המדינה של העיתון
סיפור. 2008.
מעשה באחד, אמנון שמו, שכל בוקר קורא עיתון בוקר. מעלעל בו, מלעלע בו, מדגיש טורים, ממלא תשחצים, גוזר מתכונים, מניח אותו למשך כמה שעות וחוזר חלילה לקראת הערב, שוב מביט בו בעיני סמיגול כאילו לא ראה עיתון מימיו. ובעיתון כידוע כתובים כל מיני דברים, כמו למשל על אנשים אנסים או רוצחים רוחשים, וגם חדשות על פוליטיקה ועוד המון ידיעות שמאבדות את המשמעות שלהן עוד בזמן קריאתן. בסופי שבוע אמנון חוגג, כי יש יותר עיתון ויותר מוספים ויותר תמונות של דוגמניות שמפרסמות שניצלים או נעליים. יום אחד הוא קורא בעיתון שמופץ בבוקר אבל קוראים לו מעריב, בכותרת ראשית, בטקסט בצבע שחור עם רקע אדום, בפונט ענק – למה לעזאזל צריך את הפונט הענק הזה – את הדבר הבא: "יוזמה חדשה לישראל: תכנית ההתקבצות". הוא מדלג הלאה כדי לקרוא על איזה פרשיית מין חדשה, עובר לספורט, ונרדם. בערב הוא קורא שוב על תכנית ההתקבצות אבל עדיין לא מבין מה זה.
כמה שעות לפני כן, קפה ובורקסים, ריח של עייפות באוויר, ישיבת הממשלה. ראש הממשלה מרים קלסר עם לוגו של איזה חברת יחסי ציבור, ועליו מדבקה "ספין יום הדין". שפוכים מעייפות, יושבים השרים ומספרים בדיחות טיפשיות בינם לבין עצמם. בולטים בנוכחותם חברי הכנסת הרוסים שידועים בהומור המשובח שלהם, יש להם צחוק חזק, משתלט, בולשביקי כזה. מחשבות מסורבלות צפות במוחותיהם של יתר השרים, מזדחלות במעמקים מעופשים של קפה, רוגלך, חקירות פליליות וטובות הנאה. לאף אחד אין באמת כוח לימי דין, יש אחד בשנה וקוראים לו יום כיפור. זה מספיק, הם אומרים, תן כבר ללכת לישון כבוד ראש הממשלה.
כאוס. חייו כעת בכאוס. בפעם האחרונה שהייתה איזו תכנית גדולה, זוכר אמנון שחמסו ממנו את כל העיתון. במקום מוסף של מאה הדוגמניות היפות, הוא קיבל גיליון תמונות של תכנית ההתכנסות. ועוד מוסף למזכרת, ועוד גיליון כרומו שכותרתו "2008 – אנשי מערכת הביטחון מספרים על התחושה לחזור הביתה". אמנון זוכר את זה היטב: בעמוד השער ראו ילד יהודי מניף אבן גדולה במיוחד, מולו עומד שוטר חמוש. בעמוד הבא, דחפורים הורסים את היישוב עמנואל. אחר כך רואים את הפגנה של מאתיים אלף אנשים, ומתחתם הכיתוב: 'המשטרה פיזרה בגז אלפי פעילי ימין קיצוני'. בעמוד 8 יש ריאיון עם הצנחן שבתמונת כיבוש הכותל. הוא מספר שתכנית ההתכנסות הייתה כלי בטוח להבטחת שלומה של מדינת ישראל, "גם במחיר כואב של פרידה משטחי האבות האהובים", כלשונו. בהמשך הוא מספר שמאז 67' הוא לא נסע אל מעבר לקו הירוק. שטחי האבות, עאלק.
תכנית ההתקבצות, למי שעדיין לא מכיר, היא שלב חשוב נוסף בכינון יחסי השלום האמיצים עם המדינה הפלסטינית הטרייה, זו שקמה רשמית בסוף 2008. אחרי תכנית ההתכנסות שהסתיימה בהצלחה יחסית עם כמה עשרות מתנחלים הרוגים, החלו מאות אלפי פלשתינים ממחנות הפליטים בירדן ובסוריה ובלבנון, לחזור לאדמת המולדת - פלסטין הכבושה - שקמה בשטחי יהודה ושומרון על חורבות אריאל, יצהר ואלון-מורה. התרחיש הצפוי הזה הוביל לדחק פראי בתוך שטחי הגדה המערבית, ולתנופת בנייה בלתי אפשרית בפלסטין. וכשפלסטין מבקשת להתרחב, מה מוכרחה הקולוניה הישראלית לעשות? להצטמצם. אל תשכחו מי כבש את מי, אוקיי? המציאות הזאת הובילה למהלך פוליטי זהיר ומחושב – המבקש להרחיב את שטח פלסטין גם לרמת הגולן, ול"התקבצות" של אזרחי ישראל לגבולות 48. בעיני רבים זה נשמע מופרך ומופקר לחלוטין. אז מה – אחד, אריק שרון שמו, אמר שדין נצרים כדין תל-אביב. אז אמר, נו.
