בין ניו-יורק לישראל | על מפעל החיים הלא-ייאמן של הרב מאיר גולדויכט

את הרב מאיר גולדויכט פגשתי לראשונה בניו-יורק, שם העביר מדי שבוע שיעור בקהילת "אוהב צדק" (O.Z). כשראיתי את קהל מאזיניו – יאפים אמריקאים לצד חסידים מבורו-פארק – הבנתי שהרב גולדויכט הוא תופעה יוצאת דופן.

הרב גולדויכט הוא אחיינו של הרב חיים יעקב גולדויכט, מייסדה של ישיבת כרם ביבנה, ומבאי ביתו של הגרש"ז אויערבך זצ"ל. הוא כיהן כר"מ בכמה ישיבות בישראל. שמו יצא למרחוק כאיש חינוך פנומנאלי ומרצה יוצא דופן.

כמה מגלי כשרונות מישיבת רבנו יצחק אלחנן, מיסודה של הישיבה יוניברסיטי בניו-יורק, שמעו על הכוכב העולה מישראל, ומשלחת מטעם הישיבה יצאה לשכנע את הרב לעמוד בראשה. הרב גולדויכט נטה לסרב, בשל החשש מהניתוק מהארץ.

לאחר סדרת שכנועים, הסכים הרב לכהן כראש הישיבה, בתנאי אחד: אחת לשבועיים-שלושה הוא יטוס להעביר שבת בישראל. הוא גזר על עצמו לחיות על הקו, לפקוד את מאות הקהילות הפזורות ברחבי הארץ ולמסור בהן שיעורים. זהו מפעל חיים בלתי-נתפס בהיקפו: בפרק זמן של כ-25 שנה, ביקר הרב כמעט בכל קהילה (ציונית) ברחבי הארץ – ממטולה ועד אילת – ואף יותר מפעם אחת.

בהגיעו ארצה, הוא עושה קילומטראז' מטורף, מרביץ תורה באהבה בכל עיר או ישוב המארחים אותו. בקיץ ובחורף, מתרוצץ הרב ביותר מ-10 מוקדים – בבתי כנסת, בבתים פרטיים ובישיבות – ומרעיף במאור פנים תורה ישראלית רעננה. אין לו רגע דל. באופן אקראי לחלוטין, פגשתי את הרב גולדויכט במעלה אדומים, ראשון לציון, ירושלים ופתח תקווה. יש לו פסיעות מהירות, כמעט ריצה. סיפר שלפני שבת הוא יושב מול מפת האזור, ומחשב את זמן ההליכה שצפוי לו בשבת, כדי שלא יחמיץ אף דקה של תורה.

כך הפך הרב לבית חרושת לשיעורי תורה. לדעתי, לא קיים עוד רב על הגלובוס שמעביר שיעורים בהיקפים כאלה: הוא מלמד מדי יום סדרת שיעורים בישיבה יוניברסיטי, בעברית ובאנגלית; נוסף על אלה יש לו 5 שיעורים שבועיים בקהילות שונות בניו-יורק; יש לו סדרת שיעורי אונליין; תוסיפו לזה את מפעל הקהילות הישראליות שלו. על פי הערכה של תלמידיו, מדובר בלפחות 1200 שיעורים מדי שנה.

הרב גולדויכט לא מתראיין, איש לא מיחצ"ן אותו ואין עליו ערך בויקיפדיה. האיש הוא 100% תורה, מסירות נפש ואהבת עם ישראל. ואם נשאיל מלשון הרב "פלאי פלאות!".

פורים תשס"ח עם הרב גולדוויכט בניו-יורק

שוב אין זוכה בפרס הראשון בלוטו, וזה לא בגלל המזל

הגרלת הלוטו האחרונה לא הניבה זוכה בפרס הראשון. גם לא עשר ההגרלות שלפניה. זה באמת לא מקרי: מתוך 28 הגרלות הלוטו האחרונות, רק שתי הגרלות (!) סידרו לזוכים בפרס הראשון את החיים.

הגרלות הלוטו הן הרבה מעבר לעניין של מזל. מאחורי אימפריית ההימורים של מפעל הפיס עומדת מערכת מתוכננת ומחושבת, שמכירה היטב את הסטטיסטיקה העגומה של הזכייה בפרס הראשון. זכייה בתדירות נמוכה, הם יודעים, מגדילה את הפרס הראשון ומשמנת את התעמולה האגרסיבית של מפעל הפיס.

זכייה בלוטו דומה לניחוש אקראי של מספר בין 1 ל- 16,273,488. זוהי ההסתברות הבסיסית לזכייה בפרס הראשון. גם אם הייתה מתקיימת הגרלת לוטו כל שעה, הייתם צריכים 1857 שנים כדי לנסות את כל המספרים. אבל השיטה של הלוטו היא כה טריקית, כל כך מעוורת עיני חכמים – "נחש רק שש", "תן למספרים לסדר לך את החיים" – שאין מי שלא נעמד מול הבּוּדְקֶה הכתום של הפיס בצהרי היום ובטוח שהמיליונים מחכים רק לו, ולעזאזל הסטטיסטיקה.

מולטי-מיליונר - אלה התמונות שמפעל הפיס אוהב

אז אוקיי, אלה כללי המשחק, ובשביל הסיכוי העלוב והקטן הזה – כלומר בשביל החלום על הכסף הגדול – אומר האדם הלא-ראציונלי ששווה לו להוציא כמה שקלים. הפנטזיה על זכייה בלוטו גוברת בענק על השכר הישר. זו התנהלות לגיטימית ברמת הפרט: שביב התקווה המזוקק, החלום המתוק הזה, שווים אולי את מחיר הכרטיס. אבל כשחושבים על הגוף שמארגן את הסיפור של הלוטו בישראל – מדובר בהחלט באחיזת עיניים.

בואו נבחן את נתוני הזכייה בלוטו ממאי 2011, שזו הפעם האחרונה ששונו כללי המשחק, ועד היום. מאז התקיימו 492 הגרלות לוטו, בהן זכו 99 איש בפרס הראשון. כלומר, אחת לכ-5 הגרלות בממוצע יש זוכה בפרס הראשון. במדינה של 8 מיליון איש, עם סיכויים של אחד ל-16 מיליון, ההסתברות לזכייה אפסית. ואכן, כאשר יש זוכה בלוטו, הוא גורף סכום דו-ספרתי, שזה בדיוק מה שמנהלי ההגרלה רוצים.

מפעל הפיס מעדיף מולטי-מיליונר אחד פעם בחודש מאשר מיליונר פעם בשבוע. הם רוצים תמונה בעיתון של אדם חבוש בקרטון של מפעל הפיס כשבידיו צ'ק של 20 מיליון ולא צ'ק "קטן" של 4 מיליון. לכן כללי הלוטו שונו 4 פעמים ב-15 השנים האחרונות, כדי "לשחק" עם הסטטיסטיקה לזכייה, ומתוך העדפה ברורה שהפרס הראשון יצטבר לסכומים מטורפים. ואכן, כגובה הפרס כך גובה הפנטזיות של ממלאי הטפסים. כשהפרס הראשון מגיע לסכומי עתק, הטירוף סביב הלוטו גובר וכמות הטפסים הכוללת מכפילה ומשלשת את עצמה – הישראלים שוטפים את דוכני הפיס ומהמרים בהיקפים אדירים – בעוד מפעל הפיס, שכבר גרף את המיליונים שלו בסיבובים הקודמים, עושה קופה ענקית על חשבון המסכנים וקשי היום.

עכשיו נניח שמפעל הפיס יעלה את סיכויי הזכייה בלוטו, כך שבמקום זוכה אחד בממוצע לחמש הגרלות, היו מכווננים את הסטטיסטיקה לזוכה אחד בכל הגרלה. למשל, אם היו עולים בגורל 6 מספרים מתוך 36 ולא 37 – אחוזי הזכייה היו גדלים בלמעלה מ-16%; אם במכונת הגרלה היו 30 מספרים – הייתה ההסתברות לזכות בפרס הראשון גדלה בכמעט 75% (1 ל- 4,156,425), מה שהיה כנראה מייצר הרבה יותר מיליונרים, כלומר יותר אנשים שאוכלים מהעוגה הדשנה של מפעל הפיס.

אפשרות נוספת היא לאלץ את מפעל הפיס לחלק את הכסף כאשר אין זוכה מספר הגרלות ברצף, או כאשר הפרס חוצה את רף ה-10 מיליון. במספר מדינות, כמו בריטניה, אם אין זוכה בגורל במשך 5 הגרלות, כל הכסף שהצטבר מחולק לפרסים המשניים. כך הפרס מתחלק בין יותר זוכים. זו גם חלוקה הוגנת יותר: עדיף 10 משפחות עם מיליון אחד מאשר משפחה אחת עם 10 מיליון.

צריך לזכור שמפעל הפיס הוא חברה לתועלת הציבור ולא קזינו בלאס וגאס. כגוף ציבורי, יש לו אחריות כלפי המהמרים. האינטרס שלהם, של מיעוט זכיות והצטברות פרסים לסכומי עתק – במקום 2 או 3 משפחות שתצאנה מדי שבוע עם מיליונים בודדים (סכום מכובד בהחלט) – אינו משקף את טובת הציבור.

