התריסים היו פתוחים והוא התעורר עם הזריחה. הציץ בשעון שבסלולרי – מוקדם מדיי – ומיהר לסגור אותם, מקפיד שלא להותיר אפילו חריץ.
הוא חש מועקה סתומה וכיסה את ראשו בסדין ממנו נדף ריח שתן של החתול.
בזמנו, התחושה הייתה שקיבל את חייו בחזרה. אפילו לא ציפה להקלה כזאת – בכל זאת פרידה. אמנם יזומה, אבל בכל זאת מין הראוי להתאבל.
עכשיו כל ערב היה בחוץ עם ננו ומיקה. שכב פעמיים עם איזו מישהי מהמדרשה. התחיל את ההפקה של סרט הגמר בן השלוש דקות – משהו על בחורה ונקניק – אקספרסיוניסטי, אמרו לו, אבל הוא כזה, לא בדיוק הטיפוס שירוץ לעשות משהו על פרידה מהחברה.
הכי מדהים שבהתחלה כמעט ולא חשב עליה. דווקא אחר כך המחשבות התחילו לצוץ – שברי זכרונות, תהיות על מה עובר עליה, אבל הוא מיהר להדחיק – אין מה להתרפק.
היא לא התאימה לו. זה היה כל כך ברור שאפילו כשבכתה במסיבה ליד כלום בשיחה ההיא, המסכמת, לא הרגיש צורך לנחם אותה, לשבש את הנקיון הפנימי שחש בעקבות ההחלטה: גם מבוגרת ממנו, גם עם ילדה – תמיד צריכה לקום באמצע הלילה, להחליף את הבייביסיטר. בורגנית. ושחקנית. כתבו עליה בעיתונים והכל. כמה שלא השתדלה ולא התחנפה תמיד הרגיש שהיא צוחקת עליו. על העליבות של דירת הסטודנטים. ועל שהוא גומר מהר. ועל התסריטים שכתב. על כך שלא הצליח לעשות כמעט כלום ממה שתכנן כי תמיד היה טרוד בה וביחסים המעיקים האלו.
הפסיכולוגית אמרה – תחשוב למה אתה מוצא את עצמך בקשר כל כך הרסני, והוא שוב אמר משהו על הוריו שמתו כשהיה בן שבע, אבל חשב על איך היא הייתה שוכבת ערומה על המזרון בחדר השינה והאור שחדר דרך התריסים היה משאיר פסים על הגוף שלה כאילו הייתה בתוך סצינה מפילם נואר.
ודווקא בשעות האלה בבוקר היא חוזרת אליו. דברים רצים לו בראש, לא משהו עם סדר, ככה זה אצלו בבוקר.
התריסים האלה בדירה הם שער הכניסה שלו לרחוב. הדבר הראשון בבוקר, מסתכל דרך התריסים. היום יום מעונן. ככה סתם בחודש יולי התעננו השמים והאפירו, ותוך דקות ספורות הוא רואה את תל אביב בגשם אפור, חומצי ומלוכלך, אנשים מסתופפים מתחת יריעות של דוכנים, קבצנים לקרן זווית הרחוב. אין מה להאמין שהשמיים החליטו להאפיר בגלל איזה פרידה מחברה, למרות שהוא נורא אוהב לחשוב שהעולם מתנהל על פי קצב שמשתנה בהתאם למצב הרוח שלו; אבל שמיים אפורים בשבילו הם שמיים אפורים גם למוכרי הירקות וגם לקבצנים, וגם לתסריטאים שמחפשים בדמיונותיהם אחרי איזו השראה כמו נרקומן שחופר בעצמו בשביל המנה הבאה שלו.
ככה זה עם אמנות – כל הזמן הוא אומר – כשמתעסקים במה שאוהבים, חייבים לשלם את מחיר הנפילה. כל יום תבוסה, כישלונות, כל הזמן באותו מעגל פאבים עם אנשים שאין לו קשר אליהם. גם עכשיו הוא בטוח שזו חלק מההשראה שלו – דרוך לרעיונות, תמיד צריך להקשיב למה שמתרחש סביבו.
יש אנשים שמוכנים לסבול בשביל להוציא איזה סרטון שיוקרן בקולנוע מקומי, במקרה הטוב. במקרה הרע, יפעילו אותו שלוש פעמים בוידאו הביתי, ואז יזפזפו לשמוע חדשות או יכבו את הטלוויזיה. ותסריטאים יצעדו בתלאות ההפקה ויגורו בקומת מרתף מצחינה, ואולי גם יבזבזו המון כסף וירגישו שזה המיצוי שלהם בעולם בשביל כל זה. אנשים עם תכלית. אבל הוא לא מוכן לסבול בשביל תסריט בינוני, ובטח לא מוכן לשעבד את החיים שלו בשביל כל הסצנריו הזה.
יותר מכל, השיב את כבודו. תמיד תחת הצל שלה, תמיד ביחס ישיר אליה. לא הוא בזכות עצמו, אלא הוא בזכותה, איתה, כל הזמן. זה הרס אותו. רואים את זה באופי שלו, בהתנהגות שלו אחרי הפרידה: כבר לא מסתובב בחברת אנשים שהוא לא מכיר, כבר לא צריך תמיד להציג את עצמו, ומה הוא עושה, וכמה הוא קטן לידה.
מבחינתו שלב הביניים מאחוריו. שום דבר לא יסיט אותו מדעתו. הבחורה לא התאימה לו.
הוא מוציא שש קלטות וידאו, ועוד אחת, ואלבום תמונות עבה. ומתחיל לנשק, בלהט, בלי חשבון, את התמונות שלה. ומכניס לוידאו סרט אחד שצילם אותה בבית וערך בלי שידעה, וצופה בסרטים אחד אחד. הוא משיל מעליו את כל הסלילים שעוטפים אותו, סצינות סצינות הוא משליך מהמוח שלו. הוא קוטע את הסרט שלו כאן, ונעמד מול החלון.
מבעד לתריסים הוא מחפש אותה.
זהו המשך לסיפורה של אלונה קמחי "תריסים", במסגרת תחרות קצין חינוך ראשי "שמים סוף לסיפור".
החלק הראשון של הסיפור, המופיע באפור, נכתב ע"י הסופרת.