אני עולה לפעמים להר הבית.
מקפיד על כל כללי הטקס: קם מוקדם כשבחוץ עוד חושך, שותה קפה חזק, טובל במקווה, נוסע לירושלים, מחפש חניה חצי שעה ליד הכותל, מפקיד תעודת זהות בעמדת מג"ב בכניסה להר, עומד שם כמו אדיוט במסדר זיהוי, ואם השוטר במצב רוח טוב – אני בסוף נכנס. אני לא עולה להר בקטע דתי, אלא בעיקר לאומי. כי הר הבית זה מקום שבעיקר מעצבן אותי, המקום הקדוש ביותר והמשפיל ביותר ליהודים בעולם.
דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: תיירים מכל העולם, יפנים, אוסטרלים, הוֹדִיוֹת עם נקודה אדומה בין העיניים, סקוטים בחצאית, וים של מוסלמים בכל מיני צורות וצבעים מסתובבים להם בכיף, מקשׁקשים להם בבליל של שפות, עושים סלפי – סלפי! – בהר הבית, שכזכור הוא עדיין בידנו, ורק אתה, יהודון, זר במדינתך, עולה להר כגנב במחתרת, מתחנן שהסלקטור יתן לו להיכנס למסיבה שהוא לא רצוי בה.
וכל ההשפלה הזאת היא רק הסיפתח; לאורך כל הסיור בהר, נושף בעורפיך איש וואקף מוסלמי, בוחן בדקדקנות כל הבעת פנים שלך, וגוער בך כמו שגוערים באתון. "יאללה, יאללה, עושה סיבוב מהר מהר וְבַּחוּצה", הוא אומר לך בעברית משובשת, "ואסור להִתבָּלל". ובצאתך מהר הבית, מתקהלת סביבך חבורת זקנות מטורללות שמקללות ומנאצות בערבית, דוחפות אותך וזורקות עליך חפצים. הן עושות את זה בתשלום לא רע, אגב, 5,000 ש"ח לחודש בלי בונוסים, למי שמעוניינת...
אז אל תאמינו למה שאומרים לכם, הר הבית זה לא מקום להתעלוּת דתית או רוחנית. לא במציאות שלנו. אתה נכנס, ומולך מסגד ענק, יפהפה האמת, ומוסלמים מימין ומשמאל ומלפנים ומאחור – ובעיקר מעליך, ואתה אמור לדמיין שפעם הקריבו כאן קרבנות ואכלו זבחים. ואין לך אפילו רגע קטן של אינטימיות, כי הקלגס של הוואקף עומד ומשגיח שלא תצא ממך תנודה קלה שעלולה להיראות כמו אקט דתי. כן כן, במקום הקדוש ביותר ליהודים אסור להתפלל, אפילו לא מלמול קל בשפתיים, בטח לא כריעה, השתחוויה, נישוק אדמה או קפיצת נ נחמן. לא רוחניוּת ולא בטיח.
אז מה נשאר לעשות שם? נכון, להתעצבן.
▫ ▪ ▫
הר הבית זה מקום מרגש. מרגש במובן שעושה לך ריגוש, שמייצר אדרנלין, שמדליק בך אש. זה לא מקום נורמלי. זה לא אתר תיירות שקונים בו סוּבֶנִיר בשבעה יורו ושוכחים באיזו מגירה. אתה עומד מול מקדש של דת אחרת, מנוכרת לך ועוינת אותך כל כך, ומתפלל שבדיוק באותו המקום ייבנה המקדש שלך, ההוא שהיה לך פעם, לפני אלפיים שנה. עומד על חבית נפץ, על הר ששלוש דתות נוהות אחריו בעיניים מוטרפות, ומפנטז על בניין שנחרב כל כך מזמן. יש בזה משהו קשה לעיכול, אבל גם רומאנטי.