10 סיבות למה לא לקנות את הזבל הסיני

מחכים לקרנבל הקניות הבא? הנה 10 סיבות מדוע אסור לכם לקנות את הזבל שמחכה לכם באתרי המכירות הסיניים

▫ ▪ ▫

מהו חג? חג זה שופינג. כך, מבחינתם של מיליוני אנשים בעולם המערבי, שנסחפים אחרי אתרי המכירות באינטרנט והופכים כל הזדמנות, כל אירוע לאומי ובינלאומי, כל תאריך עם צירוף מספרים ייחודי (11.11), לקרנבל קניות אינטרנטי חוצה יבשות.

אם כל חטאת

העולם רעב לקניות וסין מלעיטה אותו באהבה. מיליונים מציפים את אתרי המכירות הסיניים בשביל לאסוף עוד קצת גאדג'טים, צעצועים ושאר סחורה במחירים מצחיקים. גם אני הייתי מכור לאתרים האלה. רק לפני שנה, הזמנתי מוצרים מסין במאות דולרים, חלקם אגב לא הגיעו עד היום. במשך יום שלם רעננתי את המסך, כדי לקפץ מאושר על שהרווחתי הנחה של 40 סנט על אוזניית הבלוטות' שאני לא צריך.

מאז אני בתהליך של גמילה. מרבית הסחורה הסינית שהציפה את ביתי התגלגלה ממילא לפחי האשפה, ואת מקצתה תרמתי לצדקה. כיום, יותר מתמיד, אין לי ספק שטעמו של המחיר הזול נמוג מפני הטעם המר שמשאירים האתרים הסיניים. 

הנה 10 סיבות מדוע לא לקנות שם:

#1 כי זה פשוט זבל. הסחורה הסינית מיוצרת ברובה מחומרים זולים, באיכות ירודה, ללא פיקוח על טיב הייצור. כל ילד יודע: מוצר תוצרת סין הוא מוצר שמתפרק ומתקלקל תוך זמן קצר.

#2 כי זה רע לסביבה. התעשייה בסין מציפה את העולם בפלסטיק ומתכות שמוצאים את דרכם מהר מאד לפחי האשפה. הצריכה המטורפת של העולם המערבי מובילה לדלדול במשאבי כדור הארץ ולפגיעה משמעותית באיכות הסביבה המתבטאת בהצפת הקרקע במיליוני טונות של אשפה ופליטת גזי חממה. תוסיפו לזה את הזיהום הנגרם משינוע והפצת הסחורה לכל רחבי הגלובוס – שמייצר אגב ענני פיח עצומים מעל ערי סין – ותקבלו את המדינה המזהמת ביותר בכדור הארץ. 

#3 כי אתם תורמים לתעשייה של ניצול ועבדות. העובדים במפעלי התעשייה בסין הם ילדים ונשים שעובדים בין 14 ל-18 שעות ביממה תמורת 20 דולר. הם נעדרי כל זכויות סוציאליות, חשופים לסנקציות אכזריות, ללא תנאים בסיסיים של היגיינה ושמירה על הבריאות, וחלקם נשאר להתגורר במפעל במשך שבועות ארוכים. בראש האימפריה של עלי-אקספרס עומד ג'ק מא, מיליארדר סיני שפיתח מנגנון מקוון דורסני המעביד את הספקים תמורת אחוזי רווח זעומים ודרישה לייצור בעלויות אפסיות. אגב, לא אחת קיבלתי, יחד עם מוצר שהזמנתי מסין, פתק שפתח בפניי צוהר לתעשיית הניצול שם. פעם כתבתי תגובה שלילית באתר סיני, כעבור מספר דקות נשלח מניפסט מדכא מאחד העובדים שכתב לי: "תדע שעל הפידבק השלילי שלך נשלל ממני שכר עבודה של שבוע". 

#4 כי זה לא בטיחותי. הזבל הסיני שמתגלגל אלינו מתיבות הדואר נעדר כל פיקוח בסיסי. סטנדרטי איכות שנבנו בעמל רב על ידי מכוני התקנים בכל העולם, הוראות שנכתבו בדם על ידי מומחי בטיחות, הופכים ללא רלוונטיים בהיעדר כל אכיפה מצד הסינים על איכות המוצרים שלהם. מוצרים דליקים, פלסטיקים רעילים, חומרים מסרטנים שכבר מזמן יצאו מהתעשייה – נכנסים בדלת האחורית באין מפריע. 

#5 כי המוצרים מגיעים באיחור לא נסבל. תחפושת לילד שהזמנתם לפורים תגיע בפסח. בגדים לקיץ יגיעו רק בחורף. כיסוי לאייפון 5 יגיע כשיצא האייפון 6. הדואר המקומי מוצף בטונות של זבל, כשחבילות חשובות שבאמת שצריכות להגיע ארצה – נתקעות.

#6 כי זה פוגע בקניין רוחני של אנשים. סין היא מעצמה של זיופים, חיקויים, הפרת דיני פטנטים ופגיעה בקניין רוחני. אל תקלו בזה ראש. מדובר בגניבה של ממש. אנשים ותאגידים עוסקים שנים ארוכות בפיתוח מוצרים – בהשקעה של מיליונים – וכשהם כבר מגיעים בשעה טובה למוצר מוגמר, הם מגלים שבתי החרושת בסין כבר שיכפלו אותו באלפי חתיכות וברבע מחיר.

#7 כי אתם מממנים משטר אכזרי. הממשל האוטוקרטי בסין מרוויח הון עתק מהקניות באינטרנט בו ומשתמש בו למטרות לא מוסריות. מצב זכויות האדם בסין הוא מחפיר. הממשל מוציא מדי שנה מאות אנשים למוות, בעיקר אנשים המתנגדים לשלטון וגורמי אופוזיציה, אך גם עבריינים כלכליים ומאמיני דתות שונות. המשטר עדיין מצנזר לתושביו את האינטרנט ועוקב אחר כל דואר אלקטרוני שנשלח מהמדינה. בסין אין גוגל. קניתם סחורה סינית – שיתפתם פעולה עם משטר דכאני ואכזר.

#8 כי זה פוגע בכלכלה הישראלית. כל שקל שהשקעתם בעסק מקומי או במוצר ישראלי, הוא כסף שמתגלגל ברובו חזרה לכלכלה הישראלית. כסף שנשאר בישראל הוא כסף שמפרנס משפחות, מפתח תשתיות ומחזק את החינוך. כסף שהשקעתם בסחורה סינית ירודה – נשאר שם.

#9 כי סין פוגעת במקומות עבודה של מיליוני בני אדם. תאגידים בכל העולם העבירו את מפעליהם לסין – לטובת ייצור לא מפוקח וניצול כוח אדם זול – ובכך מפיקים רווחי עתק על חשבון הצרכן. התפשטות המוצרים הסיניים איננה יד המקרה: המשטר הסיני שומר על שכר נמוך לאזרחיו-עבדיו, ובכך מרעיד את כלכלות העולם תוך שהוא שומר על האינטרסים הסיניים בעולם.

#10 כי בתכל'ס אתם לא צריכים את זה. כי אחרי הכל, מדובר במוצרים שלא תשתמשו בהם, ומעולם לא הייתם קונים אלמלא זה היה זול. ואם קניתם משהו רק בגלל שהוא זול – אתם לא באמת צריכים אותו.

אחרי כל זה, לפני קרנבל הקניות הבא, בואו רגע נשים בצד את המחירים המפתים ואת הדחף האנושי שלנו לקנות מכל הבא ליד, ונתבונן: מה חסר לנו, האם המוצר שצפוי לעשות דרך ארוכה מסין – באמת דרוש לנו, האם אנו קונים אותו לשם תאוות הצריכה, והאם הוא באמת שווה את זה. אתם כבר יודעים את התשובה.

קמפיין המזוזות של 'איגוד רבני הקהילות' - שיא חדש אל יהדות בטעם רע

צפו בסרטון הבא. ובכן, מה אתם רואים שם? שרת התרבות וחבר-כנסת מגלים קונצנזוס באשר למנהג יהודי מקובל: קביעת מזוזה. חיבור מרהיב, מרגש, כל הכבוד, לא?

ממש לא.

עזבו את אי-הדיוקים, את המניפולציה הרגשית ואת ההגדרה הבעייתית של תפקיד המזוזה. מה שבאמת מפריע בוידאו המביך הזה של איגוד רבני הקהילות בישראל​, הוא הטעם הרע שנודף ממנו בכמויות.

כאדם דתי, ראיתי את הסרטון הזה ונהיה לי רע. שני נבחרי ציבור מתחילים לדבר על האמונה ב"בורא עולם" ועל "הוויה רוחנית" ומשתמשים בכל מיני מושגים עממיים פסאודו-דתיים, וכל זה במסגרת קמפיין דתי-רבני. מירי רגב​ מצולמת כשברקע דגל ישראל פרוש יפה, מאחוריה תמונה דהויה של הבבא סאלי, שתי שרשראות לצווארה, האחת מגן דוד, והשנייה מעין פרח עם שש פינות ועליו האות ה'. היא אומרת: "כשיש לך מזוזה בפתח הבית, אתה יודע שזה איש יהודי מאמין, שיודע שצניעות וחמלה צריכים להיות אצלנו, כי הכל בסופו של דבר בידי בורא עולם". המשפט לא ברור, אבל העיקר שהצלחנו לחרטט משהו עם 'בורא עולם' ויאללה ליוטיוב.

