הדבר הכי מטריד בפרשת אגרון 2006, היא העובדה שמי שגנב את מרשם האוכלוסין - תקשיבו טוב - זה עובד קבלן של חברה צד ג' במשרד הרווחה, פקיד שהמינוס בבנק הטריד אותו יותר מכל סיכון ביטחוני או השלכה הרסנית אחרת של האגרון. לא ג'יימס בונד, לא אנרכיסט בשחור וגם לא האקר מטורקיה, אלא עובד בחברה פרטית שקיבל עותק של מאגר הנתונים הכי חשוב של מדינת ישראל. את הנזק אפשר במקרה הטוב לתקן עוד 80 שנה, כשהסטטוס שלכם באגרון יהיה "נפטר".
שיהיה ברור, מאגר האוכלוסין של מדינת ישראל נפל כפרי בשל לכל האנשים שלא הייתם רוצים שהוא יגיע אליו. לא מדובר על אחמדינג'אד שיושב ומאתר להנאתו את ראש השב"כ, אלא על העובדה הבסיסית והלא נעימה שעכשיו כולם יודעים בני כמה אתם, כמה אחים יש לכם, מי הסבתא שלכם, מה מספר הזהות או מספר הטלפון ואיפה אתם גרים. יש הרבה אנשים שעשו מזה קריירה: שדכנית בבני ברק צריכה היום אגרון ותמונה, ואם יש לכם חוב - גם דודתכם עלולה למצוא את עצמה מעורבת. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על העבריינים.
נציגי המדינה התייצבו מול המצלמות והתגאו: תפסנו את מי שהדליף את מרשם האוכלוסין, אפשר להירגע. זה בדיוק היה השלב שבו הבנתם שהמדינה שוב זורקת אחריות - אכלו לי שתו לי - ולא מבינה שהאחראית למחדל זה קודם כל היא עצמה. מרשם האוכלוסין לא נגנב אלא הופץ בגלל רשלנות המדינה, שלא לומר המתין במשרד ממשלתי כלשהו שמישהו רק ייקח ויחלק לחבר'ה.
אין לי מושג איך הנתונים שלנו מתגלגלים ממשרד הפנים למשרדים אחרים, אבל דבר אחד בטוח: השיטה הנוכחית חייבת להיפסק. לא ברור מדוע משרד הרווחה נזקק לנתונים כל כך מפורטים על כל אזרח במדינה, ועוד יותר לא ברור מדוע המידע הזה עובר לצד ג'. וכל האוצר הזה, שבעידן האינטרנט משכפל את עצמו אינסוף פעמים, עבר מיד ליד באופן שגם המנקה במשרד הרווחה הייתה יכולה לקחת את המאגר וללכת. לא פלא שבביתו של החשוד בפרשה התגלו עוד "מאות מאגרי מידע", כדברי עו"ד מילי בך העומדת בראש החקירה, אם בכזאת קלות אפשר להוציא אותם ממשרדי ממשלה.
והדבר הכי הזוי בסיפור הוא שהמדינה יוצאת בכותרות, כדי שגם השלושה וחצי אנשים שטרם שמעו על האגרון, ירוצו להוריד אותו. במקום לנהל את החקירה בחשאי ולהעמיד את העבריינים לדין, מקימים מהומה ומכריזים משהו שנשמע בערך כך: "אזרחים יקרים, אתם יכולים לישון טוב בלילה, כל המידע עליכם חשוף ברשת, חפשו בגוגל, זה בחינם. אה, וגם תפסנו את המסכן שעשה את זה". אם בחברה פרטית היה קורה כזה מחדל, אני מבטיח לכם שזה לא היה איזה סיפור שאפשר להתגאות בו. בשלב ראשון, הם היו מעיפים את האחראי לביטחון המידע, מרעננים את הנהלים ובודקים איפה יש חור באבטחה, ורק אחר-כך מטפלים במדליף. פרצה קוראת לגנב ולא להיפך. מי שמשלם את המחיר, כרגיל, זה אנחנו.
פורסם גם בדה-מארקר
שיהיה ברור, מאגר האוכלוסין של מדינת ישראל נפל כפרי בשל לכל האנשים שלא הייתם רוצים שהוא יגיע אליו. לא מדובר על אחמדינג'אד שיושב ומאתר להנאתו את ראש השב"כ, אלא על העובדה הבסיסית והלא נעימה שעכשיו כולם יודעים בני כמה אתם, כמה אחים יש לכם, מי הסבתא שלכם, מה מספר הזהות או מספר הטלפון ואיפה אתם גרים. יש הרבה אנשים שעשו מזה קריירה: שדכנית בבני ברק צריכה היום אגרון ותמונה, ואם יש לכם חוב - גם דודתכם עלולה למצוא את עצמה מעורבת. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על העבריינים.
נציגי המדינה התייצבו מול המצלמות והתגאו: תפסנו את מי שהדליף את מרשם האוכלוסין, אפשר להירגע. זה בדיוק היה השלב שבו הבנתם שהמדינה שוב זורקת אחריות - אכלו לי שתו לי - ולא מבינה שהאחראית למחדל זה קודם כל היא עצמה. מרשם האוכלוסין לא נגנב אלא הופץ בגלל רשלנות המדינה, שלא לומר המתין במשרד ממשלתי כלשהו שמישהו רק ייקח ויחלק לחבר'ה.
אין לי מושג איך הנתונים שלנו מתגלגלים ממשרד הפנים למשרדים אחרים, אבל דבר אחד בטוח: השיטה הנוכחית חייבת להיפסק. לא ברור מדוע משרד הרווחה נזקק לנתונים כל כך מפורטים על כל אזרח במדינה, ועוד יותר לא ברור מדוע המידע הזה עובר לצד ג'. וכל האוצר הזה, שבעידן האינטרנט משכפל את עצמו אינסוף פעמים, עבר מיד ליד באופן שגם המנקה במשרד הרווחה הייתה יכולה לקחת את המאגר וללכת. לא פלא שבביתו של החשוד בפרשה התגלו עוד "מאות מאגרי מידע", כדברי עו"ד מילי בך העומדת בראש החקירה, אם בכזאת קלות אפשר להוציא אותם ממשרדי ממשלה.
והדבר הכי הזוי בסיפור הוא שהמדינה יוצאת בכותרות, כדי שגם השלושה וחצי אנשים שטרם שמעו על האגרון, ירוצו להוריד אותו. במקום לנהל את החקירה בחשאי ולהעמיד את העבריינים לדין, מקימים מהומה ומכריזים משהו שנשמע בערך כך: "אזרחים יקרים, אתם יכולים לישון טוב בלילה, כל המידע עליכם חשוף ברשת, חפשו בגוגל, זה בחינם. אה, וגם תפסנו את המסכן שעשה את זה". אם בחברה פרטית היה קורה כזה מחדל, אני מבטיח לכם שזה לא היה איזה סיפור שאפשר להתגאות בו. בשלב ראשון, הם היו מעיפים את האחראי לביטחון המידע, מרעננים את הנהלים ובודקים איפה יש חור באבטחה, ורק אחר-כך מטפלים במדליף. פרצה קוראת לגנב ולא להיפך. מי שמשלם את המחיר, כרגיל, זה אנחנו.
פורסם גם בדה-מארקר