"כולם מושחתים" יודעים כולם לדקלם: השרים בממשלה, הלוביסטים בכנסת, הנפוטיסטים בעיריות, הפקידונים באוצר, הקומבינטורים בחברות הממשלתיות, האינטרסנטים בעלי ההון, השמאלנים בתקשורת - כולם רוקחים ועושים לביתם, דואגים לכיסם הפרטי למקורביהם ולאנשי שלומם, או בקיצור מושחתים. גם כשהם נתפסים, הנהנתנים הללו, הם מאשימים את כל העולם. פלא שלציבור נמאס, שלכולם נראה שהגיע הקץ, שבאופן כללי מעולם לא היה כאן כל כך גרוע.והאמת? חיכתה לי הפתעה כשהבנתי שזה לא כזה פשוט, שאיש ציבור צריך להיות עשוי תמהיל כמעט נדיר של ניקיון כפיים, שלטון עצמי וריסון תאוות הכוח. "אין לך מושג" אמר לי חבר מועצה בגילוי לב "כמה קשה לקבל תפקיד ציבורי ולהתעלם מהאינטרסים האישיים שלי. יש חברים, משפחה, קשרים - כזה מגוון של קומבינות, שממש צריך להיות עיוור כדי לוותר על כל זה". מפתיע לשמוע דברים כאלה, אך בעיקר מטלטל: בעולם של פיתויי שררה, עלינו להוריד את הכובע בפני אנשי ציבור שמנטרלים את עצמם - שמתחייבים לנו להיות מופת מוסרי, חפים מכל זיקה אישית, נאמר אפילו קצת "פראיירים" במונחים מקומיים. "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי ה', אנשי אמת, שונאי בצע" (שמות יח, כא) - כמו אז, כך היום. אנשי חיל באמת.