"יופי, בכיתי, עכשיו אתם מרוצים?"
כך נפתח הרומן ביננו, אני והתינוקת החדשה שלנו. היא בוכה, רעייתי בוכה – ורק אני מנסה לפענח שאלה שגילה כגיל האנושות, או לפחות מאז שנשים הפסיקו ללדת בבית: מה אמור הגבר לעשות בשעות הלידה, במקרים בהם, כמובן, הלידה איננה מתרחשת בשוליים של כביש מספר 1. לאחר קריאת כל החומר המקצועי בנושא, הגעתי למסקנה שתפקידו היחיד מסתכם באיוש הכסא המתכוונן-בקושי בחדר הלידה ("משענת, מה עוד בן אדם צריך בחיים?"), ולהגיד אינספור פעמים את מילת הקסם מרפאת-כל-חולי: "תנשמי עמוק".
אחרי הבכי הראשוני, בגיל דקה וחצי, חשפה התינוקת שלנו כמה תכונות אופי חיוניות ל-120 שנותיה הקרובות. היא עשתה לנו פרצוף ששידר בנחרצות - "מסנוור פה", "לא אסתטי כל העסק", וכמובן "סוללה טעונה במלואה, אפשר לשחרר אותי מחבל הטבור". ככה זה, לילדים של היום יש דרישות מגיל אפס. פעם הכל היה אחרת; לי עשו ברית אחרי שמונה ימים. לא זוכר שעשיתי מזה כזה עניין.
ובתוך כל הבלגאן, עם שקיות שחורות מתחת לעיניים ופה שנשאר פתוח מפיהוקים, נזכרתי שאני צריך ליישם את פרויקט "תינוק בא הביתה", שזה אומר שהבית צריך להיות נקי, הילדים לבושים בצבעים הנכונים והכיור, אוי, מישהו חייב לשטוף שם את הכלים. מחוסר אונים, בכיתי גם אני.
אמנם אני חייל ותיק בצבא מגדלי הילדים, שקוע עד צוואר במטרנות וטיטולים, אך עוד לא פיצחתי את נוסחת הקסם: מה, למען השם, מלבישים לילדים בבוקר. אשתי ציידה אותי לפני הלידה בשורה של תובנות; את החולצה הארוכה-אך-הדקה למקרה שבו קריר אך לא קריר מספיק באופן שמצדיק, נניח, את הקפוצ'ון הירוק. המעיל האדום לסופות שלגים, ואת המכנסיים הכחולים מותר להלביש רק בימים אי-זוגיים, כי בסוכות הוא כבר לבש את זה. ברגע האמת, כשעמדתי בבוקר מול הארון – כאילו נשלפתי כרגע ממכונת הכביסה לאחר סחיטה וייבוש של לילה שלם – בררתי לי את החולצה והמכנסיים שהיו בראש המדף. מה, אני אשם שבדיוק היה חמסין באותו יום ודווקא החולצת פוּטר הייתה שם למעלה? ומה זה בכלל פוּטֶר?
תאמינו לי, מזל שיש בבית החולים את התינוקיה, כלומר הצווחניה. זה כמו סופרמרקט של תינוקות; בקופסאות פלסטיק עם גלגלים, תחת תאורת ניאון, שוכבים להם איזה 70 ילודים על הגב, בוכים – כנראה בטוחים שהם הגיעו לאיזה טורניר צרחות – ומחכים לאמא שתגאל אותם מיסוריהם. אני צועד בגאון עם הצמיד הלבן, כאילו קיבלתי זה הרגע הרשאת כניסה לחדר הסגלגל, וסוקר את המגוון. מרוב בלגאן, קשה לי לזכור במדויק מי זאת התינוקת שלי, אבל כשהאחות ביקשה פרטים ידעתי לענות בוודאות שהיא אוכלת בעיקר חלבי, לובשת ורוד ועטופה ב-7 שמיכות שסבתא הוציאה לה מהבוידעם. הופ, אה, מצאתי: זאת שלי, הגאונה הקטנה של אבא. 3.2 קילוגרם של בינה יתרה. מסתכלת קודם אל-על במבט מהורהר, ואז מגניבה לי מבט: היי, לך תעבור את מסכת הייסורים בדרך לטופס השחרור מבית החולים, אני בינתיים מחזיקה לך אצבעות. ואכן, היא מחזיקה לי את האצבע עד לרגעים אלה.