הרבנים המרכזיים אוסרים על עלייה להר הבית. אם היו רוצים להתיר – היו עושים זאת, כפי שהתירו עניינים אחרים. אבל בחרו לאסור. כי הר הבית זה סיפור שגדול עלינו. גם הציונות הייתה גדולה לפני 90 שנה על רוב הרבנים, אבל המציאות עשתה את שלה. היום המדינה והרבנים הולכים יד ביד מטעמי נוחות; המדינה קונה שקט בכך שהיא מְצֵרָה את דרכם של יהודים מלעלות להר, והרבנים נהנים מהתחושה שהציבור נשמע להם.
העיסוק בהר הבית עלול לטלטל את כל היהדות שהורגלנו בה. הדתיוּת היא כל כך שגרתית, נורמטיבית, ריטואלית – לפעמים סיזיפית ומתישה – ופתאום בּוּם, בית מקדש, ועלייה לרגל, וחוויה אקסטטית שרוח אלוהים מפעמת בה, ולשון של זהורית מלבינה ביום הכיפורים, ושירה של לויים. אבל היהודי התנוון בגלות והרחיק את הכמיהה למקדש למקום רחוק אך נוח; חלום אוטופי נחמד שמתמלמל טוב בכל התפילות, סיום טוב לדרשות בבית הכנסת, סיבה טובה לדבר על אהבת חינם, תירוץ לצום ארבע פעמים בשנה. אבל, בתכל'ס, כמו בפרסומת של הונדה, הלב שלנו בנוי למנוע הזה?
אין לטכנאי הדת תשובה מספקת; איך בדיוק אנחנו אמורים לאהוב את ה', אם לא בכיסופים הללו למה שמעבר ליומיום, בתחושה שהלב מקפץ ושואג וכמעט נוגע בדבר הבלתי-מוחש הזה, הנשגב, שמרגיש לו כמו חלק אלוה ממעל; מה טעם בתפילה ששליש ממנה עוסקת בירושלים ובחורבנה, אם אתה לא נותן לעצמך את הצ'אנס הזה, המתבקש כל כך, לחוש ולו במקצת על מה אתה מתפלל. כמה אפשר לסרס לנו את הרגש הזה; את ההשתוקקות היהודית הטבעית והאנושית כל כך, שמתפללת ומקוננת וכוספת כבר אלפיים שנה לבית מקדש בירושלים, וכבר ממש מרגישה אותו, אך כשמגיעה השעה לעלות אליו – מחליטה לאסור זאת על עצמה. כמה ציני אפשר להיות כדי למנוע מיהודי, שנפש אבותיו הייתה נשרפת כלהבה אילו הייתה רק יכולה לחוש אבן קטנה מאבני ירושלים, מלעלות למקום בית מקדשו.
▫ ▪ ▫
אינני יודע איך יקום המקדש. יש על הר הבית מסגדי ענק שלא ניתן להזיז. החילונים מתנגדים לבניין כזה, כי מבחינתם זה טירוף דתי מגלומני (ולחשוב שהרצל כתב באלטנוילנד שיהודים מוכרחים להקים בית מקדש כדי "לפעול בעד המטרות הנישאות שבמטרות בני האדם"). שומרי מצוות, ברובם, מעדיפים להשאיר אותו בעולם הפנטזיות. רק תעשו טובה, בואו נפסיק לשקר לעצמנו: אם רעיון המקדש מתמצה בדמעות תנין עונתיות ומלמול קינות – שלא נדבר על השגעונות של בין המצרים: איזו מוסיקה מותר לשמוע, מה אורך הזיפים שיש לגדל (מחלוקת אשכנזים וספרדים) וכמה צריך להסריח מזיעה (כנ"ל) – תסננו שליש מהתפילה ותבטלו את ההתייפחות המיותרת בתשעה באב. אם למען השם, גם אחרי 67 שנות מדינה אנחנו מכופפים ומכניעים במודע את ראשנו על הר הבית – בעידודם של הרבנים – אז האידיאל לא באמת חשוב לנו. לא נוקפים אצבעונת בשבילו. איך בדיוק אנחנו מצפים שייבנה פה בית מקדש? יפול עלינו משמיים?!
