מאמר חדש בגיליון "עו"ד על הפרשה":
חזרה
לשררה – האם מחייבת גם חרטה?
התשובה הפומבית
כ"שבח גדול"
ישפוט
הציבור
סוף דבר
"אשר נשיא יחטא"
הבעת חרטה
מצד נבחרי ציבור שהורשעו – רשות או חובה?
אלירם
אלגרבלי
השבוע נערכו בישראל בחירות לכנסת ה-20. בחירות אלה לֻוּוּ
בעיסוק מחודש בשאלת היחס הציבורי הראוי כלפי אישי-ציבור שהורשעו בדין, ריצו את
עונשם וקיבלו מחדש את אמון הציבור בדרכם חזרה לפוליטיקה. ביחס למורשעים אלה ישנן
ארבע גישות מרכזיות: האחת, היא גישת "הציבור ישפוט", לפיה יש
לכבד את רצון הבוחר גם כלפי עבריינים מורשעים; השנייה, זו המסתפקת בענישה
הפלילית והשלמת תקופת הקלון כ"ריצוי החוב הציבורי" – ומכאן סלולה הדרך
חזרה לפוליטיקה; השלישית, זו שאינה מסתפקת בריצוי הענישה הפלילית, אלא
דורשת ממועמדים להביע גם חרטה פומבית טרם שובם לזירה הציבורית; הרביעית, זו
השוללת באופן חלקי או מוחלט מינויים לתפקיד ציבורי של אנשי ציבור שהורשעו בעבירה
שיש עמה קלון.[1]
בישראל קיימים שני אמצעים משפטיים בולטים להרחקת אנשים
שהורשעו בפלילים מתפקידים ציבוריים: האחד הוא ה"קלון" הנלווה לחלק
מההרשעות בעבירות הפליליות ומתאר פגם מוסרי שבוצע על ידי עובר העבירה; השני הוא
הרישום הפלילי, הנלווה כמעט לכל העבירות הפליליות, לרבות כאלה שלא נסתיימו בהרשעה.
בחקיקה הישראלית מנויים 78 מקצועות בהם פָּסוּל אדם בעל רישום פלילי מלעסוק. הרישום
הפלילי מתיישן בחלוף 5, 7 או 10 שנים ונמחק בחלוף 10 שנים נוספות.[2] תקופת הקלון, במרבית המקרים,
נמשכת 7 שנים. כך או כך, בין בקלון ובין בהתיישנות הרישום הפלילי, סיום התקופה
מהווה לכשעצמו אישור כניסה לחיים הציבוריים. חלוף הזמן הוא שמקהה את רישומה
של העבירה. העבריין אינו חייב להביע חרטה על מעשיו, ואף לא לקחת אחריות
או להתנצל כדי לשוב ולשמש בתפקיד ציבורי.
חזרה
לשררה – האם מחייבת גם חרטה?
פרשתנו מוקדשת כולה לתיאור עבודת הקרבנות. אחד מסוגי
הקרבנות הוא קרבן החטאת אותו מקריב אדם החוטא בשגגה. בתוך-כך, עוסקת התורה בקרבן
אותו צריכים להביא מנהיגי ציבור שחטאו: האחד, הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, המהווה את
ההנהגה הרוחנית בעם; השני, נָשִׂיא, המהווה את ההנהגה המדינית (ויקרא ד, ג-כו).
בהקשר זה, דנה המשנה במסכת מכות (ב', ח') בשאלה האם איש
ציבור שחטא "חוזר לשררה שהיה בה", כלומר, האם חטאו של איש הציבור מונע
ממנו סופית לשמש בעתיד בכהונה ובמשרה ציבורית, או שמא עִם ריצוי עונשו יכול לשוב לתפקידו
הקודם.[3] זוהי אפוא השאלה העיקרית
בסוגייתנו. התשובה לה נעוצה באופי המשרה ובחומרת החטא. כך, למשל, ישנן עבירות שאדם
שעבר עליהן וריצה את עונשו, ואף חזר בתשובה שלמה, אינו יכול לחזור בהן לשררתו
הקודמת. על עבירות אלה נמנות, למשל, עבירה של הריגת אדם, אף בשוגג. מקרה נוסף בו
אין אדם חוזר למשרתו הוא כאשר חשיבות המשרה דורשת זאת. דוגמא לכך: נשיא הסנהדרין.
השאלה המשנית, נוגעת רק לאישי ציבור שיכולים מן
הדין לחזור לשררה שהיו בה, והיא: האם מנהיג שהורשע חייב להביע חרטה פומבית על
מעשיו כתנאי בלתו-אין לחזרתו לשררה? האם בתהליך התשובה מצופה שיפגינו תמורה ממשית
בנפשם, ש"יפנימו" את החטא? האם "אמון הציבור" מתחדש אוטומטית מיד
לאחר ריצוי העונש, או רק לאחר שהמורשע הראה פנים כי חזר בתשובה שלמה? מה המשמעות העמוקה
של "תשלום חוב לחברה"?