ברוכה הבאה, בתנו היקרה. אנחנו מאחלים לך הרבה אושר ומספיק שעות שינה לכולנו.
כך נפתח הרומן ביננו, אני והתינוקת החדשה שלנו. היא בוכה, רעייתי בוכה – ורק אני מנסה לפענח שאלה שגילה כגיל האנושות, או לפחות מאז שנשים הפסיקו ללדת בבית: מה אמור הגבר לעשות בשעות הלידה, במקרים בהם, כמובן, הלידה איננה מתרחשת בשוליים של כביש מספר 1. לאחר קריאת כל החומר המקצועי בנושא, הגעתי למסקנה שתפקידו היחיד מסתכם באיוש הכסא המתכוונן-בקושי בחדר הלידה ("משענת, מה עוד בן אדם צריך בחיים?"), ולהגיד אינספור פעמים את מילת הקסם מרפאת-כל-חולי: "תנשמי עמוק".
אחרי הבכי הראשוני, בגיל דקה וחצי, חשפה התינוקת שלנו כמה תכונות אופי חיוניות ל-120 שנותיה הקרובות. היא עשתה לנו פרצוף ששידר בנחרצות - "מסנוור פה", "לא אסתטי כל העסק", וכמובן "סוללה טעונה במלואה, אפשר לשחרר אותי מחבל הטבור". ככה זה, לילדים של היום יש דרישות מגיל אפס. פעם הכל היה אחרת; לי עשו ברית אחרי שמונה ימים. לא זוכר שעשיתי מזה כזה עניין.
אמנם אני חייל ותיק בצבא מגדלי הילדים, שקוע עד צוואר במטרנות וטיטולים, אך עוד לא פיצחתי את נוסחת הקסם: מה, למען השם, מלבישים לילדים בבוקר. אשתי ציידה אותי לפני הלידה בשורה של תובנות; את החולצה הארוכה-אך-הדקה למקרה שבו קריר אך לא קריר מספיק באופן שמצדיק, נניח, את הקפוצ'ון הירוק. המעיל האדום לסופות שלגים, ואת המכנסיים הכחולים מותר להלביש רק בימים אי-זוגיים, כי בסוכות הוא כבר לבש את זה. ברגע האמת, כשעמדתי בבוקר מול הארון – כאילו נשלפתי כרגע ממכונת הכביסה לאחר סחיטה וייבוש של לילה שלם – בררתי לי את החולצה והמכנסיים שהיו בראש המדף. מה, אני אשם שבדיוק היה חמסין באותו יום ודווקא החולצת פוּטר הייתה שם למעלה? ומה זה בכלל פוּטֶר?
תאמינו לי, מזל שיש בבית החולים את התינוקיה, כלומר הצווחניה. זה כמו סופרמרקט של תינוקות; בקופסאות פלסטיק עם גלגלים, תחת תאורת ניאון, שוכבים להם איזה 70 ילודים על הגב, בוכים – כנראה בטוחים שהם הגיעו לאיזה טורניר צרחות – ומחכים לאמא שתגאל אותם מיסוריהם. אני צועד בגאון עם הצמיד הלבן, כאילו קיבלתי זה הרגע הרשאת כניסה לחדר הסגלגל, וסוקר את המגוון. מרוב בלגאן, קשה לי לזכור במדויק מי זאת התינוקת שלי, אבל כשהאחות ביקשה פרטים ידעתי לענות בוודאות שהיא אוכלת בעיקר חלבי, לובשת ורוד ועטופה ב-7 שמיכות שסבתא הוציאה לה מהבוידעם. הופ, אה, מצאתי: זאת שלי, הגאונה הקטנה של אבא. 3.2 קילוגרם של בינה יתרה. מסתכלת קודם אל-על במבט מהורהר, ואז מגניבה לי מבט: היי, לך תעבור את מסכת הייסורים בדרך לטופס השחרור מבית החולים, אני בינתיים מחזיקה לך אצבעות. ואכן, היא מחזיקה לי את האצבע עד לרגעים אלה.
ברוכה הבאה, בתנו היקרה. אנחנו מאחלים לך הרבה אושר ומספיק שעות שינה לכולנו.