סיפור על אהבה וקפסולה. לזכרו של אלי הורביץ ז"ל

אח שלי הזיע בטרמפיאדה עם עוד כמה מזיעים כמוהו. השמש רקדה להם על הראש באמצע אוגוסט והחום על הכביש גרם לאופק להיראות מטושטש. אחרי איזה שעה וחצי הם אפילו התחילו לחשוב ברצינות לבזבז כסף על אוטובוס, ואז כמה דקות לפני שהם נשברו, כשהם על סף עילפון, הם קולטים מרצדס שחורה - השייכת לפי רוב לסוג האנשים שמבחינתם כל אזרח, לא רק טרמפיסטים, הם סוג של כנימות - מגיעה לעברם ופותחת להם חלון לחיים חדשים. "עלו עלו" אומר להם הנהג, והם עולים, כלומר מנתרים למרצדס, ושיסע מבחינתם גם לכיכר תחריר.

פרשת אגרון 2006: גניבה באדיבות מדינת ישראל

הדבר הכי מטריד בפרשת אגרון 2006, היא העובדה שמי שגנב את מרשם האוכלוסין - תקשיבו טוב - זה עובד קבלן של חברה צד ג' במשרד הרווחה, פקיד שהמינוס בבנק הטריד אותו יותר מכל סיכון ביטחוני או השלכה הרסנית אחרת של האגרון. לא ג'יימס בונד, לא אנרכיסט בשחור וגם לא האקר מטורקיה, אלא עובד בחברה פרטית שקיבל עותק של מאגר הנתונים הכי חשוב של מדינת ישראל. את הנזק אפשר במקרה הטוב לתקן עוד 80 שנה, כשהסטטוס שלכם באגרון יהיה "נפטר".

מה למשה קצב ולאגף התורני?

מה, לכל הרוחות, עושה משה קצב באגף התורני בכלא? ומדוע ישנם דתיים המגוננים עליו כאילו היה קדוש מעונה? אם הדתיים היו מתנהלים בתבונה ובשכל, הם היו צריכים להוקיע אותו מכל הקשר דתי, ובכלל זה למנוע ממנו להיכנס לאגף התורני.

גיל 50 זה ה-30 החדש

בגיל 56

בגיל נ"ו שנים, שהם בבחינת יו"ם אתמול כי יעבור, אנשים מחליטים לעשות חיים. להתרווח, להנות, לצחוק עם הנכדים, לשפץ, להירשם לאיזה קורס מעניין, לטוס, לעשות מנוי במכון כושר (ולהגיע), לשבת עירני בשיעור מאלף, להתקדם ולהשתנות.

50 זה ה-30 החדש. אנשים היום צעירים יותר, רעננים יותר, יפים יותר. בגיל 56 אנשים מתחילים קריירות, עושים היכרות עם המכללה המקומית, משילים קילוגרמים, מפתחים חיבה לטיולי שטח ומתחילים לרכב על אופניים. זה הגיל להשתחרר מהמשכנתא ומהכורסא בסלון ולהתחיל להעז, לפרוח, לבזבז, לחיות.

חתיכים וחתיכות, בגילאי 50, מחליטים שגם אחרי עשרות שנות עמל, זה לא אומר שמסתלבטים עד הפנסיה, אלא מתחילים להגדיר מחדש את עצמנו. כך, ארנולד שוורצנגר, בגיל 56 נבחר למושל קליפורניה לאחר קריירה של כוכב קולנוע. גם ריצ'ארד ניקסון נבחר בגיל 56 לנשיא ארה"ב למרות ששמונה שנים לפני כן הכריז על פרישה סופית מהחיים הפוליטיים (המהפך התודעתי שערך ניקסון נחשב כאחד המהלכים המבריקים בפוליטיקה האמריקאית). 35 שנה אחריו, ב-2003, תפס ג'ורג' בוש בן ה-56 את סדאם חוסיין, והשלים את משימת חייו של אביו.

מאו, השליט הכל-יכול של סין, אשר דמותו מהדהדת עד היום, נבחר רק בגיל 56, וקנה סביבו אומה שלמה הסוגדת לו ללא סייג. ב 1934, בגיל 56, ביקר יאנוש קורצ'אק לראשונה בארץ ישראל ונבחר כחבר במועצת הסוכנות היהודית. גם אחד העם עלה לארץ בדיוק באותו הגיל, כמו גם שאול טשרניחובסקי – שניהם אושיות תרבות – מה שלא מנע מהם להיות ממייסדי הציונות ומאנשי המפתח בתקומתה של מדינת ישראל.