ראוי להדגיש, כי ה"תשובה" המצופה מהחוטא אינה
עוסקת ביחסים שבין האדם לקונו. הדין כלפי שמיים ברור: החרטה והוידוי הם תנאים
יסודיים בהליך התשובה טרם נִרְצָה עוונו של חוטא. השאלה כאן עוסקת בְּיחס החוטא
כלפי הציבור. מְחֻוָּר, כי הבעת החרטה כלפי הציבור לא מתבטאת בריבוי תעניות וסיגופים,
אלא בהכרה פומבית של החטא, חרטה, קבלה לעתיד על ידי החלטה נפשית חזקה, ועשיית
מעשים לתיקון המעוות.
הדרישה מאדם שהורשע להביע חרטה פומבית קשה מנשוא. דרכו
של אדם שסרח להצניע את מעשיו המקולקלים, לגמד אותם, לדחוק אותם לקרן זווית. הווידוי
הציבורי פועל פעולה הפוכה: המתוודה מפרסם על כרחו את החטא. מעצים אותו, מודה בו
ומתחרט עליו. החרטה חושפת את החוטא לחיצי ביקורת, מזכירה לציבור נשכחות. גם קהל
הבוחרים של המועמד היה מעדיף לראותו כקדוש מעונה, מַרְטִיר רדוף, מאשר אדם שרמתו
המוסרית הרחיקה אותו מעולם הממשל והמינהל הציבורי.
בתוספתא למסכת בבא-קמא (ז', ה') נאמר: "אשרי הדור
שהנשיא שלו מביא קרבן חטאת שגגה על שגגתו". התלמוד מוסיף, בשם ריב"ז:
"אם נשיא שלו מביא קרבן, צריך אתה לומר מהו הדיוט! ואם על שגגתו מביא קרבן,
צריך אתה לומר מהו זדונו!" (הוריות י' ע"ב). רש"י מבאר במקום:
"אם המלך, שאין לבו כפוף, מרגיש ומביא קרבן על שגגתו, כל שכן שההדיוטות
מרגישין שליבם כפוף!". כלומר, חטאו של הנשיא, המורם מעם, כאשר מתלווה אליו
חרטה כנה וגלויה ללא התחמקויות – יכול לשמש מופת לעם כולו. זהו מסר לאומי עמוק. עם
הרואה כיצד מנהיגו מוכן להודות בפומבי על חטאו, לבקש עליו מחילה, ואף להביא קרבן
כפרה – יסיק מכך מסקנות מבורכות. הוא ילמד כי אין בושה בעשיית תשובה, בחרטה ובבקשת
סליחה.
התשובה הפומבית
כ"שבח גדול"
אחת מדרכי הענישה בדין העברי היא עונש המלקות, הבא
כענישה במקרה של עבירה במזיד על מצוות לא תעשה. התורה מצווה שלא להוסיף מעבר
לארבעים מלקות, מחשש לביזוי יתר, המוצא ביטויו בפסוק "וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ"
(דברים כה, ג). על-כך אומרת המשנה במסכת מכות (ג, טו) "כשלקה – הרי הוא כאחיך".
דהיינו, עצם קבלת המלקות מחזירה את האדם לחיק חברתו, גם אם לא התחרט על מעשיו.
הרמב"ם פוסק בהקשר זה (הלכות עדות, פרק יב הלכה ד): "כל מי שנתחייב מלקות
בין שעשה תשובה בין שלקה בבית-דין חוזר לכשרותו". כלומר, לפי
פשט דברי הרמב"ם קיימות שתי חלופות לא מצטברות – או עשיית תשובה או קבלת
מלקות. ר' יואל סירקיש, בספרו "בית חדש" אומר כי מדובר "בסתם אדם, דתלינן
מסתמא נכנע לבבו על ידי מלקות – והלכך לא בעי תשובה", כלומר, קבלת
המלקות כשלעצמה פועלת פעולתה הפסיכולוגית בלב האדם ומייתרת את הצורך בעשיית תשובה.[4] מנגד, בעל הכסף-משנה (ר' אברהם
די בוטון, סלוניקי, המאה ה-16) מוצא בכך קושי. לשיטתו, קיימת גרסה שונה של דברי
הרמב"ם לעיל, לפיה "אם לקה ועודנו לא נכנע לבבו – לא חזר לכשרותו עד שתצטרף
תשובה עם המלקות".
התלמוד במסכת עבודה-זרה (ז' ע"א) ובמסכת בכורות
(ל"א ע"א) עוסק בשאלת חזרתם בתשובה של חוטאים שנפסלו מחמת חומרת חטאיהם
ואינם נאמנים. גישתו של ר' יהודה היא שחזרה בתשובה "במטמוניות", בסתר,
אינה מועילה לחוטאים, אבל אם חזרו בתשובה "בפרהסיא – מקבלין אותן". ואולם,
כנגד עמדה זו, נפסק כי כל חזרה בתשובה, בין בסתר ובין בגלוי, מחזירה את החוטא לחיק
החברה.
