הטוקבקים מוגשים לנו ככוס תרעלה צוננת אחרי כל כתבה באינטרנט, תהא רגישה וחשובה אשר תהא. הם מייצרים כאן שיח אלים, מתלהם וגזעני. חוזרים לקרוא עיתון, פשוט כי אין ברירה
זהו, קיבלתי החלטה. והיא סופית. לא קורא יותר כתבות באינטרנט.
ברור אם כן למה כדאי לקרוא רק עיתונות מודפסת: כי עיתון מנייר מספק לכם בדרך כלל טקסט ערוך, מהודק, מרוסן, כפוף למגבלות נוקשות, מתוחם למגבלת תווים, שקול, כזה שמתיימר להיות מהימן – גם אם לא תמיד אובייקטיבי – ובעיקר זהיר. והכי חשוב: עורך העיתון לא יכניס כתבה שעיתונאי עבד עליה יום, יומיים, שבוע – ותחתיה, כמעט באותו מעמד, 200 טוקבקים, שנכתבו תוך, נניח, רבע דקה. הסלקציה הזאת טובה לי. קניית עיתון מעולם לא נראתה לי משתלמת יותר.
החירות שהאינטרנט העניק לכל אדיוט להפיץ רעל – הפכה לבלתי נסבלת. הרשת נהייתה הזירה המוצלחת ביותר לקידום תוכן פוגעני, הסתה, גזענות, ניגוח חברתי, השמצה של אדם אחר, חשיפה של סודות אישיים, בעוד הקרבן הרלוונטי לא יכול להגיב או להתגונן. אפילו מייסד הרשת החברתית המרושעת 'סיקרט', אותה סגר לאחרונה, אמר שטבעו ההרסני של האדם לא בנוי להפקרות הזאת. כל זה מבלי שהזכרנו את השיימינג, אלפי בני אדם שביישו את אריאל רוניס למוות.
יתרונות החופש הוירטואלי מנוצלים לרעה על ידי גורמים בשולי החברה, שבאינטרנט הפכו לסוג של מלכים. המגיבים הטיפוסיים הללו הרי מבינים בהכל, ותמיד מוצאים סיבה טובה לנבל פה, לפגוע באחר, להסית ולהקניט. השיח שלהם הוא כולו נהמות קצרות ומתלהמות. מה הפלא? באתרי החדשות הגדולים בישראל הטוקבקים זוכים למעמד מקודש: על כל כתבה ניתן להגיב גם באמצעות חשבון הפייסבוק וגם במערכת התגובות של האתר. הגולשים גוללים את העמוד מטה, שותים כמעט מאונס את כוס התרעלה של הטוקבקיסטים. זאת, בשעה שבכל אתרי החדשות החשובים בעולם בכלל לא קיימת האופציה להגיב.
אז חזרתי לשלם על עיתון מודפס. אחרי שנים של קריאת טוקבקים אני עובר כעת חוויה מטהרת. טוב לי לדעת שאני נחשף רק לטקסטים שעברו עריכה, שהשקיעו בהם מחשבה, שזהות הכותב ידועה ומוכרת. כמה שקלים וחסכתם מעצמכם את האחת שיודעת ואת ההוא שמבין.