בגיל 56 היה הרב שך בתחילת הקריירה שלו כראש ישיבת פוניבז', תפקיד אותו מילא כ-50 שנה נוספות. סטיב ג'ובס, בן 56, מגלה את עצמו מחדש כל שנה עם ההמצאות שהופכות את הסלולרי שלנו למדע בדיוני. חברו הטוב ובן גילו, ביל גייטס, עדיין אחראי ראשי למה שקורה ב-90% ממחשבי העולם. הסופר סידני שלדון כתב את הרומן שלו רק בגיל 56, שזיכה אותו בפרס אדגר, אחד הפרסים היוקרתיים בעולם הספרות. וכשמלאו לו 56 כינתה התורה את יהושע בן נון "נער" (ראב"ע שמות ל"ג י"א), למרות שמאחוריו עומדים עשרות שנות פעילות ציבורית.

כל אלה בטח לא אמרו לעצמם: היי, אני בן 56, הגיע הזמן לדמיין את הפנסיה ולפתח קשרים עם הספסל השכונתי. החבר'ה האלה יצאו לעבודה, במובן החיובי של המילה. הם ישבו ועסקו בהגשמת החלומות שדחו כל חייהם כדי לספק את צרכי היומיום. הם חשבו שעכשיו זוהי הזדמנות מצוינת כשהילדים כבר די גדולים – טוב, אפילו אודי-מתן יודע לחמם אוכל לבד – לפרוץ את החומה, יש כאלה שיקראו לה מירוץ העכברים, ולהתחיל להתעסק בדברים החשובים באמת.

* * *

לאבא שלי היקר, שחוגג 56, והלוואי שיזכה לסיפוק, ברכה, אושר, נחת-רוח, הגשמה ועשייה – וממקור כל הברכות יבורך, לשנות חיים ואורך ימים.

פוסט אורח | אני מוטי, עובד המדינה, משודדי הקופה הציבורית‎

ידיד טוב שלי, מוטי (שם-בדוי), בן 43, עובד ממשלתי שעדיין לא פתח חשבון פייסבוק, ביקש שאפרסם את השורות הבאות. אמנם אני לא מזדהה עם הנאמר, אבל היה לי כיף גדול להיות שותף בשכתוב של דברים הבוקעים מדם ליבו עובד מדינה. את הטקסט הזה אתם פשוט חייבים לקרוא.

---

שלום, קוראים לי מוטי ואני עובד מדינה מאז סוף שנת 2003. לא קשה לתאר את סדר יומי: מחתים כרטיס בשמונה בבוקר, יוצא הבייתה בסביבות ארבע וחצי, לפעמים אפילו חמש. אני מרוויח בערך 11 אלף ש"ח בחודש נקי, נהנה משמונה ימי השתלמות בשנה, משי לחג בגובה 550 ש"ח, מימי כיף לילדים, מהחזרי מעונות, מנופשים מסובסדים, מהפרשות מוגדלות לפנסיה ומהמון ימי חופש. כל שנה אני יוצא לנופש משרדי על חשבון המדינה וימי העבודה. "גיבוש" קוראים לזה פה. יש לי הטבות בלי סוף. כשהבן שלי עלה לכיתה א' העניק לי המשרד מתנה גדולה. מעולם לא שילמתי עמלה בבנק. הצגה לחנוכה עלתה לי 20 ש"ח לכרטיס.

במשרד שלי יש מחשב חדיש, מסך 21 אינץ' ומדפסת שעובדת בלי הפסקה. את העבודות של הילדים אני מדפיס מהמדפסת כאן, כמובן. אני יושב על כסא עור גבוה, ממש שוקע לתוכו, הלוואי שהיה לי אחד כזה בבית. יש כאלה שמשלימים ציוד – גונבים עטים, דפים, טיפקסים ושאר ציוד משרדי – כמו ההיא מהמשרד לידי, אבל אני לא. יש לי גבולות.

אני שותה המון קפה. כל שעתיים-שלוש יש לנו הפסקה קטנה בפינת הקפה, שבה יוצאים כל החבר'ה מהמשרדים ומדברים על ההטבות ששלחו לנו במייל ומתי כבר תתחיל הקביעוּת. עכשיו אגב קנו לנו מכונת קפה עם קפסולות, אז צריכת החלב גדלה פי שלוש, וגם הוופלים והקרקרים. פעם אחת השליח הגיע מהסופר עם חלב בטעם וניל, אבל זה היה חד-פעמי; בדרך כלל שותים כאן חלב 3% של תנובה וקפה מגורען של עלית. בהפסקת הצהריים אני נעלם לשעה, יושב בארומה וקורא עיתון.

