גם אתם בטח שואלים את עצמכם הבוקר איך לעזאזל חדר ישראלי לעזה, למה אף אחד לא מנע זאת והאם בכלל יש לנו חובה מוסרית לשחרר אותו.
אל תחליטו. אל תיחפזו להניח אותו לגורלו. זכרו את פרשת טננבוים, פרשה מסריחה שעד היום נותרה לא פתורה. הנה עיקריה, למי ששכח: טננבוים יפה הבלורית, אל"מ לשעבר, נחטף ללבנון. לפני שנחטף, המדינה מימנה לו 150 ימי מילואים בשנה, כדי שיהיה לו מאיפה להתפרנס. העזרה הנדיבה של צה"ל לא הספיקה לו, והוא פנה לעסקים מפוקפקים עם לבנונים ופלשתינים. השייח' חסן עובייד פיתה אותו להבריח כמויות ענק של סמים לישראל. טננבוים מכר את נשמתו עבור בצע כסף, השתמש בדרכון ונצואלי מזויף, נסע לדובאי תוך שהוא יודע שמדובר במדינת אויב, נחטף ללבנון וסיבך את כל המדינה.
נסיבות חטיפת טננבוים הוסתרו מאיתנו במזיד, שעה שכולנו, גדולים וקטנים, אכלנו את עצמנו מדאגה. אני זוכר את התפילות לשחרורו בבתי הכנסת, את העיניים שנצצו כשהוא חזר. זהו סיפור שלא ייאמן. ישראל שחררה מאות רוצחים בתמורה לעבריין הזה. ארגוני הטרור קיבלו מוטיבציית שיא לפיגועים. בעקבות העסקה הרגו מחבלים משוחררים 231 ישראלים. אזרחים טובים וישרים שילמו בדמם כדי שטננבוים יסתובב לו חופשי בתל-אביב.
נכון, טננבוים זה לא מנגיסטו, ועצוב שכך. כן, הוא אתיופי, בטח שמתם לב. ועם זאת, כדאי שקברניטי המדינה יזכרו היטב כמה מאמצים – דיפלומטיים, מדיניים, צבאיים – השקיעה המדינה בשחרור טננבוים. כמה מלחמות נלחמו אנשי ציבור במאבק להצלתו, תוך שהם מודעים לנזקים הביטחוניים חסרי התקדים שהוא גרם למדינה. אין זה אומר שישראל שוב צריכה לשלם בשחרור מחבלים, חלילה, אך יש להפוך עולמות כדי לשחרר את מנגיסטו.
איננו יודעים מה עבר בראשו של מנגיסטו כשחצה את הגבול, אך דבר אחד ברור: דמו של טננבוים אינו סמוק יותר.
נשוב להתפלל, למרות הכל; ושבו בנים לגבולם.
אל תחליטו. אל תיחפזו להניח אותו לגורלו. זכרו את פרשת טננבוים, פרשה מסריחה שעד היום נותרה לא פתורה. הנה עיקריה, למי ששכח: טננבוים יפה הבלורית, אל"מ לשעבר, נחטף ללבנון. לפני שנחטף, המדינה מימנה לו 150 ימי מילואים בשנה, כדי שיהיה לו מאיפה להתפרנס. העזרה הנדיבה של צה"ל לא הספיקה לו, והוא פנה לעסקים מפוקפקים עם לבנונים ופלשתינים. השייח' חסן עובייד פיתה אותו להבריח כמויות ענק של סמים לישראל. טננבוים מכר את נשמתו עבור בצע כסף, השתמש בדרכון ונצואלי מזויף, נסע לדובאי תוך שהוא יודע שמדובר במדינת אויב, נחטף ללבנון וסיבך את כל המדינה.
נסיבות חטיפת טננבוים הוסתרו מאיתנו במזיד, שעה שכולנו, גדולים וקטנים, אכלנו את עצמנו מדאגה. אני זוכר את התפילות לשחרורו בבתי הכנסת, את העיניים שנצצו כשהוא חזר. זהו סיפור שלא ייאמן. ישראל שחררה מאות רוצחים בתמורה לעבריין הזה. ארגוני הטרור קיבלו מוטיבציית שיא לפיגועים. בעקבות העסקה הרגו מחבלים משוחררים 231 ישראלים. אזרחים טובים וישרים שילמו בדמם כדי שטננבוים יסתובב לו חופשי בתל-אביב.
נכון, טננבוים זה לא מנגיסטו, ועצוב שכך. כן, הוא אתיופי, בטח שמתם לב. ועם זאת, כדאי שקברניטי המדינה יזכרו היטב כמה מאמצים – דיפלומטיים, מדיניים, צבאיים – השקיעה המדינה בשחרור טננבוים. כמה מלחמות נלחמו אנשי ציבור במאבק להצלתו, תוך שהם מודעים לנזקים הביטחוניים חסרי התקדים שהוא גרם למדינה. אין זה אומר שישראל שוב צריכה לשלם בשחרור מחבלים, חלילה, אך יש להפוך עולמות כדי לשחרר את מנגיסטו.
איננו יודעים מה עבר בראשו של מנגיסטו כשחצה את הגבול, אך דבר אחד ברור: דמו של טננבוים אינו סמוק יותר.
נשוב להתפלל, למרות הכל; ושבו בנים לגבולם.