אל תבלבלו לאמנון את השכל ואל תשדרו לו משדרים מיוחדים. אמנון חוזר מהעבודה עייף, אוהב להירדם מול הטלוויזיה כל לילה. ערב שלם עם אהוד יערי זה פשע מבחינתו. הוא מעדיף יום מיוחד לשידורי פרסומת ולא להיתקע עם הבלבולים על תכנית ההתקבצות. גם ככה הכל מתחרבן לו לאחרונה, מכבי תל-אביב מפסידה, לבוס שלו מהעבודה נשבר ממנו ופתאום יש לו תחושה גם שאשתו בוגדת בו. והוא הולך, איך אומרים, מדחי אל דחי, מבכי אל בכי. עכשיו הוא בקניון, מחפש איזה עיתון שלא כותב כלום על ההתקבצות. הוא נכנס לחנות ספרים, שואל על עיתון שלא נראה כמו פוסטר אחד גדול של ראש הממשלה, ומקבל את הספר שמשנה לו את החיים. המוכרת שכנעה אותו לקנות, זה עותק אחרון וראשון אמרה לו, והוא השתכנע. מדובר באבא של כל העיתונים והטלוויזיות, המדריך הכולל והמקיף לעיתונאי המתחיל, סלע הקיום, "ספר החוקים של התקשורת".
במדינת ישראל העייפה זה היה קלי קלות להעביר את תכנית ההתקבצות, רק כמה ספינים על שלום היסטורי, מציאות של שלום ומזרח תיכון חדש, והצלחת לשכנע כמעט את כל הממשלה. ממילא אף אחד שמה לא רוצה עסק עם התקשורת, שתתחיל לרסק פוליטית כל מי שיתנגד להתקבצות. ואם התקשורת אומרת, אז התקשורת יודעת. את זה כל חבר כנסת כבר למד: אם אתה רקוב פוליטית ומושחת – כדאי לך ליישר קו עם העיתונאים. כלומר, תנסה לחשוב כמו רוב העיתונאים, זה מבטיח לך שקט, פנסיה נוחה, נהג צמוד ושש מזכירות. תכנית ההתקבצות זה טוב מאד, עכשיו בשידורי קשת.
בפתיחת הספר נכתב כי העיתונים בישראל הם בהחלט ראויים לציון. הם נכתבים ונערכים פעמים רבות במהדורות שונות, הכל לפי הזמן והמקום. "התקשורת", כך קובע הספר, "חזקה, באמת חזקה. פשוט לא תאמין עד כמה היא חזקה עד שתהיה עיתונאי בעצמך. כלומר, אולי תתפתה לומר שכל העיתון זה בלוף אחד גדול, אבל אין דעתך משתווה כלל ועיקר להיקף חוזקה וחוסנה של התקשורת" (לאחר זמן מה, לועג ספר החוקים באופן מרושע למדי על 98% מהאוכלוסייה שקוראים את העיתון בדיוק כמו שהוא נכתב, שחור על גבי אדום). "לשם ההגינות", מדגיש ספר החוקים, "אם אתה עיתונאי אתה מוכרח ליצור רושם על הקוראים כאילו הכל אמת. אחר-כך תשאל את עצמך מה ייתן לך המקצוע הזה? סתם לרדוף אחרי כל מיני גברים עייפים בחליפות בשביל סקופ שולי? תחשוב על עצמך! תחשוב איך אתה משתמש בכח שלך כדי לגרום להמון אנשים לחשוב כמוך. תעצב את דעת הקהל. העם טיפש." אמנון סגר את הספר בבהלה.
בג"צ משום מה החליט שהפעם צריך לעשות משאל עם. במילים אחרות: כדאי לראש הממשלה לשאול עוד כמה אנשים על תכנית ההתקבצות מלבד את אנשי התקשורת והקמפיין שלו. ראש הממשלה כועס על בג"צ שדורש משאל-עם, ומבקש בתגובה מאנשי התקשורת שלו ליזום עוד כמה ספיישלים צבעוניים בעיתונות על תכנית ההתקבצות שלו. בינתיים מתקשר ראש הלשכה לכמה שחקני כדורגל ודוגמניות, שיצטלמו עם ראש הממשלה. אפילו נינט תהיה שם, מה שמבטיח התלהבות כפולה ותמיכה של 60% מהעם. במסיבת עיתונאים מרגשת נשמעת המילה "תקווה" 61 פעם והצירוף "עתיד טוב יותר לשני העמים" מובא ב- 28 משפטים של ראש הממשלה. למחרת בבוקר מופיעים שרי החוץ הישראלי והפלסטיני על שערי העיתונים, כשברקע שמיים כחולים והמילה "שלום" מופיעה בפונט ענק מעל ראשי השניים. אותו ראש הממשלה, מנהיג עם הומור דק ומקסים, מפסיד במשאל העם למרות הכל, עקב אחוזי התייצבות זעומים (22 אחוזים בלבד הטריחו את עצמם לקלפי), ההתקבצות יוצאת לדרך עם תמיכה מזערית, וכל המעשה הנורא הזה עומד להתרחש.