גם אם הפוליטיקאי ניחן באיזו מעלה דתית או רוחנית כלשהי, זה לא עניינו של הציבור. האמונה והפולחן הדתי צריכים להישאר מחוץ לכנסת. בטח ובטח, פוליטיקאי לא לא יטיף לאמונה דתית, כל סוג של אמונה. למה? כי יש כאן ערבוב לא בריא של דת ופוליטיקה. לא דת ומדינה – סוגיה מעוררת מחלוקת בפני עצמה – אלא חמור מכך: דת ופוליטיקה. כשהפוליטיקאי חובש כובע של מטיף, אתה יודע שמשהו במערכת ההפעלה נדפק. אתה נזכר שגם באיראן ובתימן מהללים חברי פרלמנט את אללה, ואתה לא רוצה להיות איראן.

איתן כבל​ מתגאה: "אני אומר בעזרת ה', ברוך ה', בלי לשים לב". יופי, בוא ספר לנו על זה, נשמח שתראה לנו גם תמונה שלך מהבר-מצווה. כבל כמובן יכול לנהוג איך שבא לו ביחסים שבינו לבין המקום, אבל שלא יהפוך את זה לאישיו. אתה חבר כנסת, לא רב ולא אמנון יצחק. את המשנה הדתית שלך תשאיר לחייך הפרטיים. אל תחפיץ את הדת, אל תשווק אותה, אל תנסה לגייס לה מאמינים כי בכך אתה יוצר רק את ההיפך.

ולאיגוד רבני הקהילות יש לי מילה. לפעמים העודף-מאמץ יוצר את האפקט הנגדי. החיבור הכאילו-עממי לנישוק המזוזה, והפיכתו לקמפיין יעני ישראלי, משרת בדיוק את המטרה ההפוכה. הוא מגרבז את הדת (מלשון גרבוז), הופך אותה למשהו מעיק, חונק, פופוליסטי, שטחי להחריד, כופה, מעצבן ושנוא.

רוצים לקדם יהדות מסבירת פנים? אחלה, תריצו קמפיין על גמילות חסדים, על הדאגה ליתום ולאלמנה, על אהבת חינם, על עקרונות אנושיים וחברתיים. יש ערכים כל-כך הרבה יותר יהודיים מנישוק מזוזה (נשיקה שנויה במחלוקת, שאינה אלא פולקלור עממי), שלא ברור מניין נולד הצורך להריץ על זה מסע הסברה. ועוד עם פוליטיקאים, נו, באמת.

▫ ▪ ▫

שמתי לב שאני רואה לאחרונה יותר מדי סרטוני בלהות, אולי צריך לבדוק מזוזות?

ביקור בקבר יוסף בשכם | הג'יהאד הפלסטיני רוצה מלחמת דת, כדאי שנתחיל להבין עם מי יש לנו עסק

רק לפני חודש נכנסתי לקבר יוסף בשכם, הוא נראה היה שוקק מתמיד.

מדי פעם, מתיר צה"ל לקבוצות של יהודים להיכנס לקבר יוסף. הכניסה לשכם נעשית בתיאום עם מנגנוני האבטחה הפלסטיניים, בחלון זמנים מצומצם, שמתחיל לאחר חצות הלילה ונגמר כשעתיים לפני קריאת המואזין.

כוחות צבא ליוו אותנו לתוככי שכם, עמוק בשטחי הרשות הפלסטינית. יחידות ביטחון של צה"ל ומג"ב היו פזורים ברחבת הקבר, אבל לא רק שם: גם במרכז העיר שכם עצמה עמדו לוחמים, חשופים לגמרי, ואבטחו את נתיב האוטובוסים הממוגנים. רְאוּ את תמונת החיילים בפינת הרחוב בשכם עומדים דרוכים עם הנשק. כשחלפתי על פניהם עבר בי רטט. כמה אומץ צריך בשביל לעמוד ככה בלב הגיהנום.

לוחם צה"ל חשוף בשכם

שלט פרסומת בשכם

לא יודע איך דמיינתם את שכם, אבל אני הופתעתי. שכם נראית בחושך כמו, נניח, עפולה. בניינים בני 3-4 קומות, כבישים ברמה סבירה, חנויות, שלטי פרסומת גדולים (ואפילו תמונות של נשים), יש מדרכות, תמרורים ותאורת רחוב. לא הייתם מעלים על דעתכם שהמקום הזה הוא אחת מחממות הגידול הפוריות של הטרור הפלסטיני.

הערבים נטרפים מכניסת היהודים לשכם. מבחינתם זו פגיעה בריבונות. לכן, כשירדנו מהאוטובוס, ביקשו מאיתנו לרוץ למתחם הקבר בכיפוף ראש, מחשש לירי צלפים. מלחיץ.

נכנסתי פנימה. את מי אני רואה? את ח"כ אלעזר שטרן, כן, ההוא מ'יש עתיד' ומ'התנועה' של ציפי לבני. מה לעזאזל הוא מחפש בקבר יוסף? ובכן, לא רק אני שאלתי את השאלה הזאת, גם כמה נערי גבעות מופתעים ששרו נגדו שירי נאצה וקראו לו בוגד. בקיצור, הוא היה שם ועוד עשרות רבות של מאמינים שבאו להתפלל במקום לפני יום כיפור. כיוון ששטרן חובש כיפה, נניח מחמת הספק שגם הוא בא להתפלל.

אלעזר שטרן

נבחרת המעריצים של אלעזר שטרן

מתחם הקבר נראה מתוחזק. היו שם סידורים, ספרי תהילים, כסאות פלסטיק, ספרייה קטנה, מעקות ותאורה. חדר התפילה הסמוך חוּפּה בעץ. הציוּן עצמו כוסה במעין פרוכת, ומעליו אילתרו מחיצה, כדי שגם נשים תוכלנה להשתטח על הקבר. במרכז המתחם עמד פעם עץ תות, אבל הפלסטינים גדעו אותו לפני כמה שנים. מאז שחוּלל הקבר ב-2000, מתגנבים למקום חסידים שוטים באישון ליל, ללא תיאום, כדי להתפלל.

דיברתי עם אחד הקצינים על מדחת יוסף ז"ל, החייל הדרוזי שדימם למוות בקבר יוסף בתחילת האינתיפאדה הקודמת. שאלתי אם יש סיכוי שאירוע כזה יחזור על עצמו. הוא אמר לי, אל תדאג, היום התיאום הבטחוני השתפר לאין ערוך. קצת אירוני, אבל הוא הוסיף: "כבר 15 שנה שהם לא פגעו באבן אחת בקבר".

אבל הפלסטינים, כמו פלסטינים, שוב שרפו את קבר יוסף.

יוסף הצדיק אמנם השביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו ממצרים – שבועה שקוימה – אבל יש מי שמסרב לתת לעצמות האלה מנוח.

מה הפלא?

דאעש פוצץ את קבר יונה הנביא בעיראק; הוואקף משמיד עתיקות בהר הבית; הסורים הפציצו את בית הכנסת בג'ובר (העתיק ביותר בסוריה); בהפגנות במצרים בזזו אוצרות מהמוזיאון הלאומי בקהיר – אז גם הפלסטינים נהנים מהשמדת אתרי מורשת ותרבות. אין חדש באיסלאם הקיצוני.

חדר הקבורה השרוף

חדר התפילה

כך נראה חדר התפילה לפני שריפתו

▫ ▪ ▫

למי שעוד היה ספק, אנחנו במלחמת דת. לא המדינה הפלסטינית היא שורש הסכסוך ולא ההתנחלויות, אלא הדת. הג'יהאד מחפש את ראשו של היהודי. ירושלים נמצאת על המוקד מסיבה ברורה ומוצהרת: היא סמל לאומי יהודי; טרור איסלאמיסטי בירושלים, משמעו החלשת כוחם של היהודים בעיר בירתם. זוהי המהות של קריאת הקרב על אל-אקצא – מלחמת דת ביהודים. ואם אפשר להוסיף כמה עלילות דם ושקרים, כמיטב המסורת האנטישמית, מה טוב.

שכחנו; גם לאינתיפאדה הקודמת קראו 'אינתיפאדת אל אקצא'. גם אז הפלסטינים הזדרזו לשרוף את קבר יוסף כבר בהתחלה. אבל היה מי שסימא את עינינו בטענת הייאוש והכיבוש. הפעם הפלסטינים כבר לא מסתירים את מניעיהם. המאבק הפלסטיני הפך בגלוי למאבק דתי-מוסלמי ולא טריטוריאלי-לאומי. לכן הם קודם כל פוגעים בסמלים יהודיים – טרור בעיר העתיקה, רצח של בעלי חזות דתית וחילול אתרי מורשת.

▫ ▪ ▫

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו" (בראשית לז, ג).

יוסף הוא הבן האהוב. הבן שנמכר לישמעאלים, והופך, כנגד כל הסיכויים, ליד ימינו של פרעה מלך מצרים. הוא הבן השב הבייתה מן המרחקים. הפסוק האחרון בספר בראשית נחתם בתיאור מותו. ומה הוא מבקש? "אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת... וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי". יוסף הניח לבני ישראל חזון ענק: חזון השיבה לארץ. הוא הביטוי לתקוותם של מיליוני יהודים בגלות שהתפללו לקיבוץ גלויות ולשיבה לארץ. עצמותיו היבשות של יוסף שהובאו ממצרים ונקברו בשכם, מסמלות את העצמות היבשות שקרמו עור וגידים בשיבת עם ישראל לארצו. שריפת קברו היא לא השחתה של כמה אבנים. היא פגיעה רעיונית וסמלית במורשת, באתוס, בחלום היהודי-ישראלי.

