על סמלה של העיר לוד מופיע איור של שער גדול ותחתיו שובץ הפסוק מספר ירמיהו "ושבו בנים לגבולם". והנה, לאחר שנים של הגירה שלילית, שבים באחרונה הבנים לגבולותיה של לוד - מאות משפחות עברו להתגורר בשכונות החדשות שנבנו לציבור הדתי. מי שזוקף לעצמו, בראש ובראשונה, את ההישג הזה הוא הגרעין התורני בלוד.
לוד עברה במרוצת השנים מספר גלגולים: את מקומם של עולי שנות ה-50 וה-60 אשר קבעו משכנם באזור הצפוני, תפסו עולים מאתיופיה, משפחות קשות יום וערבים שבעברם שימשו כמשת"פים בשטחים. הסלט הלא-בריא הזה הביא את לוד העתיקה אל פי הגיהנום, והמתח והאלימות חגגו מדי יום. לוד הוצגה בציבוריות הישראלית באור שלילי במיוחד והדימוי שלה היה בקרשים.
כחלק מפעילותו למען העיר, פצח הגרעין התורני ביוזמה להקמת תשתית מגורים לאוכלוסיה דתית-לאומית, עם מסר מאד ברור: כדי לחזק את העיר צריך למשוך אליה אוכלוסיה איכותית וצעירה. ואכן, בשנים האחרונות נבנתה בלוד העתיקה – על חורבותיהם של פחונים רעועים ומבנים מטים לנפול – שכונת רמת אלישיב, שהפכה להצלחה גדולה.
חלק לא מבוטל מהתושבים החדשים הגיע ללוד ממניעים תועלתניים: הם מבקשים לעצמם חיים רגילים; לקום בבוקר לעבודה, לשים את הילדים במסגרת המתאימה ולחזור בערב לאשה ולילדים. הם אינם נושאים את תחושת השליחות והדחף האידיאולוגי שהביאו עמם מייסדי הגרעין. הם אפילו לא מרגישים צורך להתמזג עם הגרעין התורני. טוב להם ככה.
יש כמובן מי שדרשו זאת לגנאי ואף זעקו: הגרעין התורני זָרַע וה"חדשים" באים וקוטפים את הפירות?! אבל האמת למעשה מורכבת יותר: דווקא העובדה שציבור גדול מגיע ללוד כדי לגור ולחיות - בלי תרועות של מהפכה ובלי אידיאולוגיות חוצבות אש - מעצימה את גודל ההישג של הגרעין, שהפך את לוד למקום לגיטימי, נורמלי, עם תשתית דתית וחינוכית מתאימה. דווקא הבחירה בלוד מתוך אינטרס אישי מבשרת על מהפכה תפיסתית ותודעתית. אכן, דומה כי משימתו הגדולה של הגרעין הוכתרה בהצלחה. לוד נהנית לראשונה מזה שנים מהגירה חיובית של אוכלוסיה איכותית. החזון המופיע בסמל העיר שב ומתגשם.
לוד עברה במרוצת השנים מספר גלגולים: את מקומם של עולי שנות ה-50 וה-60 אשר קבעו משכנם באזור הצפוני, תפסו עולים מאתיופיה, משפחות קשות יום וערבים שבעברם שימשו כמשת"פים בשטחים. הסלט הלא-בריא הזה הביא את לוד העתיקה אל פי הגיהנום, והמתח והאלימות חגגו מדי יום. לוד הוצגה בציבוריות הישראלית באור שלילי במיוחד והדימוי שלה היה בקרשים.
כחלק מפעילותו למען העיר, פצח הגרעין התורני ביוזמה להקמת תשתית מגורים לאוכלוסיה דתית-לאומית, עם מסר מאד ברור: כדי לחזק את העיר צריך למשוך אליה אוכלוסיה איכותית וצעירה. ואכן, בשנים האחרונות נבנתה בלוד העתיקה – על חורבותיהם של פחונים רעועים ומבנים מטים לנפול – שכונת רמת אלישיב, שהפכה להצלחה גדולה.
חלק לא מבוטל מהתושבים החדשים הגיע ללוד ממניעים תועלתניים: הם מבקשים לעצמם חיים רגילים; לקום בבוקר לעבודה, לשים את הילדים במסגרת המתאימה ולחזור בערב לאשה ולילדים. הם אינם נושאים את תחושת השליחות והדחף האידיאולוגי שהביאו עמם מייסדי הגרעין. הם אפילו לא מרגישים צורך להתמזג עם הגרעין התורני. טוב להם ככה.
יש כמובן מי שדרשו זאת לגנאי ואף זעקו: הגרעין התורני זָרַע וה"חדשים" באים וקוטפים את הפירות?! אבל האמת למעשה מורכבת יותר: דווקא העובדה שציבור גדול מגיע ללוד כדי לגור ולחיות - בלי תרועות של מהפכה ובלי אידיאולוגיות חוצבות אש - מעצימה את גודל ההישג של הגרעין, שהפך את לוד למקום לגיטימי, נורמלי, עם תשתית דתית וחינוכית מתאימה. דווקא הבחירה בלוד מתוך אינטרס אישי מבשרת על מהפכה תפיסתית ותודעתית. אכן, דומה כי משימתו הגדולה של הגרעין הוכתרה בהצלחה. לוד נהנית לראשונה מזה שנים מהגירה חיובית של אוכלוסיה איכותית. החזון המופיע בסמל העיר שב ומתגשם.