הפלשתינים הם היחידים שמקפידים בדבקות להתנהל באותו אופן כבר יותר מ-100 שנה. רק אצלנו לא מפסיקים לזגזג.
אויש, נו: שוב שיחות שלום. שוב פלסטיני, ישראלי וכמה מתווכים זרים מתכנסים כדי לקבוע סופית שאי אפשר לקבוע פה כלום. הרי מה חושבת לעצמה חבורת הפלסטינים דוברי-האנגלית שישבה השבוע בירדן, שהיא תקבל הצעה יותר טובה ממה שנתן ברק בקמפ דייויד, שרון במפת הדרכים או אולמרט בועידת אנאפוליס? שורת שיחות, מגעים והסכמים מדיניים מפליגים בין מדינת ישראל לנציגיהם השונים של הפלסטינים, העלו בעיקר חלומות ורודים אצל הישראלים וסיבה טובה לחידוש האלימות מנגד.
שיחות השלום הללו הפכו להיות מטרה ולא אמצעי: הפלסטינים חושבים שבזכותן הם יוכלו לומר "הנה, ניסינו במו"מ ולא הלך, עכשיו תביאו מדינה", והישראלים יעמידו פני עגל: "הצענו להם הכל, באמת, אבל הם רוצים את זכות השיבה, את ירושלים ואת הבית של ליברמן שזה טיפה יותר מדי בשבילנו. אבל היי, נשמח לעוד סבב של שיחות. באמת יש כמה שמאלנים במשרד החוץ שצריך למצוא להם עבודה".
אני, בניגוד לרבים מחבריי, מאמין לפלסטינים. הם ישרים ואמינים, היחידים שמקפידים בדבקות להתנהל באותו אופן כבר יותר מ-100 שנה. גם כשהם מניחים את נשקם ופונים לדרך של שלום, הם מעולם לא הכריזו – בהסכמים או בהצהרות – על איזו הבנה מחייבת כלפינו: לא בעניין הגבולות ולא בעניין ההכרה במדינת ישראל. אפילו לגבי קץ הסכסוך הם לא יכולים להתחייב, כי אי אפשר לנחש מי המטורף שיתעורר מחר ויכריז על סבב חדש של אלימות, והפעם בדגש על מרכז הארץ ושדה התעופה שיהפכו קרובים מאי פעם.
אני מאמין לפלסטינים ולא מאמין לעצמנו. אצלנו עדיין מפנטזים על אחווה בין העמים ותנועות השמאל שלנו נעשות סהרוריות יותר ויותר, אצלם לא קמה תנועת שלום רצינית אחת; ולמה שתקום? הרי פלסטינים, אני מזכיר, נשארו עקביים לאורך כל הדרך, לא סטו ימינה ושמאלה מאז ראשית המאה שעברה, שעה שבישראל עדיין מטפטפים לנו: בואו נחריב יישובים, נקרע את העם, נתרסק חברתית, נשלם מיליארדים לשיקום המדינה, נאיין את השליטה הביטחונית שלנו, נוותר על ירושלים, נסכן חיי אדם והכל בשביל צ'אנס קלוש שהפלסטינים – הו, הם כל כך נדיבים – יסכימו לחיות איתנו פה בשלום. לכל היותר, יספק הסכם השלום לארגוני השמאל את ליטרת בשר המתנחלים הנעקרים והמושפלים, אבל בעיקר יעמיד אותנו בפני מציאות עגומה שאין ממנה חזרה. אז יאללה לך הבייתה מחמוד, שלום ותודה.
אני בגדול מאמין לפלסטינים, אבל בעניין אחד מנהיגיהם משקרים. הם משקרים לעצמם שהם מסוגלים לשלוט בעם הפלסטיני, שזה שקר די רציני כפי שראינו במהפכות האחרונות; אם הצליחו להפיל במצרים את העריץ מובארק או את הרודן קדאפי בלוב, אז מי זה אבו-מאזן? מנהיג עייף, חלשלוש ותשוש, שמחר בבוקר יוחלף במנהיג אחר. הקלות הבלתי נסבלת בה הסדר כלשהו יכול להתפוגג ברוח כמו קליפת בצל – לא מניחה לרגע את הדעת.