לא נמכור את יוסף שוב לישמעאלים.

▫ ▪ ▫

חדר תפילה נוסף. שרידי השריפה הקודמת עוד ניכרים בו

רחבת הקבר הייתה מלאה

לוחמים לצד אזרחים משתטחים על הקבר

כוחות האבטחה הרבים

הרב עובדיה יוסף - מה איבדנו ועל מה צריך להתפלל?

שנתיים לפטירתו.

בדיוק לפני שנתיים הצטופפתי בסמטאות ירושלים בתוך קהל של מאות אלפים שבאו לחלוק כבוד אחרון לרב עובדיה. הדוחק היה אדיר. משהו גדול ריחף באוויר. התחושה הייתה של פרידה מאישיות בקנה מידה היסטורי. פרידה שתוכל לספר עליה לניניך, בעוד 60 שנה, כמו שבירושלים עדיין מסתובבים אנשים שאומרים "הייתי בהלוויית הרב קוק" (1935), או מן העבר השני, "ליוויתי את ארונו של חיים נחמן ביאליק" (1934) – שתי הלוויות שהוציאו לרחובות את רוב היישוב היהודי בארץ ישראל, מאות אלפי יהודים, דתיים וחילונים.

לא הייתה הלוויה בישראל שסחפה אחריה כל כך הרבה בני אדם. לא הייתה דמות שזכתה לסיקור כה סוחף ורחב. הררי דיו נשפכו על ניתוח דמותו ואישיותו של הרב עובדיה. מ'הארץ' ועד 'המודיע', מגל"צ ועד 'קול חי', מיונית לוי ועד ג'קי לוי – התקשורת הרעיפה על הרב עובדיה סיקור במינונים לא נתפסים, אוהד ברובו, גדוש בתמונות צבע ובתיאור מפורט של פעלו. איש לא נותר אדיש. מעולם לא היה מנהיג בישראל שזכה להתעניינות שיא בסדרי גודל שכאלה, התעניינות נדירה שחצתה מגזרים, עדות ואמונות.

הרב עובדיה גיבש את זהותם של המוני בני-אדם; הגדיר מהי דתיוּת, מזרחיוּת, מסורתיוּת, לאומיוּת, חרדיוּת. הוא גדול מעצבי הישראליוּת האחרת, המזרחית, השנייה, זו שצמחה בפריפריות ובעיירות הפיתוח, המאוימת מצילו הענק של הישראלי החדש, הצבר, הקיבוצניק החילוני שניסה להתיך את הישראלים כולם תחת מכבש 'כור ההיתוך'. הרב עובדיה הוא אביו של מגזר ענק בישראל שמאמין כי בכוח הנהגתו התורנית החזיר עטרתם ליושנה, הרים את קרנם, הגדיר להם את זהותם המזרחית-חרדית באופן מהימן ואותנטי. תרומתו אכן הייתה יוצאת דופן, יחידה מסוגה, ובנסיבות שנוצרו, שום מנהיג דתי לא יוכל עוד להיכנס לנעליו.

עם זאת, לא אשתמש כאן בסיסמאות כמו "יתומים היינו ואין אב" ו"צאן ללא רועה", קלישאות שחסידיו אוהבים להפריח לחלל האוויר. אין אדם שאין לו תחליף. אין מציאות של רִיק רוחני, כך לימדנו אפילו משה רבנו. אבל יש דבר אחד שכן איבדנו לנצח; איבדנו את אחד הקשרים האנושיים האותנטיים האחרונים שיש להלכה היהודית עם אלפיים שנות הגלות. יסלחו לי ש"ס וּשְׁאָר נושאי שמו לשווא – אבל התרומה האמיתית והחשובה מכל של הרב עובדיה היא ההלכתית. משם הכל התחיל. שם ראשית כוחו וגבורתו. כל שאר הישגיו הם אינם אלא נספח למפעלו ההלכתי הכביר והמונומנטלי.

אז מה בעצם איבדנו? הרב עובדיה היה מאחרוני דור הגלות, דור שראה את הגולה דרך עיניו הבוגרות, ובמקביל ראה בבניין הארץ ותקומתה. על אף שעלה לארץ בגיל צעיר, הוא נשא עמו מטען אותנטי, מכלי ראשון, של החוויה היהודית-דתית בארצות המזרח. הוא כיהן כרב במצרים עוד לפני קום המדינה, ולמעשה ראה בעצמו הצינור, המסננת, שדרכו תעבור ההלכה בדרכה מהגלות לארץ ישראל. דרך הכתפיים הרחבות הללו הוא ביטל מנהגים, שינה נוסחים, קיבע הלכות – הקים ממלכה תורנית אדירה – תוך שהוא לא מהסס להתעמת עם מתנגדיו ההלכתיים מכל העדות והצבעים. לא הרב עובדיה שיתרגש; כל חייו חתר בכוח נגד מי שהתנגד לו, לרוב ניצח. הוא הצליח לייצר סוג של מיינסטרים הלכתי אחרי 2000 שנות גלות, זרם דומיננטי  אחיד, כתובת הלכתית מרכזית למיליוני מאמינים. את כל הסלט הזה שנקרא 'מסורות' ו'מנהגים' הוא ניקז לזרם הלכתי אחד וברור. אין כבר מי שיכול לעשות את זה. הפריבילגיה של ביטול מנהגים ואמונות גלותיים הייתה נחלת הדור הקודם, והדור הזה אבד ואיננו. על זה יש להצטער.

הרב עובדיה קיבץ גלויות. לא במובן הפיזי, של להביא את האנשים מעיראק ומפרס וממרוקו ומתוניס – אלא במובן הדתי. הוא רצה לבנות אימפריה על-הלכתית שלא הייתה כמותה מאז ימי שני. הוא התיימר להיות האליעזר בן יהודה של ההלכה, מחייה ההלכה הארץ-ישראלית. המטרה הייתה נחרצת: לייצר כור היתוך דתי, למזג גלויות, לדבר בשפה הלכתית אחת. זהו מפעל ציוני מהמעלה הראשונה. כן, ציונות רוחנית טהורה, ביסוסה של ארץ ישראל כבית הלאומי של ההלכה היהודית.

▫ ▪ ▫

אני נזכר ברכב הכחול של חברא-קדישא חוצה את ההמונים. הרכב עבר בריחוק של כמה מטרים ממני. עמדתי על קצות אצבעותיי, תוך שאני מגביה את גופי מעוצמת הדוחק, ופתאום הגוף שלי נישא בכוח הדחיפות. הלחץ של ההמון יצר מעין תנועת מלקחיים, ואני הורמתי, כמעט-ריחפתי, היישר לעבר הרכב הכחול. לשנייה קלה החזקתי ברכב, והתפללתי בלבי, שכל האלפים המקיפים את מיטתו, יזכרו לא רק עניין זה או אחר שכתב עליו בספריו – אלא את מגמתו הגדולה, הענקית, הציונית להפליא: לחזק את ההלכה הישראלית, להעניק את ההגמוניה והבכורה לתורת ארץ הקודש, לנער מעלינו את ספיחי חוץ-לארץ, להחזיר את עטרת ארץ-ישראל ליושנה.

שזכותו תגן עלינו בימים טרופים אלה.

▫ ▪ ▫

http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/14058

למה אתה דוקר אותי?

- בוקר טוב, למה אתה דוקר אותי?
- כי יהודים רוצים להרוס את אל אקצא.
- להרוס?! אפילו להתפלל אסור להם שם!
- זו הבנייה בהתנחלויות.
- מוקפאת מזה שנים.
- בגלל האפליה.
- אבל יש לך תעודת זהות כחולה, 100% זכויות סוציאליות ואפס חובות.
- הכיבוש!
- הרי כבר 100 שנה אתה דוקר יהודים, לפני שהייתה פה בכלל מדינה או כיבוש.
- המצור על עזה.
- הוסר חלקית, אך הם ממשיכים לירות עלינו טילים.
- מוחמד, ציירו אותו בעיתון!
- זה באירופה.
- כי... סיכולים ממוקדים, איחוד משפחות, הריסת בתים...
- על בג"צ שמעת?
- סוריה, פליטים, איראן, המערב הארור.
- נו באמת!
- בגלל שאתה יהודי.
- שוקראן.