לא קל לשלם על עיתון ולדעת בסוף שהוא מחליט בשבילך מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה לא נכון. לא נעים לישראלי לחשוב שהוא גם משלם כסף וגם עובדים עליו, ולכן מה שמראים לו בתקשורת זה קודש קודשים. ספר החוקים לא מפחד אפילו מעורכי דין וקובע כי "המקצוע הכי קרוב לעיתונאי זה עורך דין. שניהם לוקחים מציאות, כל מציאות, ומעצבים אותה לפי השקפת עולמה או לפי כמות הכסף שהפראייר התורן מניח בכיסם". בספר יש גם המלצות פרקטיות לעיתונאי המתחיל: "הרבה להשתמש באמצעים גרפיים פשוטים כדי לקעקע את האמת שלך בתודעתו של הקורא. תוכל להיעזר בטקסט גדול, בכותרות לגלגניות או מתחנפות, בתמונות לא אובייקטיביות, בסיקור מוטה, כל זאת תוך ניצול עליונותך כעיתונאי על האזרח התמים. זכור! הקורא אינו רואה את התמונה במלואה, הוא יכול להציץ רק דרך אשנב קטנטן שאתה מראה לו. אתה בוחר איפה לשים לו את האשנב".
המעשה הנורא, קוראים יקרים, לא צמח משום מקום. ראש הממשלה הכריז על ההתקבצות כאשר היה תחת חקירות קשות. הוא הלך עם ההחלטה למשאל עם ואף על פי שהפסיד, המשיך לקדם את התכנית. הוא פיטר שני שרים כדי להשיג רוב בממשלה ואף התעלם מהרוב הדומם שלא ידע מהי באמת התקבצות. הוא נשען על התמיכה הערבית הרחבה שהייתה לו בכנסת (בבחירות האחרונות הם הכניסו 33 חברי כנסת, מה שהפר לגמרי את האיזון הדמוקרטי, ויחד עם מפלגות נוספות והמון ח"כים נמנעים – עברה ההחלטה). התקשורת, אשר רצתה מאוד לראות את רמת הגולן מפונה, סלחה לו על כל אלה ועברה לסדר היום. היו הצדקות, אם כן, למאבק הקשה ההוא, כאשר ההתנהלות של ראש הממשלה הייתה רשלנית, אבל בפירוש דמוקרטית, כפי שהוא הקפיד לציין. ההוראה שלו היא לפנות קודם את מרכזי העצבים, ההתיישבויות האידאולוגיות – האזור שמאוכלס בדתיים. להשתלט עליהם. המחשבה הייתה לתפוס את מוקדי העימות של מתנגדי ההתקבצות ולשבור את האזרחים מבחינה מנטאלית. התקשורת חגגה באופן חסר תקדים. 12,000 עיתונאים מהארץ ומהעולם התגודדו סביב חיספין כדי לראות את התגובה של אזרחי רמת הגולן. זה נראה כמו מלחמת שוורים. חשוב לציין שהפעם כולם היו חמושים, וביותר מכלי נשק אחד. הייתה להם הרבה מאוד תחמושת, אקדחים אישיים, רימונים, טיל לאו ואפילו מאג אחד ושני רובי סער שמישהו הביא מהמילואים. עד אותו יום איש לא ירה ולו ירייה אחת בכל פינוי יישובים, בסיני, בגוש קטיף, ביהודה ובשומרון, אף לא כדור אחד בודד, אלא שבחיספין היה מישהו שחשב שהוא נמצא בתמצית של המאבק ההיסטורי על ארץ ישראל. שכאן עובר הגבול. היו שם אנשים שזה הפינוי הרביעי שלהם, וזה באמת כבר היה יותר מדי.
בעיתון שאחרי חודש לא היה כתוב הרבה מדי. רק רקע שחור, עבה ומלוכלך, ומתחתיו הכיתוב על המעשה הנורא ההוא שטרם הסתיים. כאשר חרבו כל היישובים שמחוץ לגבולות 67', חרב גם משהו עמוק מאוד בישראל. לא רק את רמת הגולן איבדה ישראל בעת ההיא, כי אם את תמימותה וריבונותה. 4.5 מיליון פלסטינים הפתיעו את מדינת ישראל ונכנסו לתוך שטחה הריבוני החדש שבתוך גבולות 48'. אף אחד מהפלסטינים לא תכנן את המהלך הזה, זה היה ספונטני לחלוטין, צעידה המונית לתוך שטחי המדינה. אפילו המשטרה והצבא נתפסו עם המכנסיים למטה, כי כולם היו שם, בתכנית ההתקבצות. כל הגזרות נרדמו, כולם, הממשלה, הצבא, המשטרה, המודיעין, האזרחים. הארץ הייתה מוצפת, מאות הרוגים נמנו במעשה הנורא ההוא. תכנית ההתקבצות הותירה אחריה חברה גוססת, אשר לא תשוב לאיתנה לעולם.