גם הרמב"ם מציין כי על חטא שבין אדם לחברו רצוי
להתוודות בציבור: "ושבח גדול לשב שיתוודה ברבים ויודיע פשעיו להם
ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך
וכך והריני היום שב ומתנחם". נמצאנו למדים שהוידוי הפומבי נעשה כ"שבח
גדול", בבחינת למעלה מן הצורך.
ישפוט
הציבור
ר' שלמה בן אברהם אבן אדרת (ברצלונה, המאה ה-13) מביא
בתשובותיו סיפור על כהן, המקבל מתנות כהונה, והואשם בעבירת עריות, וכעבור זמן-מה
חזר בתשובה. פרנסי הקהילה שאלו כיצד יש לנהוג בנער. תשובת הרשב"א הייתה שהמדד
לחזרה בתשובה נעוץ בהכרה הציבורית שהחוטא חזר בתשובה. "כבר אמרתי, שכל הדברים
האלה, הולכין אחר עיני הבית-דין... יסוד כל זה, הוא שתכיר בו שהוא מתנהג
כשורה".[5]
תשובה מעניינת נוספת מיוחסת לרבי אהרון הכהן מלוניל (פרובנס,
המאה ה-13). שיטתו, הנסמכת על דעת הגאונים, מציבה את עמדתו האובייקטיבית של הציבור
ביחס לחוטא כמבחן למעשה התשובה. "ובני אדם, אף על פי שאינן יודעין הנסתרות
ואין להם אלא הנגלות, כשעבר זמן הרבה ואין נראה עליו לא בגלוי ולא בסתר דבר שלא
כהוגן, והלב מאמין בו כי חזר, מקבלין אותו".[6]
מעשה נוסף מופיע בתשובתו של רבי אשר בן יחיאל (טולדו,
נפטר ב-1327), על אודות שליח-ציבור וטבח (שוחט) אשר מסר עדות שקר ובית-הדין שבעירו
הענישו אותו בעונשים כבדים. [7] לאחר שסיים לרצות עונשו שנה
מעונשו, תוך שהוא מתענה בתעניות וסיגופים, נשאל הרא"ש האם יש מקום להחזירו לתפקידו. הרא"ש
השיב כי לתפקיד שליח ציבור – אפשר להשיבו, כי הוא נבחן על פי מדד הציבור, ואולם,
לגבי תפקידו כשוחט – שזו משרה הדורשת אמון מיוחד – לא ניתן להשיבו לתפקיד.
סוף דבר
שיטת המשפט הישראלית, ככלל, אינה דורשת חרטה לאחר ריצוי
העונש. הבעת החרטה היא אך משנית לענישה. יתר-על-כן: המורשע יכול להוקיע את המערכת
ששפטה אותו, ואף להצדיק בדיעבד את מעשיו. במשפט העברי, מנגד, משקלה הסגולי של
החרטה הוא גדול. תשובה אמיתית לא מסתפקת ב"תשלום החוב לחברה" (וליתר
דיוק: לחוק), אלא דורשת לפרוש פרישה גמורה מכל האוירה, הסביבה, הגורמים, התנאים
והכוחות שסיבבו את האדם והביאוהו לידי חטא.
ואולם, האם יש לאלץ איש ציבור להתחרט על מעשיו? נראה
שראוי לפצל את הדין בין מי שמתעתד להיות נבחר ציבור למי שמבקש להיות עובד
בשירות הציבורי. נבחר ציבור, מטבע ברייתו, נבחן על-פי אמות מידה פומביות וחשוף
לביקורת תמידית. לכן, לדעתי, אין מקום לאלצו להביע חרטה פומבית, שכן וידוי מְעֻשֶּׂה,
טכני – כפי שמתנהל בבתי משפט ערב מתן גזרי-דין – יוזיל מערכּה של החרטה וייראה
מאולץ. מנגד, עובד בשירות הציבורי, אשר נדרש לאמון מיוחד ותפקידו אמור לשקף
ניקיון כפיים וטוהר מידות, ואינו מצוי תדיר תחת עיניהן הפקוחות של הציבור, חייב יהיה
להביע חרטה כנה על מעשיו, אף אם ריצה את עונשו ועבירותיו התיישנו.
[1] ראו, למשל: הצעת חוק-יסוד: הממשלה
(תיקון – נבחר ציבור שהורשע בעבירה שיש עמה קלון), הצ"ח הכנסת 1742/19
(21.10.13)
[2] סעיפים 14(א) ו-20 לחוק המרשם
הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981.
[3] להרחבה ראה: א' בן-יצחק,
"האם איש ציבור שריצה את עונשו יכול לשוב לתפקידו", אוניברסיטת בר-אילן,
הדף השבועי, גיליון 1009.