▫ ▪ ▫

* הם מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות לפגוע ביהודים *

שיר לגיל 30

לא ייאמן - אני בן 30

זֶה קָרָה מַהֵר מֵהַצָּפוּי

  שֹׁד וְשֶׁבֶר

הֶחְלַפְתִּי קִדֹּמֶת, יָאלַלה

  חֲצִי רֶגֶל בַּקֶּבֶר

מַה מְחַכֶּה לִי וְאֵיךְ אֶתְגַּבֵּר

  אֲנִי כְּבָר בֶּן שְׁלוֹשִׁים, חֲתִיכַת מַשְׁבֵּר

וּבְכֵן, בִּשְׁלַב רִאשׁוֹן צָרִיךְ לְגַדֵּל אֵיזוֹ כֶּרֶס

לְהַחְלִיף חִתּוּלִים, לָשִׁיר שִׁירֵי עֶרֶשׂ

לְהִתְעוֹרֵר לַתִּינֹקֶת כָּל לַיְלָה בִּשְׁתַּיִם

לְכַפְתֵּר אֶת הַחֻלְצָה, לְהַכְנִיס לַמִּכְנָסַיִם

לִנְשֹׁם אֲוִיר מִשְׂרָדִי מְמֻחְזָר

מַחְשֵׁב, פְלוֹרוֹסֶנְטִים, לָחַץ בִּלְתִּי נִגְמַר

לָרוּץ כְּמוֹ מְשֻׁגָּע בְּמֵרוֹץ הָעַכְבָּרִים

לְהִתְעַסֵּק כָּל הַיּוֹם בְּצָרוֹת שֶׁל אֲחֵרִים

לְגַלּוֹת שְׂעָרוֹת בִּמְקוֹמוֹת לֹא צְפוּיִים

לְהַרְגִּישׁ אֵיךְ פִּתְאוֹם טָסִים לְךָ הַחַיִּים

מֵהָעֲבוֹדָה לַחְזֹר יָשָׁר לַבָּלָגָן וְלַמִּקְלָחוֹת

לַעֲבֹד לִפְעָמִים עַד שָׁעוֹת מְטֹרָפוֹת

לְהִתְעַנְיֵן בְּתוֹסְפֵי תְּזוּנָה

לְהִתְבָּאֵס מֵעוֹד שַׂעֲרָה לְבָנָה

לִשְׁקֹעַ עַד צַוָּאר בִּמְחֻיָּבֻיּוֹת

לָצֵאת מֵהַבַּיִת עִם חָמֵשׁ מִזְוָדוֹת 

לְהִתְעוֹרֵר מַדֵּי פַּעַם עִם גַּב תָּפוּס

לְהֵרָדֵם עַל הַסַּפָּה וְלִנְחֹר כְּמוֹ סוּס

לַעֲמֹד בַּפְּקָקִים, לְדַבֵּר עַל נוֹשְׂאִים אַקְטוּאָלִיִּים

לְהָבִין שֶׁגַּם אִתָּהּ הָפַכְתָּ לַמַּעֲמָד שֶׁל בֵּינַיִם

לְהַפְסִיק לַעֲשׂוֹת מְשִׂימוֹת כְּמוֹ חָאפֶּר

לָלֶכֶת כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב עִם רְשִׁימָה לַסּוּפֶּר

לַחְסֹךְ כֶּסֶף לַפֶּנְסְיָה, לִדְאֹג לְקֻפַּת גֶּמֶל

לְהוֹרִיד כָּל בֹּקֶר אֶת הַשַּׂקִּית עִם הַזֶּבֶל

לְהָבִין שֶׁאֶת הַשְּׁאֵלָה

'מַה אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת שֶׁתִּהְיֶה גָּדוֹל?'

כְּבָר לֹא תּוּכַל לִשְׁאֹל

וְאִם פַּעַם חָלַמְתִּי לְשַׂחֵק כְּמוֹ רוֹנַאלְדוֹ אוֹ לִהְיוֹת אַסְטְרוֹנָאוּט

מַחְשָׁבוֹת כָּאֵלֶּה הֵן כְּבָר לְגַמְרֵי אָאוּט

בְּגִיל 30 חַיִּים תַ'שִׁגְרָה, תְּקוּעִים עִם מַשְׁכַּנְתָּא

מְוַתְּרִים עַל הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁרָצִיתָ ודִּמְיַנְתָּ

אָז לְפָחוֹת תִּתְפַּנֵּק קְצָת, תִּנְצֹר רְגָעִים,

לִפְנֵי שֶׁמַּגִּיעַ גִּיל אַרְבָּעִים

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, לא מדינה יהודית וערבית

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, לא מדינה יהודית וערבית.

למה חשוב לי לומר את זה? כי יש אנשים שנדמה להם שה'דמוקרטיוּת' של המדינה משמעותה סימטריה מוחלטת בין היהודיוּת לערביוּת שלה. שהדמוקרטיה שלנו לא יכולה להסתפק בשיוויון אזרחי וחברתי מלא לכל אזרחיה, אלא צריכה להעניק גם שיוויון רוחני, תרבותי, ערכי, דתי ולאומי מוחלט בין ערכיה היהודיים לערכים מוסלמיים.

הנה דוגמא: עיריית לוד מקצה כל שנה את רחבת העירייה לטובת ריקודי ההקפות בשמחת תורה. כמה נציגי המיעוט הערבי טענו שהעירייה מפלה את הערבים בכך שאינה מקצה את רחבת העירייה לטובת אירועים מוסלמיים, ואולי אפילו להיפך, מונעת מהם לשמוח את שמחתם באמצעות ירי זיקוקים או ירי חי, כמקובל שם. מדובר בהעדפה אסורה, לטענתם, ואם רחבת העירייה טובה לחגיגות שמחת תורה, היא טובה גם, נניח, לחגיגות עיד-אל-אדחא.

זהו טיעון מתריס. ישראל בהגדרתה מעניקה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה" כאמור במגילת העצמאות, אולם המיעוט המוסלמי, בישראל בפרט ובעולם המערבי בכלל, לא מסתפק בזה. הוא דורש הרבה מעבר. הוא דורש שוויון תרבותי, כלומר, יחס שווה של המדינה לערכים ערביים או מוסלמיים. הוא עושה זאת באיצטלה של 'דמוקרטיוּת', תוך שהוא רוכב פעם אחר פעם על זעקת אי-השוויון והאפליה. זהו שימוש מוסלמי ציני בדמוקרטיה; ניצול שלה כדי לחתור תחתיה. אהבת דמוקרטיה כדי לקדם איסלמוקרטיה.

עוד דוגמא: בנייני עירייה רבים ברחבי אירופה מתקשטים לרגל חגיגות חג המולד. זהו מנהג מדורי דורות, להאיר את המרחב הציבורי באורות ובסמלי הכריסמס. יש כאן אמירה תרבותית ולאומית, שקשורה בקשר עמוק למורשת הנוצרית של אירופה. על דגליהן של דנמרק, אנגליה, פינלנד, נורווגיה, סקוטלנד, ספרד, שוודיה, שווייץ ומלטה יש צלב – כי אירופה היא נוצרית. ואולם, בשנים האחרונות מספר ערים באירופה הפסיקו להתגנדר לרגל הכריסמס, כדי לא לפגוע ברגשות המוסלמיים, שתבעו הכרה זהה גם בחגיהם. הנה, הכניעה הלאומית מתחילה בכניעה תרבותית.

זהו המצב גם בירושלים. מה הערבים רוצים שם? נכון, להכניע אותנו, קודם כל, תרבותית. לנתק אותנו מחבל הטבור הרוחני שלנו. להגדיר מחדש את הריבונות על ירושלים באמצעות כיבוש רעיוני של המקומות הקדושים. הם מצליחים: הטרור בירושלים מפחיד ישראלים רבים שמתרחקים מהעיר. כפי שאמר לי מישהו השבוע, רק מטורפים עולים לירושלים. אתם הבנתם מי הפך למטורף בסיפור הזה?

שמחת תורה הוא חג לאומי לא פחות מיום העצמאות. חג של זקיפות קומה רוחנית. הוא מבטא את חירות הרוח של העם היהודי, העם היחיד שרוקד עם ספר המצוות שלו בחוצות העיר. מותר ורצוי שעירייה תתהדר ותתגנדר בחגיגות החג הזה, ולא תממן, נגיד, את חג עלייתו של הנביא מוחמד השמיימה. למה? כי למדינה מותר להעדיף אתוס יהודי על-פני אתוס של דת אחרת. כי דווקא עכשיו נדרשת אמירה משמעותית לעיגון זכותנו בארץ. כי משום מה זה כבר לא מובן אליו.

כי ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, לא מדינה יהודית וערבית.

~

אחרי-החגים שמח לכולנו!

אשרי האייפון, שיש בו גם טעם וגם ריח

מי שמיומן בארבעת המינים מכיר את השלב הזה שבו אתה זקוק לארבע ידיים. יד אחת מחזיקה את האתרוג, השנייה נוטלת את אגודת הלולב, השלישית אוחזת במחזור לסוכות והרביעית מסדרת מעת לעת את הטלית שלא תחליק ימינה ושמאלה, וכל זה תוך כדי הקפות סביב התיבה. הבעיה היא שעד שהמוח היהודי לא ימציא לנו פטנט הולם לבעיה, נצטרך להסתדר עם שתי הידיים השמאליות שיש לנו.

הבוקר בבית הכנסת ראיתי צדיק אחד שהסמארטפון שלו היה מונח לפניו. כל כמה דקות הציץ אותו צדיק במכשירו, מוודא שהעולם עדיין עומד על עומדו ושאין שום אסון שמחייב אותו להשליך טליתו מעליו ולנטוש תיכף ומיד את בית הכנסת. כל פעם שמסך הטלפון האיר – האיר גם עולמו של אותו צדיק. היה קורא כל עדכון וכל הודעה בכוונה יתרה ובדבקות עצומה.

