אישים שמתמודדים לכנסת בשלב השני של חייהם המקצועיים, מצילים את הפוליטיקה הישראלית מעצמה. השיח הפוליטי חוזר למרכז הבמה, והפעם לטובה
יש משהו משמח בעובדה שיאיר לפיד נכנס לפוליטיקה. ליתר דיוק, יש משהו משמח שאנשים מצטרפים לפוליטיקה כפרק ב' בקריירה האישית שלהם, כאלה שלא עשו מהפוליטיקה ג'וב לכל החיים, אלא היו בעברם רופאים, סופרים, עורכי דין, שחקנים או עיתונאים. אנשים שעוזבים את חייהם המקצועיים ומתמודדים על מקום בכנסת – לא כברירת מחדל לאחר סיום של קריירה צבאית או אזרחית – אלא מתוך שאיפה לתרום ולשנות.
עשו זאת לפני לפיד רבים וטובים, מיעוטם היה להצלחה מרשימה. שלי יחימוביץ', פרופ' דניאל הרשקוביץ, ניר ברקת, ניצן הורוביץ ואבישי ברוורמן נטשו קריירות ארוכות-שנים כיוון שהאמינו שניסיון חייהם יוביל להחלטות ציבוריות טובות יותר. בהצטרפותם לפוליטיקה הם תיקנו במקצת את העוול שעשו הפוליטיקאים הוותיקים שהכיסא דבוק להם לאחוריים, והפכו לדמויות מרעננות בין הח"כים שעייפנו מלראות. הבחירה של יחימוביץ' לראשות העבודה מוכיחה שלא צריך להתגולל בביצה הפוליטית עשרות שנים כדי לחולל את השינוי המיוחל, די באדרנלין גבוה ובעיתוי נכון כדי להחזיר לאזרחים את האמון בפוליטיקה.
גלוי וידוע שמרבית הפוליטיקאים שהורשעו בשנים האחרונות הם דמויות שהקדישו את חייהם לפוליטיקאוּת. בגיל 29 בלבד היה אריה דרעי היה לשר הצעיר ביותר בתולדות המדינה, אהוד אולמרט וצחי הנגבי נבחרו לכנסת לפני גיל 30, שלמה בניזרי בגיל 31, משה קצב כיהן כראש המועצה בקריית מלאכי והוא רק בן 24. כולם אנשים שנכנסו מוקדם מדי אל חיי הפוליטיקה, הגיעו לכדי הסתאבות ומצאו את עצמם מבלים בעיקר בחדרי חקירות כשהם מדיפים ריח רע של שחיתות שלטונית, מינהל לקוי וחוסר אמינות.
הביקורת על לפיד שהוא אינו מתמודד עם שאלות של מדיניות, אלא מסתפק בהפרחת סיסמאות חלביות על חינוך וציונות - ככל שהביקורת הזאת נכונה, היא לא רלוונטית למרבית הציבור. הנרי אדאמס אמר פעם כי "פוליטיקה מעשית בנויה מהתעלמות מעובדות". הוא התכוון בעיקר לעובדות שלא נוח לנו לשמוע, אבל האמת – גם לא ממש מעניין.
ישראלים כאמור רוצים לראות מאפיינים חדשים בפוליטיקה – שינוי, דינמיות, רעננות – ולא את הדעות המקובעות של חברי הכנסת שממילא משתנות לפי רוח הכיסא והזמן. לפיד השכיל לייצר פנייה מתוחכמת אל ערכיה היסודיים ביותר של החברה, גם אם באמצעות טורים בעיתוני סוף השבוע, שגרמו למרבית הציבור להגיד בפה מלא: עם האיש הזה אני מסכים. וזה מספיק, כי לבוחר הישראלי לא ממש משנה מה חושב לפיד על הגרעין האירני אם הוא באופן כללי יודע שהמועמד שלו מזדהה איתו ברוב הבעיות שמפריעות לו כאזרח.
הזן החדש של הפוליטיקאים כבר לא יכול להיות חנוט בחליפה, לנפנף בערכי המפלגה ולהחביא את אשתו בבית. הפוליטיקאי החדש הוא מישהו שאנחנו יכולים לגעת בו, שחושף צדדים אישיים בזהותו, מישהו שהמסר שהוא מעביר – זה הוא עצמו. בשונה מאביו, יאיר לפיד לא מציג את עצמו כמי שיביא שינוי, הוא השינוי. הוא יודע שכבר לא צריך מצע טוב זמין לקריאה באתר האינטרנט הרשמי של המפלגה; דרושים אישים שהעשייה שלהם מאפשרת לנו להזדהות איתם - מהטלוויזיה, מהאקדמיה או מהתרבות.
אין זה מקרה שאת הבשורה על הצטרפותו עשה לפיד בפייסבוק כשהוא מזמין כל אחד לעזור ל-Lapidteam. מהלכיו מחושבים ומדויקים: הוא פורט על הנימים של אזרחים רבים שזקוקים למישהו שיחבר אותם מחדש לדמוקרטיה, לשיח הפוליטי ולמאבקים שהפקירו מזמן. ואם הציבור מתעורר והכנסת זוכה לאמון מחודש, כולנו צריכים לברך על כך.