▫ ▪ ▫
בתשעה באב הקרוב תתאבלו על חורבן הבית, אבל קצת פחות. כי ירושלים היא כבר לא "העיר החרֵבה והבזויה והשוממה" אלא עיר שוקקת ובנויה לתפארה; אינה עיר ש"מבלי בניה היא יושבת" – אלא כרך עצום עם למעלה מחצי מיליון תושבים יהודים, ו-10 מיליון מבקרים נוספים מדי שנה. אבל תצטערו קצת על שדווקא בלב של ירושלים, הר הבית, בנקודה הקרובה והמושגת הזאת, בית המקדש באמת נראה כל כך רחוק.
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב, ב)
דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: תיירים מכל העולם, יפנים, אוסטרלים, הוֹדִיוֹת עם נקודה אדומה בין העיניים, סקוטים בחצאית, וים של מוסלמים בכל מיני צורות וצבעים מסתובבים להם בכיף, מקשׁקשים להם בבליל של שפות, עושים סלפי – סלפי! – בהר הבית, שכזכור הוא עדיין בידנו, ורק אתה, יהודון, זר במדינתך, עולה להר כגנב במחתרת, מתחנן שהסלקטור יתן לו להיכנס למסיבה שהוא לא רצוי בה.
וכל ההשפלה הזאת היא רק הסיפתח; לאורך כל הסיור בהר, נושף בעורפיך איש וואקף מוסלמי, בוחן בדקדקנות כל הבעת פנים שלך, וגוער בך כמו שגוערים באתון. "יאללה, יאללה, עושה סיבוב מהר מהר וְבַּחוּצה", הוא אומר לך בעברית משובשת, "ואסור להִתבָּלל". ובצאתך מהר הבית, מתקהלת סביבך חבורת זקנות מטורללות שמקללות ומנאצות בערבית, דוחפות אותך וזורקות עליך חפצים. הן עושות את זה בתשלום לא רע, אגב, 5,000 ש"ח לחודש בלי בונוסים, למי שמעוניינת...
אז אל תאמינו למה שאומרים לכם, הר הבית זה לא מקום להתעלוּת דתית או רוחנית. לא במציאות שלנו. אתה נכנס, ומולך מסגד ענק, יפהפה האמת, ומוסלמים מימין ומשמאל ומלפנים ומאחור – ובעיקר מעליך, ואתה אמור לדמיין שפעם הקריבו כאן קרבנות ואכלו זבחים. ואין לך אפילו רגע קטן של אינטימיות, כי הקלגס של הוואקף עומד ומשגיח שלא תצא ממך תנודה קלה שעלולה להיראות כמו אקט דתי. כן כן, במקום הקדוש ביותר ליהודים אסור להתפלל, אפילו לא מלמול קל בשפתיים, בטח לא כריעה, השתחוויה, נישוק אדמה או קפיצת נ נחמן. לא רוחניוּת ולא בטיח.
אז מה נשאר לעשות שם? נכון, להתעצבן.
▫ ▪ ▫
הר הבית זה מקום מרגש. מרגש במובן שעושה לך ריגוש, שמייצר אדרנלין, שמדליק בך אש. זה לא מקום נורמלי. זה לא אתר תיירות שקונים בו סוּבֶנִיר בשבעה יורו ושוכחים באיזו מגירה. אתה עומד מול מקדש של דת אחרת, מנוכרת לך ועוינת אותך כל כך, ומתפלל שבדיוק באותו המקום ייבנה המקדש שלך, ההוא שהיה לך פעם, לפני אלפיים שנה. עומד על חבית נפץ, על הר ששלוש דתות נוהות אחריו בעיניים מוטרפות, ומפנטז על בניין שנחרב כל כך מזמן. יש בזה משהו קשה לעיכול, אבל גם רומאנטי.
