בעודי מהלך בירושלים פגש אותי נזיר שלא מכר את הפרארי שלו, חבר בכת סגפנית במיוחד, הִיפִּי שמגדל שיער מאז ספירת העומר תשנ"ט. "אני מלך", פנה אליי הנזיר והסביר את משנתו, "קונה אוכל במארזים, פעם בחודש, כולל מזון שפג לו התוקף אבל עדיין נראה סבבה. את האוכל אני מאחסן בבוידעם, אוכל ושותה וחי כמו קינג בדירת השאנטי, בלי להיות תלוי בעולם הקפיטליסטי שאתה שוחה בו. האמונה היחידה שלי היא הטבע".
והוא הוסיף: "חומרי ניקוי אני מכין בעצמי בעזרת סודיום בוראט אותו אני קונה בסיטונאות מחברה לייצור כימיקלים, וכשאני יוצא לחופשה אני ישן על ספסל או בגינה ציבורית עם שק"ש".
"מה עם הילדים?", שאלתי.
"ילדים?! יצורים חסרי ישע שיצטרפו למין האנושי שצמח יתר על המידה ויתחרו באלימות כל חייהם על משאבי טבע? אין סיכוי שיהיו לי ילדים".
הבנתי שלפניי עומד טיפוס אמיתי. הצעתי לו למקסם עוד יותר את אורח החיים הסגפני שלו. כך למשל, המלצתי שיוותר על הכנה ביתית של חומרי ניקוי; הוא יכול בקלות לזקק את מיצי זעתו, לייבש על נייר פרגמנט במשך 90 יום בשמש חורפית, לפזר מעל קצת מלח אטלנטי, לחמם, להרתיח, לגלגל, לרדד, להפוך, לקמט, להרטיב, ולתלות לייבוש – וצ'יק צ'ק יש לו קוטל חיידקים טבעי, בלי כסף!
התפלאתי גם שהוא ישן על שק"ש. בשביל מה לקנות שק"ש אם אפשר לקחת כמה עיתונים מפח המחזור, להרטיב קלות, לערום אחד על השני ולקבל מזרון אמריקן קומפורט חינם אין כסף; במהדורת הסופשבוע יש לפעמים נייר כרומו, עמיד נגד גשם – מי צריך שמיכה יותר טובה מזו?
חבל גם על האוכל. בבית הכנסת העיראקי הסמוך, מיד אחרי המניין הראשון של שחרית, מכין הגבאי – כנראה אדם בשם עזרא או ששון – פינה קטנה עם קפה, סוכר בשפע, קצת עוגיות עבאדי ורוגלך; שלא נדבר על שאריות של אזכרות, סיכוי גבוה שהוא יפול על חתיכת דג מלוח. כיאה לבן אצולה, אין שום סיבה שיעמוד כמו פראייר בתור לקופה בסופר.
אתם חושבים שהוא עזב אותי? הצעתי לו שירים לי גביע לֶבֵּן עם חוט כדי שנמשיך את השיחה, אבל הוא התעקש שנמשיך לשוחח בעמידה. לא, הוא לא הזמין אותי לכוס קפה.
השבוע פגשתי שוב את הנזיר, שהותיר את הזקן אבל החליף את הראסטות בכיפה גדולה. עוד לפני ששאלתי מה קרה, הוא התחיל לספר.
"לפני שנה בליל הסדר, כשכל עם ישראל חגג, במקום לשיר 'מה נשתנה' ישבתי לעשן עם חברים. היינו ארבעה חבר'ה, כל אחד והסיפור שלו, והאמת – לגלגלנו על החגים. פתאום נזכרתי בסיפור על ארבעת הבנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. תהיתי לעצמי איזה בן מהבנים הוא אני. פתאום קלטתי: אני לא חכם וגם לא תם, לא זכיתי להיות אפילו הבן הרשע או זה שאינו יודע לשאול. אני הבן החמישי, הבן האבוד שהתנתק מהשולחן של פסח בעבור אידיאולוגיות סתמיות".
בערך שבועיים אחרי פסח, אולי בה' באייר, חגג הנזיר את עצמאותו המחודשת.
והוא הוסיף: "חומרי ניקוי אני מכין בעצמי בעזרת סודיום בוראט אותו אני קונה בסיטונאות מחברה לייצור כימיקלים, וכשאני יוצא לחופשה אני ישן על ספסל או בגינה ציבורית עם שק"ש".
"מה עם הילדים?", שאלתי.
"ילדים?! יצורים חסרי ישע שיצטרפו למין האנושי שצמח יתר על המידה ויתחרו באלימות כל חייהם על משאבי טבע? אין סיכוי שיהיו לי ילדים".
הבנתי שלפניי עומד טיפוס אמיתי. הצעתי לו למקסם עוד יותר את אורח החיים הסגפני שלו. כך למשל, המלצתי שיוותר על הכנה ביתית של חומרי ניקוי; הוא יכול בקלות לזקק את מיצי זעתו, לייבש על נייר פרגמנט במשך 90 יום בשמש חורפית, לפזר מעל קצת מלח אטלנטי, לחמם, להרתיח, לגלגל, לרדד, להפוך, לקמט, להרטיב, ולתלות לייבוש – וצ'יק צ'ק יש לו קוטל חיידקים טבעי, בלי כסף!
התפלאתי גם שהוא ישן על שק"ש. בשביל מה לקנות שק"ש אם אפשר לקחת כמה עיתונים מפח המחזור, להרטיב קלות, לערום אחד על השני ולקבל מזרון אמריקן קומפורט חינם אין כסף; במהדורת הסופשבוע יש לפעמים נייר כרומו, עמיד נגד גשם – מי צריך שמיכה יותר טובה מזו?
חבל גם על האוכל. בבית הכנסת העיראקי הסמוך, מיד אחרי המניין הראשון של שחרית, מכין הגבאי – כנראה אדם בשם עזרא או ששון – פינה קטנה עם קפה, סוכר בשפע, קצת עוגיות עבאדי ורוגלך; שלא נדבר על שאריות של אזכרות, סיכוי גבוה שהוא יפול על חתיכת דג מלוח. כיאה לבן אצולה, אין שום סיבה שיעמוד כמו פראייר בתור לקופה בסופר.
אתם חושבים שהוא עזב אותי? הצעתי לו שירים לי גביע לֶבֵּן עם חוט כדי שנמשיך את השיחה, אבל הוא התעקש שנמשיך לשוחח בעמידה. לא, הוא לא הזמין אותי לכוס קפה.
 |
| איפה איפה איפה איפה האפיקומן שלי? |
"לפני שנה בליל הסדר, כשכל עם ישראל חגג, במקום לשיר 'מה נשתנה' ישבתי לעשן עם חברים. היינו ארבעה חבר'ה, כל אחד והסיפור שלו, והאמת – לגלגלנו על החגים. פתאום נזכרתי בסיפור על ארבעת הבנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. תהיתי לעצמי איזה בן מהבנים הוא אני. פתאום קלטתי: אני לא חכם וגם לא תם, לא זכיתי להיות אפילו הבן הרשע או זה שאינו יודע לשאול. אני הבן החמישי, הבן האבוד שהתנתק מהשולחן של פסח בעבור אידיאולוגיות סתמיות".
בערך שבועיים אחרי פסח, אולי בה' באייר, חגג הנזיר את עצמאותו המחודשת.