לפני חודשיים נסעתי לאתונה. בסיור במוזיאון האקרופוליס החדש (2009) האזנתי ליוהאנה, מדריכה מקומית, שסיפרה על בניית המוזיאון ועל פרויקט השיקום האדיר שעושה יוון לשכיות החמדה הארכיאולוגיות שלה. אבל בעיקר היה חשוב לה לספר לקבוצה שלפניה, חבורת סבתות בריטיות ואני, על השוד הגדול, לדבריה, שביצע הבריטיש מיוזאום לאוצרות הפרתנון, המקדש המפורסם ביותר של יוון בתפארתה והמתחרה הגדול של בית המקדש השני. איזה חצי שעה היא טחנה על זה את המוח. הבריטים, אגב, לא ממש מתביישים בזה.
משם הלכתי ל'אגורה', כיכר השוק ומרכז החיים של אתונה בעת העתיקה. מדריכה אחרת סיפרה על עולם שהיה ואיננו. "זו הייתה האימפריה שלנו", אמרה ודמעות בעיניה, כאילו אריסטו מת לפני שעתיים. "כל מי שעבר באתונה חיסל לנו את המורשת ונישל אותנו מאוצרותינו ההיסטוריים". אכן, מאות שנות כיבוש הותירו את אתונה חבולה ומחוללת. קיסרי האימפריה הביזנטית-רומית בזזו את אוצרותיה הרבים והעבירו אותם לקונסטנטינופול; העות'מאנים הפכו אותה לבית קברות גדול וקבעו מסגד בלב האקרופוליס; הוונציאנים הפגיזו את הפרתנון והותירו את חלקו עירום ומנותץ, ועם האבנים ההיסטוריות השתמשו לבניית חומות מפני תוקפים; וכמובן, בל נשכח את הספורט הלאומי של האומות הנאורות במאה ה-19: שוד עתיקות ובזיזת אוצרות לאומיים.
בסוף היום, חשבתי, אתונה היא כנראה תערובת של תל-אביב וירושלים גם יחד. חיבור מיוחד של עיר חדשה-ישנה ש"מתכתבת" – כך מכנים זאת היום – עם ארץ ישראל, ולכן לא פלא שהיא חולקת עמה הרבה מן המשותף. לא רק את אותם כובשים חלקה לנו ההיסטוריה עם היוונים, אלא גם עולם של הגות ופילוסופיה (חלקו אמיתי וחלקו פרי הדמיון), שנשמע היטב גם בימנו. לחכמי ישראל היו יחסי אהבה-שנאה עם יוון ותרבותה; "אָרוּר הָאָדָם שֶׁיְלַּמֵּד אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית" (בבא קמא פ"ב), אומרת הגמרא מחד, ומאידך כאשר נשאל רבי יהושע כן חנניה, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, אם מותר ללמד את הבנים ספרות יוונית, הייתה תשובתו עמומה: "שאלו את רבי יהושע: מהו שילמד אדם את בנו יווני ספר? אמר להן: ילמד בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה" (תוספתא עבודה זרה א, כ). אתם מזהים את הקריצה בעינו של רבי יהושע? כן, גם אני שמתי לב אליה.
איי טאטע: ירושלים הייתה צריכה להיות אתונה של עולם הרוח. נחל נובע, מקור החכמה של העולם כולו. בית המקדש, אלמלא נחרב, היה צריך להיות האולימפוס החדש, הפרתנון של העולם המונותיאיסטי הפוסט-אלילי-יווני-רומאי – "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה ב', ב') – ומציון הייתה צריכה לצאת תורה חדשה, אחרת, לכל העולם. תורה ששוללת את האמונה בפסל ובמסכה ומביאה במקומה את תפיסת האלוהות המונותאיסטית. אבל ההצלחה הייתה חלקית בלבד: במקום העולם האלילי קיבלנו את הנצרות של ישו הגלילי.
חזרתי לחדר, ונזכרתי בשתי המדריכות המקומיות שהתאבלו על חורבנה של אתונה, חורבן שמסתכם בביזה ובהרס עתיקות, שמשמעותם כיום היא היסטורית בלבד. זאוס ואתנה, דיוניסוס והרקולס, אינם אלא "אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" (דברים ד', כ"ח). אבל יוהאנה מבינה שחורבן אתונה הוא לא אירוע דתי, אלא אירוע תרבותי, פספוס בקנה מידה היסטורי ואבדן הבכורה לדתות ותרבויות, חלקן מפגרות ופרימיטיביות פי כמה מזו של היוונים.
