בגיל 56
בגיל נ"ו שנים, שהם בבחינת יו"ם אתמול כי יעבור, אנשים מחליטים לעשות חיים. להתרווח, להנות, לצחוק עם הנכדים, לשפץ, להירשם לאיזה קורס מעניין, לטוס, לעשות מנוי במכון כושר (ולהגיע), לשבת עירני בשיעור מאלף, להתקדם ולהשתנות.
חתיכים וחתיכות, בגילאי 50, מחליטים שגם אחרי עשרות שנות עמל, זה לא אומר שמסתלבטים עד הפנסיה, אלא מתחילים להגדיר מחדש את עצמנו. כך, ארנולד שוורצנגר, בגיל 56 נבחר למושל קליפורניה לאחר קריירה של כוכב קולנוע. גם ריצ'ארד ניקסון נבחר בגיל 56 לנשיא ארה"ב למרות ששמונה שנים לפני כן הכריז על פרישה סופית מהחיים הפוליטיים (המהפך התודעתי שערך ניקסון נחשב כאחד המהלכים המבריקים בפוליטיקה האמריקאית). 35 שנה אחריו, ב-2003, תפס ג'ורג' בוש בן ה-56 את סדאם חוסיין, והשלים את משימת חייו של אביו.
מאו, השליט הכל-יכול של סין, אשר דמותו מהדהדת עד היום, נבחר רק בגיל 56, וקנה סביבו אומה שלמה הסוגדת לו ללא סייג. ב 1934, בגיל 56, ביקר יאנוש קורצ'אק לראשונה בארץ ישראל ונבחר כחבר במועצת הסוכנות היהודית. גם אחד העם עלה לארץ בדיוק באותו הגיל, כמו גם שאול טשרניחובסקי – שניהם אושיות תרבות – מה שלא מנע מהם להיות ממייסדי הציונות ומאנשי המפתח בתקומתה של מדינת ישראל.
כל אלה בטח לא אמרו לעצמם: היי, אני בן 56, הגיע הזמן לדמיין את הפנסיה ולפתח קשרים עם הספסל השכונתי. החבר'ה האלה יצאו לעבודה, במובן החיובי של המילה. הם ישבו ועסקו בהגשמת החלומות שדחו כל חייהם כדי לספק את צרכי היומיום. הם חשבו שעכשיו זוהי הזדמנות מצוינת כשהילדים כבר די גדולים – טוב, אפילו אודי-מתן יודע לחמם אוכל לבד – לפרוץ את החומה, יש כאלה שיקראו לה מירוץ העכברים, ולהתחיל להתעסק בדברים החשובים באמת.
* * *
לאבא שלי היקר, שחוגג 56, והלוואי שיזכה לסיפוק, ברכה, אושר, נחת-רוח, הגשמה ועשייה – וממקור כל הברכות יבורך, לשנות חיים ואורך ימים.