והנה בשעת נטילת הלולב קיבל עדכון בהול מפייסבוק. ראיתי שלחייו מעט סמוקות, כנראה זכה ללייק ממישהו בלתי צפוי. כיוון שידיו מוגבלות באותה המגבלה הנ"ל, הניח הצדיק את אתרוגו ואחז בסמאטרפון בחיל ורעדה, רוגש ורוטט מהעולם המרצד לנגד עיניו.

החזן קרא בספר ההושענות, הצדיק סיים לעיין במכשירו, אך עניין האתרוג שהניח נשתכח מלבו לגמרי. בלי ששם לב, הותיר אותו צדיק-ורע-לו בידו הימנית את האייפון וצירף אליו את אגודת הלולב, ההדסים והערבות. בידו האחרת החזיק את הסידור והקיף בהתלהבות את התיבה.

אשרי האייפון, שיש בו גם טעם וגם ריח.

לך אלי תשוקתי

לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי.

סבתא שלי, עליה השלום, הייתה ממשפחת בן עזרא, נצר לרבי אברהם אבן עזרא, מגדולי משוררי ספרד. הפיוט "לך אלי תשוקתי", אותו כתב הראב"ע, פותח את תפילת ערב יום הכיפורים (לפני 'כל נדרי') בבתי הכנסת הספרדיים. זהו פיוט אינטימי, אישי מאד, מלא רגש, שכולל וידוי נוקב החושף את צפונות הלב את רגשותיו העמוקים של האדם המשתוקק לקרבת אלוקים. הפיוט נחתם בבקשה לחסות בצל כנפי האל, תוך תחינה לרחמיו וחמלתו של הקב"ה.

אני אוהב את הפיוט הזה. תחינתו של האדם המדבר בגוף ראשון אל בוראו היא קסומה בעיני. גם שפתו הבהירה, השווה לכל נפש, והרגש הפועם המובע במילותיו – מעוררת ומטלטלת לבבות. הפנייה הישירה, בראש כל בית, לקב"ה ("לך", בגוף שני) מעצימה את נוכחותו של האל בערב יום הדין. יש בזה משהו עדין וציורי, מתוק ונכון.

גמר חתימה טובה!

גאון, משפטן, אציל, נפש יהודי סוערה - על דמותו של מישאל חשין

חוזר עכשיו מהלוויית השופט חשין. על גאונותו של חשין ודאי תקראו במקומות אחרים. על  הדבש שניגר מכתיבתו הפנומנלית אכתוב אולי מחר. יש לי רק סיפור אישי קטן וכמה מחשבות על האגדה המהלכת הזאת, הגאון המשפטי, הסוער, הרגשן, המטאור בשמי המשפט, חביב הסטודנטים למשפטים, האיש שהמציא ז'אנר כתיבה מופלא משל עצמו, שהטיס אותנו אל-על בפסקי דינו הפיוטיים-ציוריים – דווקא מתוך עולם המשפט המיובש לעיתים עד מוות – והיום הובא אחר כבוד למנוחת עולמים.

▫ ▪ ▫

בימיי כסטודנט הייתי בוהה בחשין מסתובב במסדרונות האוניברסיטה. חשין היה עונה בסבלנות לסטודנטים שנה א' שחשבו שדעתם על המהפכה החוקתית מעניינת לו את הזרת. תחת זרועו היה קלסר מבולגן וזרוע דפים. כשמישהו נקלע איתו לוויכוח, זה יכול היה להימשך דקות ארוכות. חשין היה מדבר בתקיפות ומסדר את השיער שהתבדר לו בלהט הויכוח. אי אפשר היה לנצח אותו.

בתשע"א נרשמתי אצלו לסמינריון. זאת הייתה משימה מאתגרת, אך זכות יוצאת-דופן מבחינתי. חשין שכל את בנו שניאור ביוני של אותה שנה, והעצב ניכר עליו. שיעורו התאפיין בדייקנות קיצונית, קפדנות עיקשת גם על דברים שלכאורה נראים טפלים. באחת מהתכתבויותינו רשמתי לו "אעביר לעיונך היום בערב את ראשי הפרקים". חשין לא אהב את צמד המילים 'היום בערב', והשיב: "אלירם, יש יום ויש ערב. אין היום בערב. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אמתין הערב". לא ויתרתי. הרמתי טלפונים כמו משוגע לאקדמיה ללשון העברית, כדי להוכיח לו שאני צודק. האקדמיה כינסה את חכמיה באופן מיוחד לרגל המאורע, ופסקה ש"קשה לנקוט לשון פסיקה בעניין ששאלת עליו, משום שהאקדמיה ללשון העברית לא דנה בו", אך בכל זאת אישרה גם את הצורה 'היום בערב'. את חשין זה לא עניין. "ואני על עומדי אעמוד", הוא השיב בחשיניותו.

▫ ▪ ▫

זאת הייתה הלוויה מאד בורגנית, מאד אליטיסטית, הקרם דה לה קרם של החברה הישראלית נכח בה. מאות מבני האליטה הלבנה, החילונית, הבג"צית, המשכילה, האשכנזית, השבעה,הקיבוצניקית, העשירה, הפרקליטותית, המפאי"ניקית, זו שמשמיעה את אריק איינשטיין בהלוויותיה, המתבגרת, הכמעט הולכת ונכחדת – ההיי-סוסייטי, כפי שקראו להם פעם, בכירי עולם המשפט והאקדמיה, לצד אנשי עסקים וידוענים – התכנסו כדי לחלוק כבוד אחרון לאחד הסמלים הבולטים של מה שהם אוהבים לכנות בערגה 'ארץ ישראל הישנה והטובה'.

(הסתכלתי על פניהם של הנוכחים ותהיתי כמה מתוך האלפים שהתקבצו היום בגבעת השלושה, היו, נניח, גם בהלוויית הרב עובדיה או חנן פורת).

ובעמדי מעל קברו של חשין, מצאתי כי הוא קבור לצד אחד, עזרא חייט בן סלח. סמלי בעיני. אם אותו עזרא המנוח היה מאמין שיום אחד יתאספו מעל קברו כל האבירים הללו, הוא היה מתהפך בקברו וחוזר לנוח על משכבו בשלום.

▫ ▪ ▫

חשין היה אדם חילוני. חילוניותו לא באה על חשבון העולם הרוחני העשיר אותו הוא נשא. פעם הוכתר – למגינת לבם של כמה דתיים – כאביר המשפט העברי. חשין אמנם לא השתמש במשפט העברי כמו שהרב שך, נגיד, השתמש בו, אבל הוא נפח בארון הספרים היהודי רוח חדשה, כשהוא שואב באהבה אינספור מליצות, אגדות ומכתמי לשון של חז"ל. בעוד חברו אהרון ברק היה זר ומנוכר למשפט העברי, חשין היה אמן הפראפרזה והשימוש באוצר היהודי הקדום. בעושר סגנוני שאין שני לו  יצר לעצמו חשין שפה חדשה – מתנגנת, ציורית, חז"לית, פיוטית. ספק גדול אם מי שעמד סביב קברו שתה בחייו דבר מה מבאר המים החיים שממנה דלה חשין את עולמו הרוחני.

▫ ▪ ▫

בית המשפט העליון עוסק לעיתים בסוגיות משעממות כדי מוות. קייסים יבשושיים ודקדקנות אינסופית בתילי תילים של משפט. כל סטודנט למשפטים מכיר את הגיהינום הזה. חשין היה חביב הסטודנטים, בזכות פסקי דינו שהיו מלאים בריחות ודמיונות וצבעים וסיפורים, לצד שירים וקטעים ספרותיים; היו אלה פסיקות עם נשמה. צריך הרבה אומץ וכישרון כדי לכתוב פסק דין של בית המשפט העליון ולהעמידו כיצירה ספרותית, לצד תוכנו המהותי. לחשין, שידע להפעיל במיומנות רבה את הלב עם המוח, בסינרגיה מושלמת, במינון ובדיוק הנכון, היה את הכשרון הנדיר הזה לחבר ספרא וסייפא, מזרח ומערב, יהדות ודמוקרטיה, משפט וספרות. וכמובן הרבה מאד אומץ.

▫ ▪ ▫

אם תשלחו לחשין מייל, תראו שבג'ימייל יש לו תמונה של איזה אציל. עיון נוסף בתמונה, מגלה שמדובר בתמונתו של משה מונטיפיורי, שהיה איש אצולה נכבד ורם-מעלה, וגם דומה באופן מיוחד לחשין.

חשין הוא מצאצאי האדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי. אביו, השופט שניאור-זלמן חשין נקרא על שם מייסד השושלת, וגם בנו המנוח שניאור, שנהרג בתאונת דרכים מחרידה, קרוי כך. האדמו"ר הזקן העמיד שושלת זהב של גאוני עולם, גדולי רוח ותלמידי חכמים מופלגים. צאצאיו לאורך הדורות ביטאו יהודיוּת-אצילית, של זקיפות קומה יהודית רוחנית, לצד גדלות אישיותית. חשין היה יהודי חדש, ישראלי חדש, מקפל באישיותו את החזון של איש ישראלי תלמיד חכם, שעל אף שאינו מקיים מצוות – זוכר מורשת אבות.

שינוח על משכבו בשלום.

עשרת כללי הזהב | המדריך למדריכי טיולים

לפעמים גם מדריכי טיולים צריכים מדריך. הנה כל התורה כולה על רגל אחת:

(1) בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. הענק לכל קבוצה את תחושת ההתלהבות שהייתה לך בפעם הראשונה שביקרת במקום.

