מתי לאחרונה היו לכם שעתיים – עזבו שעתיים, 30 שניות – בהן התנתקתם, פיזית ותודעתית, מהסמארטפון שלכם? מתי, חוץ משבת כמובן, הרגשתם חופשיים ממנו, משוחררים, מנוטרלים ממגע הקסם של מסך המגע? כנראה שלא לאחרונה; כי לנייד שלכם אין שום גינוני נימוסין. הוא רוצה את שלו, כלומר אתכם, כל הזמן, און-ליין, מחוברים אליו בטעינה ישירה למערכת העצבים. לא מעניין אותו שאתם עכשיו באמצע תפילת מנחה, בהפסקת צהריים, בנהיגה, בארוחת ערב עם האישה והילדים. הוא שם; בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך.
הסמארטפון לא משאיר אחריו שבויים. האסטרטגיה שלו פשוטה: הוא מציף אותנו – כלומר מטביע – באוקיינוס של ריגושים סלולריים: קוראים בו מיילים, בודקים מה חדש בפייסבוק, מורידים אפליקציות ומנויים על 7 קבוצות וואטסאפ. לאט ובזהירות, כמו נחש צפע, הוא לוכד אותנו ברשתו: הוא האדון, אנחנו מתמכרים למרותו. וכך, בלי ששמנו לב, החיים הופכים למשחק פּאקמן: הנייד נוגס ונוגס במשאב הכי חשוב שלנו, הזמן, ואנחנו בוהים בו ונהנים.
עד לפני שנות דור – מתישהו בתקופת האבן בה פאר החדשנות הסלולרית היה 'סנייק' – כדי לקרוא מייל הייתם צריכים להדליק את המחשב, להמתין בסבלנות עד שהוא יעלה, ואז לקרוא ממיטב הספאם שנשלח אליכם. היום לא; הספאם שם, בכיס שלכם. הוא והדודה מאשקלון והחבר מהצבא והנודניק מהלימודים, כולם שם, שוכנים אחר כבוד בכיס של המכנסיים. כל 30 שניות בממוצע אחד מהם תובע את שלו: יש להם איזה תמונה שהם מוכרחים לשתף, סרטון קורע, או סתם "היי חברים, מה קורה פה? נרדמתם בעשרים דקות האחרונות". ואתם עמוק בתוך המערבולת הזאת, מרגישים צורך קיומי להשתתף בכל הכיף שחוגג לכם על המסך.
אז בואו נשים את הדברים על השולחן, כולל את הסלולרי: ההתעסקות עם הטלפון הפכה להפרעה, לכפייתיות, להתנהגות שהופכת את המין האנושי לחבורת זומבים מול מסך. הנייד נשלף בכל הזדמנות ובכל מקום. תנועת החלקת היד על מסך המגע הפכה לחוויה הכי יומיומית, הכי טבעית, הכי אוניברסלית. הגענו למעמד של 'עבד עולם': אנחנו מודים שאי אפשר עם הסמארטפון, אבל יודעים שגם אי אפשר בלעדיו – בחינת "אהבתי את אדוני, לא אצא חופשי".
כל יום שישי, קצת לפני שהשמש שוקעת, אני מניח את הנייד במגירה של המוקצה, אומר לו "שבת שלום ולא להתראות" ונפרד ממנו בשמחה. הסלולרי עוצם סוף-סוף את עיניו; ברוך שנתן מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש.
הסמארטפון לא משאיר אחריו שבויים. האסטרטגיה שלו פשוטה: הוא מציף אותנו – כלומר מטביע – באוקיינוס של ריגושים סלולריים: קוראים בו מיילים, בודקים מה חדש בפייסבוק, מורידים אפליקציות ומנויים על 7 קבוצות וואטסאפ. לאט ובזהירות, כמו נחש צפע, הוא לוכד אותנו ברשתו: הוא האדון, אנחנו מתמכרים למרותו. וכך, בלי ששמנו לב, החיים הופכים למשחק פּאקמן: הנייד נוגס ונוגס במשאב הכי חשוב שלנו, הזמן, ואנחנו בוהים בו ונהנים.
עד לפני שנות דור – מתישהו בתקופת האבן בה פאר החדשנות הסלולרית היה 'סנייק' – כדי לקרוא מייל הייתם צריכים להדליק את המחשב, להמתין בסבלנות עד שהוא יעלה, ואז לקרוא ממיטב הספאם שנשלח אליכם. היום לא; הספאם שם, בכיס שלכם. הוא והדודה מאשקלון והחבר מהצבא והנודניק מהלימודים, כולם שם, שוכנים אחר כבוד בכיס של המכנסיים. כל 30 שניות בממוצע אחד מהם תובע את שלו: יש להם איזה תמונה שהם מוכרחים לשתף, סרטון קורע, או סתם "היי חברים, מה קורה פה? נרדמתם בעשרים דקות האחרונות". ואתם עמוק בתוך המערבולת הזאת, מרגישים צורך קיומי להשתתף בכל הכיף שחוגג לכם על המסך.
כל יום שישי, קצת לפני שהשמש שוקעת, אני מניח את הנייד במגירה של המוקצה, אומר לו "שבת שלום ולא להתראות" ונפרד ממנו בשמחה. הסלולרי עוצם סוף-סוף את עיניו; ברוך שנתן מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש.