על ארץ ישראל.
הציונות הדתית מתיימרת לשאת על כתפיה אחריות לאומית כבדה. אם כן, טוב עושים מנהיגיה שמשרטטים לאט ובזהירות את גבולות הגזרה שלה: מגדירים את האידיאלים של המגזר, ומואסים באמת ובתוקף במי שמשחית דרכו בשם אותם אידיאלים.
 |
| מניע טהור, לא פחות. דברים לזכר גולדשטיין |