ידיד טוב שלי, מוטי (שם-בדוי), בן 43, עובד ממשלתי שעדיין לא פתח חשבון פייסבוק, ביקש שאפרסם את השורות הבאות. אמנם אני לא מזדהה עם הנאמר, אבל היה לי כיף גדול להיות שותף בשכתוב של דברים הבוקעים מדם ליבו עובד מדינה. את הטקסט הזה אתם פשוט חייבים לקרוא.
שלום, קוראים לי מוטי ואני עובד מדינה מאז סוף שנת 2003. לא קשה לתאר את סדר יומי: מחתים כרטיס בשמונה בבוקר, יוצא הבייתה בסביבות ארבע וחצי, לפעמים אפילו חמש. אני מרוויח בערך 11 אלף ש"ח בחודש נקי, נהנה משמונה ימי השתלמות בשנה, משי לחג בגובה 550 ש"ח, מימי כיף לילדים, מהחזרי מעונות, מנופשים מסובסדים, מהפרשות מוגדלות לפנסיה ומהמון ימי חופש. כל שנה אני יוצא לנופש משרדי על חשבון המדינה וימי העבודה. "גיבוש" קוראים לזה פה. יש לי הטבות בלי סוף. כשהבן שלי עלה לכיתה א' העניק לי המשרד מתנה גדולה. מעולם לא שילמתי עמלה בבנק. הצגה לחנוכה עלתה לי 20 ש"ח לכרטיס.
אני שותה המון קפה. כל שעתיים-שלוש יש לנו הפסקה קטנה בפינת הקפה, שבה יוצאים כל החבר'ה מהמשרדים ומדברים על ההטבות ששלחו לנו במייל ומתי כבר תתחיל הקביעוּת. עכשיו אגב קנו לנו מכונת קפה עם קפסולות, אז צריכת החלב גדלה פי שלוש, וגם הוופלים והקרקרים. פעם אחת השליח הגיע מהסופר עם חלב בטעם וניל, אבל זה היה חד-פעמי; בדרך כלל שותים כאן חלב 3% של תנובה וקפה מגורען של עלית. בהפסקת הצהריים אני נעלם לשעה, יושב בארומה וקורא עיתון.
כשהבן שלי חולה אני לוקח חופשת מחלה בכיף, בלי לדפוק חשבון לאף אחד. כשאשתי חולה, אני לוקח יום מחלת בן-זוג. כי כשאתה עובד מדינה, שום דבר לא בוער באמת. רופא המשפחה, שמכיר כבר את היחס המיוחד שמקבלים עובדי מדינה במרפאה, אמר לי השבוע בטלפון: "אני שומע את החיוך בקול שלך, כבר שולח לך אישור מחלה".
אני זכאי ל-30 שעות נוספות בחודש בהן אני לא עושה כלום. יש לי עוד מספר "שעות כוננות" – כאילו בלעדיי העולם יקרוס – עליהן אני מקבל הרבה כסף, שוב, בלי לעשות כלום. בתלוש המשכורת שלי יש כל מיני סעיפים לא ברורים, תוצאה של מאבקים על מאבקים שניהלה ההסתדרות במסגרת ההסכמים הקיבוציים. מה אכפת לי, העיקר שב-1 לחודש, בחצות בדיוק, נכנסת לי המשכורת כמו שעון.
הבוס שלי הוא אדם סביר. בעברו, ניסה להקים עסק להשקעות בנדל"ן, אך כשל והפסיד מלא כסף. הוא התמודד במכרז על תפקיד ניהולי והתקבל בזכות קשרים טובים שהיו לו. עכשיו הוא מסתובב כמו קיסר, מבלה כל היום בכנסים ודיונים ומרוויח כמעט 20 אלף בחודש. מציע לכל אזרח שמחפש חיים נוחים ובטוחים לחפש עבודה בשירות המדינה, המקום היחיד שעובדיו נהנים לנצח מתמידות ויציבות.
המדינה החליפה לאחרונה את מערכות מחשוב במשרד בעלות של מיליונים. במשך עשרה חודשים התרוצצו פה מהנדסים כדי להטמיע מערכת מידע חדשה, שהייתה אמורה להחליף את רוב העבודה הפקידותית. אבל במקום לצמצם את כמות העובדים, היא רק הוכפלה. כל מיני "מפעילי מערכת" ואנשי מחשוב התווספו אלינו, ובכלל נהיה קצת צפוף במשרדים. הוופלים נגמרים הרבה יותר מהר.