(2) הֱיֵה קודם כל מורה דרך = אישיות שֶׁמּוֹרָה על הדרך. לא רק דרך פיסית, של שבילים ונחלים, אלא דרך חינוכית וערכית: של מורה מחד, ומתווה דרך מאידך.

(3) למד להבין בני אדם, היה קשוב, שאל אנשים לשלומם, זהה מי ומי ההולכים לפניך.

(4) דע איך לדבר על העצים ועל האבנים וכיצד להפיח בהם רוח חיים; מדריך טיולים יודע להגיע לסלע ולהוציא ממנו מים.

(5) שא איתך ידע בהיסטוריה, גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה, סוציולוגיה, אמנות, אדריכלות ואנתרופולוגיה. הכר צמחים, מבנים, דמויות, תרבויות, תאריכים, שמות. למד לחבר דבר מתוך דבר. שנן לך לפחות 30 בדיחות וחידות.

(6) זכור שאין די בידע בלבד; מדריך טיולים הוא לא אחד שעשה איזה קורס, קרא קצת ספרים והשתתף בכמה הרצאות; הוא גם לא "ויקיפדיה מהלכת" עם נעלי הליכה טובות.

(7) אל תשעמם. אנשים לא באו להרצאה באוניברסיטה.

(8) חשוֹב בזריזות, שלוף תשובות, דע מה שתשיב לגדול ולקטן.

(9) זכור שאתה נושא עמך אחריות כבדה, להחזיר את המטיילים הבייתה. דאג לעצירוֹת לשירותים, לאווירה טובה, למורל, לשירה, ולפעמים לרצינות ולריכוז; המתן לאחרונים והיה סובלני עם הראשונים. טיול הוא קודם כל חוויה. לא מסע טירונות ולא מסלול מכשולים.

(10) אל תשכח שמדריך טיולים הוא נקודת החיבור בין המטיילים לסביבתם, הוא המפתח לטיול מוצלח. להגיע לאתר תיירות בלי לשמוע הדרכה – זה כמו לראות סרט בלי קול.



איך להיות מדריך טיולים? גם בפייסבוק של שינפלד תיירות:

הכירו את אלירם אלגרבלי, מדריך טיולים ועורך סדר פסח בשינפלד תיירות, מאז 2011. אלירם ליווה את אורחי שינפלד בדרזדן (ארבע...
‎Posted by ‎שינפלד תיירות‎ on‎ חמישי 23 יולי 2015

לקסיקון האמא המרוקאית

כללי המזרח-התיכון | למה ירדן שחטה פליטים פלסטינים וחיבקה פליטים סורים?

הנה בכמה מילים תיאטרון האבסורד והצביעות בסיפור העגום עם הפליטים הסורים.

על פי נתוני האו"ם, מספר הפליטים בסוריה מגיע אוטוטו ל-3 מיליון. ירדן לבדה קלטה אליה כמעט מיליון פליטים. זהו מספר לא נתפס למדינה שאוכלוסייתה קטנה משלנו. במרחק 45 דקות נסיעה מישראל, היא בנתה להם את מחנה הפליטים זעתרי, שגודלו מהווה כיום את העיר השנייה בגודלה בירדן. נתון מוטרף; מדינה ענייה, צחיחה, מהחלשות בעולם – קלטה בזרועות פתוחות מאות אלפי אזרחים סורים.

עד כאן סוריה. מכאן לישראל.

ישראל ניצחה ב-67' את ירדן וכבשה את יהודה ושומרון. הפלסטינים שגרו באיו"ש היו אזרחי הממלכה הירדנית. כשירדן נסוגה ביולי 67' היא דחקה בנתיניה להישאר תחת כיבוש ישראלי. הפלסטינים לא עניינו אף אחד; ירדן טבחה בהם באלפיהם באירועי ספטמבר השחור והעולם, כרגיל, החריש. היא שללה את 'האופציה הירדנית', הסדר שביקש להחזיר את השליטה הירדנית באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים במתכונת כלשהי, בתמורה לחוזה שלום עם ישראל. הירדנים נכנסו לחרדות מעצם הרעיון, עד שב-31 ליולי 1988 הם ביטלו בבת-אחת את האזרחות הירדנית של כל הפלסטינים בגדה המערבית. התנתקות חד-צדדית, בלי להתייעץ באו"ם ובלי לקבל אישור מג'ון קרי. ברגע שהם הבינו עם מי יש להם עסק, הם סילקו כל תביעה על יהודה ושומרון.

כשישראל חתמה על הסכם השלום עם ירדן, היה מי שניסה להעלות את בעיית הפלסטינים על השולחן. המלך חוסיין אז אמר, רבותיי, תודה רבה, אם אתם רוצים שלום – תשאירו את הצרה הזאת מחוץ להסכם. פלסטיני אחד לא יחצה את הגבול. ירדן הידקה את המעברים והקשיחה את החוקים הנוגעים לאיחוד משפחות ירדני-פלסטיני. חוסיין פחד מהם עד מוות.

מאז ועד היום ירדן ממשיכה לשלול בשיטתיות אזרחות של אלפי פלסטינים. כמה ארגונים בינלאומיים צווחים מדי פעם, אבל ירדן לא סופרת אף אחד. כל התקוממות פלסטינית היא דיכאה באכזריות שאין שני לה. גם הפלסטינים לא נותרו פראיירים. הם נלחמו בירדנים עד חורמה; למעשה, מלחמתם המקורית של הפלסטינים לעצמאות הייתה נגד הירדנים. ב-1971 רצחו הפלסטינים את ראש ממשלת ירדן.  רצח אכזרי במיוחד, במהלכו כרע המתנקש הפלסטיני על ברכיו, ליקק מהרצפה ושתה את דמו של ראש הממשלה בעודו גוסס-חי. בפברואר 1971 הכריזו הפלסטינים על ירדן כעל מדינתם. לא, לא כהנא, הפלסטינים הם שראו בירדן את ביתם הלאומי.

והנה פתאום, מאמא תרזה ירדן, קולטת אליה מאות אלפי סורים. מניין פרץ האהבה הזאת לפליטים? ממתי ירדן הפכה לאברהם אבינו של הסורים? למה 200,000 פלסטינים שנותרו ביו"ש ב-67' לא זכו לחיבוק החם הזה מירדן? למה דווקא את הפליטים הפלסטינים היא בחרה לשחוט ואת הסורים לשקם? ובכלל, איך אירופה הפכה להיות הבית החם של פליטי אסיה ואפריקה?

התשובה ברורה. אם לא היו פלסטינים, היה צריך להמציא אותם. העולם מתעניין בהם רק בגלל הסכסוך שלהם עם ישראל. הפלסטינים הם תירוץ מצוין לאנטישמיות. הם מתדלקים את שנאת היהודים בעולם. בירדן, בלבנון, בסוריה, בערב הסעודית, בעיראק, בכווית, ואפילו בצ'ילה ממשיכים להחזיק את הפלסטינים כפליטים. דור רביעי וחמישי לפליטוּת, ואין אופק, הם יישארו במעמד של פליטים גם עוד מאה שנה. למה? כי בזכותם אפשר להמשיך להלום ולחבוט בישראל. אפשר להיות אנטישמי ולישון טוב בלילה. זה למה.

אז עם כל הצער, אי אפשר להתאפק מלומר: חכו חכו, על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון ("על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפייך לצוף").

האדמו"ר במגפיים

בעקבות הפוסט הקודם, כתב לי מישהו בפרטי: לא כל החסידים הם קיצוניים. הנה, תראה את האדמו"ר של סערט-ויז'ניץ שנפטר לפני חודש – הוא לחם במלחמת העצמאות!

ואני, בעוונותיי, לאחר שנפטר האדמו"ר (המוערך והראוי) הטריד אותי רק דבר אחד: שהוא נהג לנעול מגפיים.

בקיץ ובחורף, בסתיו ובאביב, נעל אותו צדיק מגפי עור שחורים וכבדים, עד הברך, כמו שהיו לנפוליאון בונפרטה עליו השלום, מהסוג שבטח מייצרים רק בהזמנה אישית. חם, קר, לא משנה – האדמו"ר התעקש על מגפיים.

למה הוא נעל מגפיים? כי אדמו"ר אחר בשושלת נעל מגפיים. ולמה הראשון נעל מגפיים? כי כאבו לו הרגליים. גדולי עולם נועלים מגפיים באוגוסט כי מישהו לפני 50 שנה סבל מפלטפוס.

אגב, לפני חודש מונה אדמו"ר-יורש חדש: התקשורת החרדית מיהרה להדגיש שהוא לא משנה ממנהגי אבותיו וכבר התאימו לו זוג מגפיים.

המנהג של המגפיים קיים בעוד כמה חסידויות, אבל המסר ברור: מאחורי היצמדות עיוורת לאידיאולוגיה חסרת פשר – יש משהו שלא ממש עמד טוב על הרגליים.

▫ ▪ ▫

בתמונות: אדמו"רים במגפיים לדורותיהם

מי אתם סאטמר? | תיעוד מקריית יואל, המושבה היהודית הקנאית בעולם

האדמו"ר מסאטמר קרא השבוע למתנחלים "מופקרים ורוצחים". הצעקות הרמות של מנהיג הכת הזאת, הזכירו לי ביקור מטורף ומדהים בַּמָּקוֹם בו נאם האדמו"ר, "קריית יואל" בארה"ב, המושבה היהודית הקנאית וההזויה ביותר בעולם, בירתה של חסידות סאטמר.

