עזבו אתכם מסיפורים: לא הרבנים, לא הכיפה, לא אוחנה; לא אלה תוקעים את בנט. בנט לא מתרומם כי הוא כרך את עצמו עם נתניהו. כי הוא הפך את עצמו ואת נתניהו לישות פוליטית אחת, דו-ראשית, כפי שמתנגדיו של בנט מכנים זאת: הליכוד ב'. או גרוע מכך: בנטניהו. כי הוא לא קרא את המפה ולא זיהה את הצופר הישראלי שזועק: רק לא ביבי.
צריך לזכור שגם בקרב הדתיים הלאומיים נתניהו כבר לא נחשב למציאה גדולה. העובדה שבנט כפה על נתניהו את צירופו לקואליציה לא ממש גורמת להם נחת, בטח לא היום, כשברור לכל שנתניהו צריך את בנט יותר משבנט צריך את נתניהו. בנוסף, השיוך האוטומטי לנתניהו מבריח הרבה דתיים שמתרפקים בערגה על הימים שהמפד"ל הייתה עלה התאנה של כל קואליציה, ולא הייתה לה בעיה לשבת בממשלת שמאל.
בנט, בשבוע שנותר לו, צריך לומר: אני לא רוקד לפי החליל של נתניהו ולא מבטיח הבטחות לאף אחד; הבית היהודי לא בכיס של שום מפלגה, ואין לי חשש מישיבה באופוזיציה; נתניהו הוא לא חלק אינטגרלי מעסקת חבילה, קנה אחד קבל את השני חינם. שיגיד זאת, לפחות למראית עין ולמשמע אוזן. שיחשבו לפחות שהחבירה שלו לליכוד נעשית מתוך כורח, לא מרצון, לא באופן אוטומטי. שישאיר קצת עמימות, חשאיות, שלא יחשוב שאם הוא אומר "אני עם נתניהו ויהי מה" מיד ינתרו ממקומם אלפי ליכודניקים כדי להצביע לו. כי גם הליכודניקים, כפי שמראים הסקרים, כבר לא הולכים בטור ארוך אחרי נתניהו.
הקמפיין של השמאל בשבועות האחרונים זיהה את הפוטנציאל השלילי. ה"מומחים לשלום ולביטחון" השקיעו הון בקמפיין "עם בִּיבִּיבֶּנֶט נישאר תקועים עם הפלסטינים לנצח" והדביקו את הצמד כמו שני תאומים סיאמיים, כשבנט עומד בפרונט ונתניהו מאחוריו. המשימה שלהם הוכתרה כנראה בהצלחה: מאוכזבי נתניהו, שחשבו בעבר להצביע בנט, כבר לא ישימו "טב" בקלפי.