כשכל המחשבות הללו מציפות אותי, הלכתי לבית הכנסת. מעל דלת בית הכנסת קידם אותי הכיתוב הבא, שחדי העין מביניכם יוכלו להבחין בו:
למי שמתקשה בפענוח צפנים, מופיע הפסוק מספר בראשית: "'מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה. אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם"
מה נורא המקום הזה? כאן?! אין זה כי אם בית אלוקים? פה, באתונה, בית אלוקים?
כשיעקב יצא מבית אביו, הוא ישן בדרך וחלם על סולם ובו מלאכי אלהים עולים ויורדים. וכשהתעורר נתמלא פחד, שמא חילל את קדושת המקום הנורא. לא היה בלבו ספק: הוא נמצא במקום קדוש - "הוא בית המקדש, שהוא שער לעלות משם התפלות והקרבנות לשמים" (רמב"ן).
כמה אירוני.
רק עשר דקות ממקדש הפרתנון, מקדש שחזה בעם ישראל שב לארצו לאחר גלות בית ראשון, מופיע לי דווקא הפסוק הזה. בית המקדש נחרב מזמן – אוי, אני נזכר בפסוקים הנוראיים של איכה: "בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת-יְהוּדָה... הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב, בִּלַּע יִשְׂרָאֵל, בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו" – ומהפרתנון נשארה רק ההיסטוריה והאבנים. אבל תחושת ההחמצה, האובדן והכאב על אלפיים שנות גלות שעם ישראל יכול היה להאיר את העולם מארצו. תחשבו מה היה קורה אילו נשארנו על אדמתנו. אין לי ספק שהעולם שאנחנו מכירים היום היה נראה אחרת. ההיסטוריה הייתה מתחלפת בכל כך הרבה צמתים. מעמדו של היהודי היה אחר. כל מה שנותר לנו זה מבנה בסמטה בשולי העיר אתונה, שבא לחטט לנו בפצע הכואב ולאלץ אותנו לקרוא את הפסוק בלשון תמיהה:
מה נורא המקום הזה.
וַיִּירָא וַיֹּאמַר: מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!
משם הלכתי ל'אגורה', כיכר השוק ומרכז החיים של אתונה בעת העתיקה. מדריכה אחרת סיפרה על עולם שהיה ואיננו. "זו הייתה האימפריה שלנו", אמרה ודמעות בעיניה, כאילו אריסטו מת לפני שעתיים. "כל מי שעבר באתונה חיסל לנו את המורשת ונישל אותנו מאוצרותינו ההיסטוריים". אכן, מאות שנות כיבוש הותירו את אתונה חבולה ומחוללת. קיסרי האימפריה הביזנטית-רומית בזזו את אוצרותיה הרבים והעבירו אותם לקונסטנטינופול; העות'מאנים הפכו אותה לבית קברות גדול וקבעו מסגד בלב האקרופוליס; הוונציאנים הפגיזו את הפרתנון והותירו את חלקו עירום ומנותץ, ועם האבנים ההיסטוריות השתמשו לבניית חומות מפני תוקפים; וכמובן, בל נשכח את הספורט הלאומי של האומות הנאורות במאה ה-19: שוד עתיקות ובזיזת אוצרות לאומיים.
בסוף היום, חשבתי, אתונה היא כנראה תערובת של תל-אביב וירושלים גם יחד. חיבור מיוחד של עיר חדשה-ישנה ש"מתכתבת" – כך מכנים זאת היום – עם ארץ ישראל, ולכן לא פלא שהיא חולקת עמה הרבה מן המשותף. לא רק את אותם כובשים חלקה לנו ההיסטוריה עם היוונים, אלא גם עולם של הגות ופילוסופיה (חלקו אמיתי וחלקו פרי הדמיון), שנשמע היטב גם בימנו. לחכמי ישראל היו יחסי אהבה-שנאה עם יוון ותרבותה; "אָרוּר הָאָדָם שֶׁיְלַּמֵּד אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית" (בבא קמא פ"ב), אומרת הגמרא מחד, ומאידך כאשר נשאל רבי יהושע כן חנניה, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, אם מותר ללמד את הבנים ספרות יוונית, הייתה תשובתו עמומה: "שאלו את רבי יהושע: מהו שילמד אדם את בנו יווני ספר? אמר להן: ילמד בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה" (תוספתא עבודה זרה א, כ). אתם מזהים את הקריצה בעינו של רבי יהושע? כן, גם אני שמתי לב אליה.
