מסעי גוליבר בדרך לויזה האמריקאית

להלן קורטוב מדרכי עמוסת החתחתים בדרך אל המנוחה ואל הנחלה – (ויזה ל)ארה"ב.

• אלקטרז זה אולי מקום פחות מבוצר מהקונסוליה בארה"ב. סבורני שהאנשים שתכננו את האבטחה שם ראו יותר מדי פעמים את אושן 11. הקונסוליה זה בעצם כלא אמריקני שבמקום נרקומנים ומחבלים החליטו לאכלס אותו בערבים, חרדים ושליחים למיניהם שמוכנים לעשות הכל כדי להיכנס לבית של הדוד מאמריקה. בכלאסוליה (כלא+קונסוליה) חיכה לי איזה בובי שחיפש יותר מדי צומי ושאל אותי אם אני חבר בארגון טרור, בעבר או בהווה. לא רציתי להתחכם אז ויתרתי לו הפעם. בסופו של דבר, טובה ויזה אחת בכיס מאלף דאחקות עם בובי.
• כל זה כלום לעומת הדרמה שהתחוללה לפני הפלישה לקונסוליה. ערב לפני הגעתי כולי מלא התלהבות לירושלים, סירקתי את שיערי בקפידה כיאה לירושלמים, לבשתי את מיטב מחלפותיי (חולצת סוף טירונות), ארזתי תיק קטן עם סנדביצ'ים ליומיים (אני נוהג לאכול בעיקר ארטיקים), והתייצבתי בקונסוליה: שעה וחצי איחור. קיימתי מפגש חשוב עם שליח עבר שסיפר על העבודה ומיני זוטות אחרים, ואז עברנו לפסים קיומיים יותר ושאלנו על בתי קפה ומקומות בילוי בניו-יורק. הממצאים שעלו מהשיחה הם כדלקמן: במנהטן אוהבים בעיקר ללמוד תורה. אל תאמינו לכל מה שרואים בסרטים של וודי אלן.
• למחרת השכמתי בעלות השחר (10:30) וניסיתי לגייס מניין עם הצלחה לא מבוטלת שכללה: פנסיונר שנמצא כל היום בבית הכנסת, ילדים מעצבנים שמתאמנים כבר מחנוכה על תקיעה בשופר, כמה ירושלמים עפוצים שבאו לתפוס שינה טובה במזגן של בית הכנסת.
• בעוד הריאיון שלי בכלאסוליה היה מעוגן לשעה 13:00, ידידי הטוב ניחש שהריאיון שלו מתקיים בין השעות 12:00-14:00, שזו יחידת זמן שקיימת רק בישראל. בהבזק של הרגע האחרון, כלומר בערך 12:30, נודע לידידי כי מדובר בשעה 14:00 ("זה בסדר, מחכים שם שעות גם ככה"), מה שהקצה לו אפשרות להתארגן על סידורים אחרונים ושוליים. לא שזה כל-כך דרמתי, אבל תמונות 5*5 וחוזה העסקה זה בהחלט מסמכים חשובים שכדאי להצטייד איתם לפני הריאיון.

מה אני מלאה אתכם בסיפורים ארוכים; תשמעו מה היה אצלי. בערך חצי שעה לפני הריאיון המתוכנן שלי, כשאני מכלה זמן איכות מבורך עם ידידי קצו, החלטתי לפשפש קצת בערימת הניירת שהצטיידתי בה לקראת הריאיון. תוך שיחה עניינית על ארוחת הצהריים, אני קולט את הגרוע מכל.

לא הבאתי דרכון!

סדרה משוגעת של טלפונים מעלה את הממצאים הבאים: הדרכון שלי נמצא בבית; הבית שלי נמצא בראשון לציון; אני בירושלים.

חביביי, שלא תדעו מה היה שם. טסתי, שלא לומר עפתי במכונית הסיטרואן העייפה והנאמנה שלי עד ראשון לציון (!). 140 קמ"ש בתוך העיר. בלי רחמים, בחיי, דוושת הגז הגיעה עד לאספלט. תוך 80 דקות נסעתי מירושלים וחזרה עם הדרכון האבוד בידיי. אחרון אחרון חביב, כשאני על ארבע, הגעתי לכלאסוליה. הודות לתושיית לבו של ידידי ולסיעתא דשמיא גדולה במיוחד, נכנסתי בשלום.

יש ניסים לפעמים.