אח שלי הזיע בטרמפיאדה עם עוד כמה מזיעים כמוהו. השמש רקדה להם על הראש באמצע אוגוסט והחום על הכביש גרם לאופק להיראות מטושטש. אחרי איזה שעה וחצי הם אפילו התחילו לחשוב ברצינות לבזבז כסף על אוטובוס, ואז כמה דקות לפני שהם נשברו, כשהם על סף עילפון, הם קולטים מרצדס שחורה - השייכת לפי רוב לסוג האנשים שמבחינתם כל אזרח, לא רק טרמפיסטים, הם סוג של כנימות - מגיעה לעברם ופותחת להם חלון לחיים חדשים. "עלו עלו" אומר להם הנהג, והם עולים, כלומר מנתרים למרצדס, ושיסע מבחינתם גם לכיכר תחריר.
בינתיים הזיעה מתייבשת, והנהג שם להם די.וי.די במסך 15 אינץ' שצמוד לכל נוסע. המזגן גרם להם לשכוח שמתישהו צריך לרדת, כל מה שעבר להם בראש זה "מעניין מה עושה הכפתור עם הצורה של השמפניה". הם קוצצים פירות באייפון, הנהג נוסע על בקרת שיוט, החיים יפים - והם יכלו להיות יפים עוד יותר עד הרגע הבא שבו הנהג פתח את המקרר שנמצא לו מתחת ליד ימין. "תחלק כוסות לחבר'ה", הוא מודיע לרדום שיושב לידו. הנהג מוציא קולה קרה ומוזג בכוסות.
הפנים שלהם התעוותו. קריסטל?! ועוד קולה, מילא הכתום, איך הוא שותה את הרעל הזה. כל אחד מחפש את המכסה של הביוב לשם הוא יוכל לירוק את הנוזל שנמצא לו בפה. וכמובן הספקולציות: "העשירים הם הכי קמצנים", "הוא מנסה להרעיל אותנו" וכיו"ב.
איזה גבר החליט לעשות מעשה. "איך כבודו שותה קריסטל והוא כזה טחון?", שאל החצוף, "אי אפשר לפנק בקולה אמיתית?". ובעל המרצדס עונה: "שמע, יכול להיות שהטעם לא משהו, אבל מה לעשות, אני הבעלים של החברה".
שבוע שעבר נפטר אלי הורביץ. חתן פרס ישראל, מנהל בחסד, תעשיין דגול, זן נכחד של מייסדים שהעמידו את התעשייה הישראלית על הרגליים והפכו אותה לשם דבר בעולם כולו. הורביץ לקח מפעל קטן תוך שהוא מאמין ברעיונות הישנים של חברה - עמל, אחווה, חברות, אינטרס הדדי - ולא ביעדים שהיום קורצים לתאגידים: מיקסום רווחים דורסני, משכורות עתק לבכירים, שכר עבודה זול, אאוטסורסינג וחלוקת דיבידנדים. לא שאין הצדקה לאחרונים, גם הם חשובים, אבל הם לא העיקר. לא בשבילם קם אלי הורביץ בבוקר.
ישראל בעיני העולם היא סוג של "קריסטל" בעיני הצרכנים. קל לזלזל ולהגיד איכס. אבל כשאתה הבעלים של קריסטל אתה מאוהב במה שיש לך, אפילו שאתה יכול לשתות כל משקה אחר. הורביץ היה מאוהב בתעשייה הישראלית וברעיון הציוני. האהבה שלו התבטאה דרך "טבע": למענה הוא התחיל לעבוד לפני יותר מ-40 שנה כשוטף כלים, ולמענה הוא נאבק עד שהפכה לאחת מחברות התרופות הגדולה בעולם. הוא פיתח מפעלים והרחיב שווקים, הגדיל מסים והעסיק אלפים, ואפילו הסתבך לא אחת באופן אישי - הכל בשביל טבע. בזכותו טבע היא המניה של המדינה ומקור אדיר להכנסות ולתעסוקה. העשייה שלו מקפלת את הרעיון הציוני, שיש בו גם גאווה וגם צניעות, מודל לאומי שלאורו אנו צריכים ללכת. יהי זכרו ברוך.
פורסם גם בדה-מארקר
בינתיים הזיעה מתייבשת, והנהג שם להם די.וי.די במסך 15 אינץ' שצמוד לכל נוסע. המזגן גרם להם לשכוח שמתישהו צריך לרדת, כל מה שעבר להם בראש זה "מעניין מה עושה הכפתור עם הצורה של השמפניה". הם קוצצים פירות באייפון, הנהג נוסע על בקרת שיוט, החיים יפים - והם יכלו להיות יפים עוד יותר עד הרגע הבא שבו הנהג פתח את המקרר שנמצא לו מתחת ליד ימין. "תחלק כוסות לחבר'ה", הוא מודיע לרדום שיושב לידו. הנהג מוציא קולה קרה ומוזג בכוסות.
הפנים שלהם התעוותו. קריסטל?! ועוד קולה, מילא הכתום, איך הוא שותה את הרעל הזה. כל אחד מחפש את המכסה של הביוב לשם הוא יוכל לירוק את הנוזל שנמצא לו בפה. וכמובן הספקולציות: "העשירים הם הכי קמצנים", "הוא מנסה להרעיל אותנו" וכיו"ב.
איזה גבר החליט לעשות מעשה. "איך כבודו שותה קריסטל והוא כזה טחון?", שאל החצוף, "אי אפשר לפנק בקולה אמיתית?". ובעל המרצדס עונה: "שמע, יכול להיות שהטעם לא משהו, אבל מה לעשות, אני הבעלים של החברה".
שבוע שעבר נפטר אלי הורביץ. חתן פרס ישראל, מנהל בחסד, תעשיין דגול, זן נכחד של מייסדים שהעמידו את התעשייה הישראלית על הרגליים והפכו אותה לשם דבר בעולם כולו. הורביץ לקח מפעל קטן תוך שהוא מאמין ברעיונות הישנים של חברה - עמל, אחווה, חברות, אינטרס הדדי - ולא ביעדים שהיום קורצים לתאגידים: מיקסום רווחים דורסני, משכורות עתק לבכירים, שכר עבודה זול, אאוטסורסינג וחלוקת דיבידנדים. לא שאין הצדקה לאחרונים, גם הם חשובים, אבל הם לא העיקר. לא בשבילם קם אלי הורביץ בבוקר.
ישראל בעיני העולם היא סוג של "קריסטל" בעיני הצרכנים. קל לזלזל ולהגיד איכס. אבל כשאתה הבעלים של קריסטל אתה מאוהב במה שיש לך, אפילו שאתה יכול לשתות כל משקה אחר. הורביץ היה מאוהב בתעשייה הישראלית וברעיון הציוני. האהבה שלו התבטאה דרך "טבע": למענה הוא התחיל לעבוד לפני יותר מ-40 שנה כשוטף כלים, ולמענה הוא נאבק עד שהפכה לאחת מחברות התרופות הגדולה בעולם. הוא פיתח מפעלים והרחיב שווקים, הגדיל מסים והעסיק אלפים, ואפילו הסתבך לא אחת באופן אישי - הכל בשביל טבע. בזכותו טבע היא המניה של המדינה ומקור אדיר להכנסות ולתעסוקה. העשייה שלו מקפלת את הרעיון הציוני, שיש בו גם גאווה וגם צניעות, מודל לאומי שלאורו אנו צריכים ללכת. יהי זכרו ברוך.
פורסם גם בדה-מארקר