איי טאטע: ירושלים הייתה צריכה להיות אתונה של עולם הרוח. נחל נובע, מקור החכמה של העולם כולו. בית המקדש, אלמלא נחרב, היה צריך להיות האולימפוס החדש, הפרתנון של העולם המונותיאיסטי הפוסט-אלילי-יווני-רומאי – "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה ב', ב') – ומציון הייתה צריכה לצאת תורה חדשה, אחרת, לכל העולם. תורה ששוללת את האמונה בפסל ובמסכה ומביאה במקומה את תפיסת האלוהות המונותאיסטית. אבל ההצלחה הייתה חלקית בלבד: במקום העולם האלילי קיבלנו את הנצרות של ישו הגלילי.
חזרתי לחדר, ונזכרתי בשתי המדריכות המקומיות שהתאבלו על חורבנה של אתונה, חורבן שמסתכם בביזה ובהרס עתיקות, שמשמעותם כיום היא היסטורית בלבד. זאוס ואתנה, דיוניסוס והרקולס, אינם אלא "אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" (דברים ד', כ"ח). אבל יוהאנה מבינה שחורבן אתונה הוא לא אירוע דתי, אלא אירוע תרבותי, פספוס בקנה מידה היסטורי ואבדן הבכורה לדתות ותרבויות, חלקן מפגרות ופרימיטיביות פי כמה מזו של היוונים.
כשכל המחשבות הללו מציפות אותי, הלכתי לבית הכנסת. מעל דלת בית הכנסת קידם אותי הכיתוב הבא, שחדי העין מביניכם יוכלו להבחין בו:
למי שמתקשה בפענוח צפנים, מופיע הפסוק מספר בראשית: "'מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה. אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם"
מה נורא המקום הזה? כאן?! אין זה כי אם בית אלוקים? פה, באתונה, בית אלוקים?
כשיעקב יצא מבית אביו, הוא ישן בדרך וחלם על סולם ובו מלאכי אלהים עולים ויורדים. וכשהתעורר נתמלא פחד, שמא חילל את קדושת המקום הנורא. לא היה בלבו ספק: הוא נמצא במקום קדוש - "הוא בית המקדש, שהוא שער לעלות משם התפלות והקרבנות לשמים" (רמב"ן).
כמה אירוני.
רק עשר דקות ממקדש הפרתנון, מקדש שחזה בעם ישראל שב לארצו לאחר גלות בית ראשון, מופיע לי דווקא הפסוק הזה. בית המקדש נחרב מזמן – אוי, אני נזכר בפסוקים הנוראיים של איכה: "בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת-יְהוּדָה... הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב, בִּלַּע יִשְׂרָאֵל, בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו" – ומהפרתנון נשארה רק ההיסטוריה והאבנים. אבל תחושת ההחמצה, האובדן והכאב על אלפיים שנות גלות שעם ישראל יכול היה להאיר את העולם מארצו. תחשבו מה היה קורה אילו נשארנו על אדמתנו. אין לי ספק שהעולם שאנחנו מכירים היום היה נראה אחרת. ההיסטוריה הייתה מתחלפת בכל כך הרבה צמתים. מעמדו של היהודי היה אחר. כל מה שנותר לנו זה מבנה בסמטה בשולי העיר אתונה, שבא לחטט לנו בפצע הכואב ולאלץ אותנו לקרוא את הפסוק בלשון תמיהה:
אין זה כי אם בית אלוקים?
וזה, זה שער השמיים?!
מה נורא המקום הזה.
וַיִּירָא וַיֹּאמַר: מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!
אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.
אמר רבי אחא: עתיד השער הזה להפתח להרבה צדיקים, כיוצא בך.
דבר אחר:
מלמד, שהראה הקב"ה ליעקב בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי, ויירא, ויאמר: מה נורא המקום הזה.
זה – בנוי, היך מה דאת אמר: (תהלים סח): נורא אלהים ממקדשיך,
ואין זה – הרי חרב, כמה דאת אמר: (איכה ה): על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו.
כי אם בית אלהים – בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כמה דאת אמר: (תהלים קמז) כי חזק בריחי שעריך.
(מדרש רבא בראשית ס"ט)