פורסם גם ב-News1
יש משהו משמח בעובדה שיאיר לפיד נכנס לפוליטיקה. ליתר דיוק, יש משהו משמח שאנשים מצטרפים לפוליטיקה כפרק ב' בקריירה האישית שלהם, כאלה שלא עשו מהפוליטיקה ג'וב לכל החיים, אלא היו בעברם רופאים, סופרים, עורכי דין, שחקנים או עיתונאים. אנשים שעוזבים את חייהם המקצועיים ומתמודדים על מקום בכנסת – לא כברירת מחדל לאחר סיום של קריירה צבאית או אזרחית – אלא מתוך שאיפה לתרום ולשנות.
עשו זאת לפני לפיד רבים וטובים, מיעוטם היה להצלחה מרשימה. שלי יחימוביץ', פרופ' דניאל הרשקוביץ, ניר ברקת, ניצן הורוביץ ואבישי ברוורמן נטשו קריירות ארוכות-שנים כיוון שהאמינו שניסיון חייהם יוביל להחלטות ציבוריות טובות יותר. בהצטרפותם לפוליטיקה הם תיקנו במקצת את העוול שעשו הפוליטיקאים הוותיקים שהכיסא דבוק להם לאחוריים, והפכו לדמויות מרעננות בין הח"כים שעייפנו מלראות. הבחירה של יחימוביץ' לראשות העבודה מוכיחה שלא צריך להתגולל בביצה הפוליטית עשרות שנים כדי לחולל את השינוי המיוחל, די באדרנלין גבוה ובעיתוי נכון כדי להחזיר לאזרחים את האמון בפוליטיקה.
גלוי וידוע שמרבית הפוליטיקאים שהורשעו בשנים האחרונות הם דמויות שהקדישו את חייהם לפוליטיקאוּת. בגיל 29 בלבד היה אריה דרעי היה לשר הצעיר ביותר בתולדות המדינה, אהוד אולמרט וצחי הנגבי נבחרו לכנסת לפני גיל 30, שלמה בניזרי בגיל 31, משה קצב כיהן כראש המועצה בקריית מלאכי והוא רק בן 24. כולם אנשים שנכנסו מוקדם מדי אל חיי הפוליטיקה, הגיעו לכדי הסתאבות ומצאו את עצמם מבלים בעיקר בחדרי חקירות כשהם מדיפים ריח רע של שחיתות שלטונית, מינהל לקוי וחוסר אמינות.
הביקורת על לפיד שהוא אינו מתמודד עם שאלות של מדיניות, אלא מסתפק בהפרחת סיסמאות חלביות על חינוך וציונות - ככל שהביקורת הזאת נכונה, היא לא רלוונטית למרבית הציבור. הנרי אדאמס אמר פעם כי "פוליטיקה מעשית בנויה מהתעלמות מעובדות". הוא התכוון בעיקר לעובדות שלא נוח לנו לשמוע, אבל האמת – גם לא ממש מעניין.
ישראלים כאמור רוצים לראות מאפיינים חדשים בפוליטיקה – שינוי, דינמיות, רעננות – ולא את הדעות המקובעות של חברי הכנסת שממילא משתנות לפי רוח הכיסא והזמן. לפיד השכיל לייצר פנייה מתוחכמת אל ערכיה היסודיים ביותר של החברה, גם אם באמצעות טורים בעיתוני סוף השבוע, שגרמו למרבית הציבור להגיד בפה מלא: עם האיש הזה אני מסכים. וזה מספיק, כי לבוחר הישראלי לא ממש משנה מה חושב לפיד על הגרעין האירני אם הוא באופן כללי יודע שהמועמד שלו מזדהה איתו ברוב הבעיות שמפריעות לו כאזרח.
הזן החדש של הפוליטיקאים כבר לא יכול להיות חנוט בחליפה, לנפנף בערכי המפלגה ולהחביא את אשתו בבית. הפוליטיקאי החדש הוא מישהו שאנחנו יכולים לגעת בו, שחושף צדדים אישיים בזהותו, מישהו שהמסר שהוא מעביר – זה הוא עצמו. בשונה מאביו, יאיר לפיד לא מציג את עצמו כמי שיביא שינוי, הוא השינוי. הוא יודע שכבר לא צריך מצע טוב זמין לקריאה באתר האינטרנט הרשמי של המפלגה; דרושים אישים שהעשייה שלהם מאפשרת לנו להזדהות איתם - מהטלוויזיה, מהאקדמיה או מהתרבות.
אין זה מקרה שאת הבשורה על הצטרפותו עשה לפיד בפייסבוק כשהוא מזמין כל אחד לעזור ל-Lapidteam. מהלכיו מחושבים ומדויקים: הוא פורט על הנימים של אזרחים רבים שזקוקים למישהו שיחבר אותם מחדש לדמוקרטיה, לשיח הפוליטי ולמאבקים שהפקירו מזמן. ואם הציבור מתעורר והכנסת זוכה לאמון מחודש, כולנו צריכים לברך על כך.
פורסם גם ב-News1