נניח למשל שבחור בן 20 העונה לשם הייחודי מוחמד, שגדל כל ימיו על שנאת ישראל ושנאת יהודים, מתוודע מחר להסכם שלום חדש עם ישראל. בשונה מחברו מוחמד ממצרים שחי איתנו בשלום כבר יותר מ-30 שנה, שגם אם הוא לא מחבב אותנו הוא צריך לחצות מאות קילומטרים של מדבר כדי לפגוע בנו, מוחמד מפלסטין יכול להבעיר את המזרח התיכון בשנייה. איך? בעזרת סכין או קצת חומר נפץ שמצא בבוידעם הוא פוגע בחייל או באזרח ישראלי ומצית פה מחדש את אש האלימות. ואז כל הסכם השלום שלמענו הקרבנו את יישובינו, את כספינו ואת דמנו – הולך לפח. ככה לא עושים ביזנס עם אויבים, ככה מהמרים על חיינו בקזינו.
אז לכל החברים הנכבדים שנסעו עד עמאן: יש טיולי ג'יפים מצוינים באזור פטרה, כל השאר זה בזבוז זמן.
פורסם גם ב-News1
 |
| על הירח. במאבק, גם זה יהיה שלהם. |
שיחות השלום הללו הפכו להיות מטרה ולא אמצעי: הפלסטינים חושבים שבזכותן הם יוכלו לומר "הנה, ניסינו במו"מ ולא הלך, עכשיו תביאו מדינה", והישראלים יעמידו פני עגל: "הצענו להם הכל, באמת, אבל הם רוצים את זכות השיבה, את ירושלים ואת הבית של ליברמן שזה טיפה יותר מדי בשבילנו. אבל היי, נשמח לעוד סבב של שיחות. באמת יש כמה שמאלנים במשרד החוץ שצריך למצוא להם עבודה".
אני מאמין לפלסטינים ולא מאמין לעצמנו. אצלנו עדיין מפנטזים על אחווה בין העמים ותנועות השמאל שלנו נעשות סהרוריות יותר ויותר, אצלם לא קמה תנועת שלום רצינית אחת; ולמה שתקום? הרי פלסטינים, אני מזכיר, נשארו עקביים לאורך כל הדרך, לא סטו ימינה ושמאלה מאז ראשית המאה שעברה, שעה שבישראל עדיין מטפטפים לנו: בואו נחריב יישובים, נקרע את העם, נתרסק חברתית, נשלם מיליארדים לשיקום המדינה, נאיין את השליטה הביטחונית שלנו, נוותר על ירושלים, נסכן חיי אדם והכל בשביל צ'אנס קלוש שהפלסטינים – הו, הם כל כך נדיבים – יסכימו לחיות איתנו פה בשלום. לכל היותר, יספק הסכם השלום לארגוני השמאל את ליטרת בשר המתנחלים הנעקרים והמושפלים, אבל בעיקר יעמיד אותנו בפני מציאות עגומה שאין ממנה חזרה. אז יאללה לך הבייתה מחמוד, שלום ותודה.
אני בגדול מאמין לפלסטינים, אבל בעניין אחד מנהיגיהם משקרים. הם משקרים לעצמם שהם מסוגלים לשלוט בעם הפלסטיני, שזה שקר די רציני כפי שראינו במהפכות האחרונות; אם הצליחו להפיל במצרים את העריץ מובארק או את הרודן קדאפי בלוב, אז מי זה אבו-מאזן? מנהיג עייף, חלשלוש ותשוש, שמחר בבוקר יוחלף במנהיג אחר. הקלות הבלתי נסבלת בה הסדר כלשהו יכול להתפוגג ברוח כמו קליפת בצל – לא מניחה לרגע את הדעת.
נניח למשל שבחור בן 20 העונה לשם הייחודי מוחמד, שגדל כל ימיו על שנאת ישראל ושנאת יהודים, מתוודע מחר להסכם שלום חדש עם ישראל. בשונה מחברו מוחמד ממצרים שחי איתנו בשלום כבר יותר מ-30 שנה, שגם אם הוא לא מחבב אותנו הוא צריך לחצות מאות קילומטרים של מדבר כדי לפגוע בנו, מוחמד מפלסטין יכול להבעיר את המזרח התיכון בשנייה. איך? בעזרת סכין או קצת חומר נפץ שמצא בבוידעם הוא פוגע בחייל או באזרח ישראלי ומצית פה מחדש את אש האלימות. ואז כל הסכם השלום שלמענו הקרבנו את יישובינו, את כספינו ואת דמנו – הולך לפח. ככה לא עושים ביזנס עם אויבים, ככה מהמרים על חיינו בקזינו.
אז לכל החברים הנכבדים שנסעו עד עמאן: יש טיולי ג'יפים מצוינים באזור פטרה, כל השאר זה בזבוז זמן.
פורסם גם ב-News1