הסיוט הכי גדול של השירות הציבורי הוא הישיבוֹת, אותם הדיונים הארוכים האלה שבהם משתתפים מיני פקידים עם זיקה רופפת לנושא – כשכל אחד מרגיש צורך עז להשמיע את דעתו המקושקשת. על השולחן ופלים, כן שוב ופלים, בצלחות חד-פעמיות. ומצגת. תמיד מוקרנת מצגת שנראית כאילו ילדה בכיתה ז' הכינה אותה. אוי, המצגות פאואר-פוינט האלה, שאלוהים יציל אותנו מהן. מאות שעות של דיונים שנמתחו כמו מסטיק, יכלו להיגמר בהחלטה של רגע. ממילא אין שם רבע אוזן שמקשיבה והפרצופים של כולם תקועים בסמארטפון. אבל ככה זה כשזמן העבודה הוא הפקר והמשכורות לא יוצאות מהכיס של אף אחד.
בשירות הציבורי, המושגים יעילות, הגדלת ראש, הצטמצמות – שייכים לפלנטה אחרת. חסכון זה משהו שקיים רק בהקשר של קרן השתלמות. פעם יצאתי מאוחר מהמשרד, בשש וחצי בערב, כל החלונות היו פתוחים, האורות דלקו, המזגנים עבדו, המחשבים ריצדו – והמשרדים היו שוממים. ההפקרות הזאת לא פוגעת כמובן בכיסו של אף אחד. תכפילו את זה ב-20 משרדי ממשלה, עשרות יחידות סמך, עשרות תאגידים סטטוטוריים, 257 רשויות מקומיות, מאות יחידות צה"ל ומשטרה – המעסיקים מאות אלפי עובדים – ותקבלו בזבוז בהיקפים מבהילים.
החלום שלי הוא שיום אחד יגיע לכאן בוס מהשוק הפרטי, ויבדוק כמה אנחנו מנצלים את הזמן לעבודה וכמה לאינספור עניינים אחרים. כמה שעות, למשל, מוקדשות לסידורים אישיים: טלפונים, מכתבים, פקסים – הכל הרי עושים על חשבון המשרד – וכן לשיטוט בפייסבוק, במייל ובאתרי החדשות, וכמה לעבודה של ממש. בהערכה גסה, אולי 30 אחוז מהיום מנוצל לעבודה. מזמן כבר לא צריכים פה את רוב הפקידים, אבל לא יפטרו אותם לעולם. המערכת הציבורית מנופחת מעל ומעבר לכל פרופורציה – אבל לשום מנהל אין את האומץ לב הציבורי לקום ולומר: יש כאן תפקידים מיותרים, גם עובדי מדינה מותר לפטר.
יש עובדי מדינה שאוהבים לספר סיפורי גבורה על "שירות המדינה" ועל "השליחות הציבורית", כאילו מדובר במתנדבים במנזר. אל תאמינו להם. עברתי כבר שלושה משרדים ממשלתיים ופגשתי מאות עובדי מדינה, אין חבורה שמתעסקת עם האינטרסים והזכויות שלה כמונו. נכון, יש שכבה צרה של עובדי מדינה שעובדת מסביב לשעון, בעיקר בשירות הביטחוני, אבל רובם המכריע של עובדי המדינה הם אנשים שמאוהבים בקן החם של המגזר הציבורי, מרופדים בשלל הגנות וזוכים לתגמולים והטבות בשפע.
רשימת שיאני השכר במגזר הציבורי שפורסמה לא מזמן היא רק קצה הקרחון. מאחוריה עומדת התנהלות בזבזנית בגיוס כוח האדם, במשרדים, בפקידים המיותרים, במנהלים, בישיבות ובכל מה שקשור לעולם "עובדי המדינה". ידו של איש לא חרדה מבזבוז כספי ציבור.
קוראים לי מוטי ואני עובד מדינה. והאמת, גם אני מתחיל להתבייש בשירות הציבורי, ואולי קצת בעצמי, שותף לשוד הקופה הציבורית.