העיסוק בהר הבית עלול לטלטל את כל היהדות שהורגלנו בה. הדתיוּת היא כל כך שגרתית, נורמטיבית, ריטואלית – לפעמים סיזיפית ומתישה – ופתאום בּוּם, בית מקדש, ועלייה לרגל, וחוויה אקסטטית שרוח אלוהים מפעמת בה, ולשון של זהורית מלבינה ביום הכיפורים, ושירה של לויים. אבל היהודי התנוון בגלות והרחיק את הכמיהה למקדש למקום רחוק אך נוח; חלום אוטופי נחמד שמתמלמל טוב בכל התפילות, סיום טוב לדרשות בבית הכנסת, סיבה טובה לדבר על אהבת חינם, תירוץ לצום ארבע פעמים בשנה. אבל, בתכל'ס, כמו בפרסומת של הונדה, הלב שלנו בנוי למנוע הזה?
אין לטכנאי הדת תשובה מספקת; איך בדיוק אנחנו אמורים לאהוב את ה', אם לא בכיסופים הללו למה שמעבר ליומיום, בתחושה שהלב מקפץ ושואג וכמעט נוגע בדבר הבלתי-מוחש הזה, הנשגב, שמרגיש לו כמו חלק אלוה ממעל; מה טעם בתפילה ששליש ממנה עוסקת בירושלים ובחורבנה, אם אתה לא נותן לעצמך את הצ'אנס הזה, המתבקש כל כך, לחוש ולו במקצת על מה אתה מתפלל. כמה אפשר לסרס לנו את הרגש הזה; את ההשתוקקות היהודית הטבעית והאנושית כל כך, שמתפללת ומקוננת וכוספת כבר אלפיים שנה לבית מקדש בירושלים, וכבר ממש מרגישה אותו, אך כשמגיעה השעה לעלות אליו – מחליטה לאסור זאת על עצמה. כמה ציני אפשר להיות כדי למנוע מיהודי, שנפש אבותיו הייתה נשרפת כלהבה אילו הייתה רק יכולה לחוש אבן קטנה מאבני ירושלים, מלעלות למקום בית מקדשו.
 |
| בכניסה להר הבית: "הינך נכנס למקומות קדושים... אין להכניס תשמישי קדושה". אתם הבנתם את זה? |
▫ ▪ ▫
אינני יודע איך יקום המקדש. יש על הר הבית מסגדי ענק שלא ניתן להזיז. החילונים מתנגדים לבניין כזה, כי מבחינתם זה טירוף דתי מגלומני (ולחשוב שהרצל כתב באלטנוילנד שיהודים מוכרחים להקים בית מקדש כדי "לפעול בעד המטרות הנישאות שבמטרות בני האדם"). שומרי מצוות, ברובם, מעדיפים להשאיר אותו בעולם הפנטזיות. רק תעשו טובה, בואו נפסיק לשקר לעצמנו: אם רעיון המקדש מתמצה בדמעות תנין עונתיות ומלמול קינות – שלא נדבר על השגעונות של בין המצרים: איזו מוסיקה מותר לשמוע, מה אורך הזיפים שיש לגדל (מחלוקת אשכנזים וספרדים) וכמה צריך להסריח מזיעה (כנ"ל) – תסננו שליש מהתפילה ותבטלו את ההתייפחות המיותרת בתשעה באב. אם למען השם, גם אחרי 67 שנות מדינה אנחנו מכופפים ומכניעים במודע את ראשנו על הר הבית – בעידודם של הרבנים – אז האידיאל לא באמת חשוב לנו. לא נוקפים אצבעונת בשבילו. איך בדיוק אנחנו מצפים שייבנה פה בית מקדש? יפול עלינו משמיים?!
▫ ▪ ▫
בתשעה באב הקרוב תתאבלו על חורבן הבית, אבל קצת פחות. כי ירושלים היא כבר לא "העיר החרֵבה והבזויה והשוממה" אלא עיר שוקקת ובנויה לתפארה; אינה עיר ש"מבלי בניה היא יושבת" – אלא כרך עצום עם למעלה מחצי מיליון תושבים יהודים, ו-10 מיליון מבקרים נוספים מדי שנה. אבל תצטערו קצת על שדווקא בלב של ירושלים, הר הבית, בנקודה הקרובה והמושגת הזאת, בית המקדש באמת נראה כל כך רחוק.
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב, ב)
 |
| עם דורון שפר, 1.95 מטר של רוחניות ושכל ישר |