אם עד היום לא שמעתם על קריית יואל, או בהגייה אשכנזית-אמריקאית "קִירְיַיס ג'ואל", כדאי לכם להמשיך לקרוא.

▫ ▪ ▫

בשנת תשס"ח הייתי בשליחות בארה"ב. כמה ימים לפני פסח, הציע לנו חבר קהילה, חסיד סאטמר לשעבר, לבקר במושבת יהודים מנותקת מכל מציאות, מרחק שעה וחצי ממנהטן. 'אוטופיה', הוא כינה את המקום. בלי לשאול שאלות, זרמנו כמו לא-אמריקאים והצטרפנו אליו כבר למחרת.

עלינו על האוטוסטרדה לכיוון צפון מדינת ניו-יורק ופנינו לכביש צר, שהוביל למעבה יער סבוך. מימין ומשמאל עמדו עצים גבוהים שעשו צל גדול. הגענו לפתחו של יישוב, בכניסה היה מחסום. השומר זיהה את החסיד-לשעבר, ונתן לו להיכנס, כשהוא מסמן לו בידו על השלט שמאחוריו. על השלט נכתב באנגלית (ראו תמונה): "יש ללבוש חצאית ארוכה או גרביים • צוואר מכוסה • שרוולים ארוכים מהמרפק • השתמש בשפה ראויה • הקפד על הפרדה בין גברים לנשים בכל השטחים הציבוריים". השוֹק הראשוני הגיע מוקדם מהצפוי. הרגיש לי כמו שטח אקס-טריטוריאלי בארה"ב. ברוך הבא לקריית יואל, ע"ש אדמו"ר סאטמר יואל טייטלבוים.

נכנסנו פנימה. חסידים עטויי שחורים התרוצצו אנה ואנה, הביטו בנו בעיניים חשדניות. כולם דיברו יידיש. למזלנו, היה איתנו מישהו משלהם, אז הם נרגעו. עשינו סיור ממונע בתוך הקריה: הנה כאן בית האבות, הוסבר לנו, וכאן משחטה ומאחוריה מאפיית המצות, וכאן בית הספר לבנים, לצידו אולם השמחות ובהמשך לומדות הבנות; זה בית היולדות, ולידו בית החולים; במרכז יש סופרמרקט, בית מדרש ובית כנסת; בית העלמין בסוף. אלוהים, שאלתי, למה הם צריכים את כל זה? פשוט מאד, ענה המארח, הרעיון של קריית יואל הוא לייצר מקום שאין תירוץ מדוע לעזוב אותו. אף פעם. אנשים נולדים בבית היולדות, מתחנכים במוסדות הקריה, מתחתנים, ממשיכים ללמוד בדוחק, ובסוף מזדקנים ונקברים בבית העלמין. הכל מרוכז כאן, לא צריך לצאת לשום מקום. יש אנשים שלא עזבו את הקריה מיום היוולדם. לא יאומן, אמרתי לעצמי, הגעתי לארץ הדרדסים. קונדסון עוד רגע הולך להגיש לי פצצה שתעיר אותי מהחלום.

ערכנו ביקור במאפיית המצות. לחסידים אסור לאכול מצות שלא יוצרו במאפייה המקומית, וממילא כל מזון שנכנס לעיירה נבדק בקפידה. ידידי לסיור שלף, כמתבקש, את המצלמה וביקש להנציח את החסידים בעבודתם. אחד המשגיחים קלט אותו. הוא התנפל עליו ודרש שימחק את התמונה, אחרת הוא ישבור לו את המצלמה. כמה חסידים החלו להתקהל סביבנו, לא נתקררה דעתם עד שהתמונה נמחקה. אבל תסמכו עלינו שהספקנו לצלם יותר מתמונה אחת. מודה, טיפה נלחצתי.

הביקור בקריית יואל היה עבורי חוויה אתנית, פרק בנשיונל ג'אוגרפיק של החיים. הרגשתי כמו חסיד במאה ה-18 שמזדמן לשטעטל בערבות אוקראינה. מצאתי כת מבודדת ומבודלת, הרבה יותר מכת האמיש או מכת הטאליבן בבית שמש, שחיה את חייה על פי קודים סגורים ומסוגרים. קשה היה לי למצוא מכנה משותף עם החבורה הזאת, על אף ששנינו בני אותה הדת. ואף על פי כן, הרגשתי צורך לפקוד את קברו של מייסד חסידות סאטמר, האדמו"ר יואל טייטלבוים.

ווארנונג - Warning

הגענו לבית העלמין. שלט נוסף, ביידיש ובאנגלית, קידם את פנינו (תמונה): "חל איסור חמור לנשים להיכנס עם גרביים בעובי של פחות מ-70 דנייר, זה נאסר על ידי רבינו הקדוש, ובנוסף יש לכסות באופן מוחלט את הראש". אותי שעשעה השאלה, מאיפה הם מבינים כל כך טוב בעובי של גרביונים, אבל למה להיות קטנוניים.

ציונו של האדמו"ר הוא מאוזוליאום ענק. קברו עטוף בנייר כסף ועליו עשרות נרות נשמה. כבר פשט המנהג שאדמו"רים דואגים שאחרי מותם מישהו יבנה להם היכל קבורה מפואר, מקדש-מעט, שינחיל את זכרם בעולם וישמש לחסידים אתר עלייה לרגל. זה לא הטריד אותי. באמריקה יש נדל"ן בשפע. קראתי פרק תהילים על קברו והדלקתי נר נשמה. אבל שום דבר לא הכין אותי לדבר הבא.

צעדנו בשביל במרכז בית העלמין. "פה אפילו המתים נקברים בהפרדה", מלמל המארח. "מה?" שאלתי, לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה. ואז הסתכלתי סביבי, וראיתי שמימין חרוטים על המצבות שמות של גברים בלבד, ומשמאל חרוטים רק שמות נשים. וואו! גברים קבורים בצד אחד של בית העלמין, נשים קבורות בצד השני. נבעתתי, זה לא נתפס! פעם ראשונה בחיי שראיתי הקפדה בין המינים אפילו במיתתם. איש לא נקבר ליד אשתו. במאה ה-15 פרח ז'אנר אמנותי שנקרא "ריקוד המוות", שבו צוירו שלדים או גופות מרקדים ומנגנים בכינור. אולי מזה הם חששו? אולי מאיזה ערבוב חלילה שיתרחש בתחיית המתים?

אז היה נעים להכיר: מנהיג הכת החשוכה הזאת, שכולאת את חסידיה בסוג של עיירת מקלט נבערת ומוגפת ומנותקת, מכנה את המתנחלים "מטורפים ורוצחים". אנחנו פה המטורפים, ברור. איזו יהדות בדיוק הוא מתיימר לייצג? זאת שמטיפה לשנאה ולפלגנות בין יהודי ארץ ישראל? זאת שחסידיה נפגשו בשנת 2006 עם אחמדינג'אד? זאת שהקצינה והסלימה ועיוותה את התורה כולה? ועוד לא הזכרנו את העובדה, שלא רק שהאדמו"ר הראשון מסאטמר נטש את חסידיו לפני מותם בשואה – ואף הורה להם להישאר במקומם – הוא הסתייע לשם כך בקסטנר הציוני. כן כן, מייסד החסידות הפנאטית ניצל בזכות הציונים. זה לא הפריע לו, אגב, לפרסם כעבור 17 שנה ספר בשם "ויואל משה", פלסתר שטנה נגד כל יהודי שהעז לחלום על מדינה וקיבוץ גלויות, שמשמש עד היום כתנ"ך של הפלגים הקנאים שונאי מדינת ישראל והציונות.

קריית יואל מחזיקה בעוד שיא מפוקפק. היא הרשות המקומית הענייה ביותר בארצות הברית: כ-70% מתושביה נמצאים מתחת לקו העוני. לא שמורה אינדיאנית מרוחקת או רובע עירוני מוזנח באוהיו – בירת סאטמר, היא ולא אחרת, צועדת בראש רשימת העוני בארה"ב. אבל זהו פרט שולי; האסון הגדול של החסידות הזאת הוא העובדה שמנהיגה היוקד והרושף עומד בעיירה הביזיונית שלו, העלובה והאפלה, כולו אומר גלות, ומסית בקנאות עיוורת נגד מדינה שלמה, נגד עם שלם, תוך שהוא מעניק רוח גבית לאויבי ישראל. בעזות שאין לה גבול,הוא מטיף נגד מפעל ההתיישבות, מתפאר במוסדות החינוך שבנה על אדמת ארה"ב, ומגדף את החרדים שמשתפים פעולה עם מוסדות המדינה.

אז שלום ולא להתראות, כת סאטמר; תסתגרו לכם בשקט ב"קריית יואל", אנחנו נמשיך לבנות את מדינת ישראל.

תמונות מקריית יואל: שלטי הצניעות; בית השחיטה; מאפיית המצות; בית העלמין; רכב הצלה; כולל; משאית גניזה; סופרמרקט; עוף מקומי. תצלום האוויר נלקח מגוגל תמונות.