כשהבן שלי חולה אני לוקח חופשת מחלה בכיף, בלי לדפוק חשבון לאף אחד. כשאשתי חולה, אני לוקח יום מחלת בן-זוג. כי כשאתה עובד מדינה, שום דבר לא בוער באמת. רופא המשפחה, שמכיר כבר את היחס המיוחד שמקבלים עובדי מדינה במרפאה, אמר לי השבוע בטלפון: "אני שומע את החיוך בקול שלך, כבר שולח לך אישור מחלה".

אני זכאי ל-30 שעות נוספות בחודש בהן אני לא עושה כלום. יש לי עוד מספר "שעות כוננות" – כאילו בלעדיי העולם יקרוס – עליהן אני מקבל הרבה כסף, שוב, בלי לעשות כלום. בתלוש המשכורת שלי יש כל מיני סעיפים לא ברורים, תוצאה של מאבקים על מאבקים שניהלה ההסתדרות במסגרת ההסכמים הקיבוציים. מה אכפת לי, העיקר שב-1 לחודש, בחצות בדיוק, נכנסת לי המשכורת כמו שעון.

הבוס שלי הוא אדם סביר. בעברו, ניסה להקים עסק להשקעות בנדל"ן, אך כשל והפסיד מלא כסף. הוא התמודד במכרז על תפקיד ניהולי והתקבל בזכות קשרים טובים שהיו לו. עכשיו הוא מסתובב כמו קיסר, מבלה כל היום בכנסים ודיונים ומרוויח כמעט 20 אלף בחודש. מציע לכל אזרח שמחפש חיים נוחים ובטוחים לחפש עבודה בשירות המדינה, המקום היחיד שעובדיו נהנים לנצח מתמידות ויציבות.

המדינה החליפה לאחרונה את מערכות מחשוב במשרד בעלות של מיליונים. במשך עשרה חודשים התרוצצו פה מהנדסים כדי להטמיע מערכת מידע חדשה, שהייתה אמורה להחליף את רוב העבודה הפקידותית. אבל במקום לצמצם את כמות העובדים, היא רק הוכפלה. כל מיני "מפעילי מערכת" ואנשי מחשוב התווספו אלינו, ובכלל נהיה קצת צפוף במשרדים. הוופלים נגמרים הרבה יותר מהר.

הסיוט הכי גדול של השירות הציבורי הוא הישיבוֹת, אותם הדיונים הארוכים האלה שבהם משתתפים מיני פקידים עם זיקה רופפת לנושא – כשכל אחד מרגיש צורך עז להשמיע את דעתו המקושקשת. על השולחן ופלים, כן שוב ופלים, בצלחות חד-פעמיות. ומצגת. תמיד מוקרנת מצגת שנראית כאילו ילדה בכיתה ז' הכינה אותה. אוי, המצגות פאואר-פוינט האלה, שאלוהים יציל אותנו מהן. מאות שעות של דיונים שנמתחו כמו מסטיק, יכלו להיגמר בהחלטה של רגע. ממילא אין שם רבע אוזן שמקשיבה והפרצופים של כולם תקועים בסמארטפון. אבל ככה זה כשזמן העבודה הוא הפקר והמשכורות לא יוצאות מהכיס של אף אחד.

בשירות הציבורי, המושגים יעילות, הגדלת ראש, הצטמצמות – שייכים לפלנטה אחרת. חסכון זה משהו שקיים רק בהקשר של קרן השתלמות. פעם יצאתי מאוחר מהמשרד, בשש וחצי בערב, כל החלונות היו פתוחים, האורות דלקו, המזגנים עבדו, המחשבים ריצדו – והמשרדים היו שוממים. ההפקרות הזאת לא פוגעת כמובן בכיסו של אף אחד. תכפילו את זה ב-20 משרדי ממשלה, עשרות יחידות סמך, עשרות תאגידים סטטוטוריים, 257 רשויות מקומיות, מאות יחידות צה"ל ומשטרה – המעסיקים מאות אלפי עובדים – ותקבלו בזבוז בהיקפים מבהילים.

החלום שלי הוא שיום אחד יגיע לכאן בוס מהשוק הפרטי, ויבדוק כמה אנחנו מנצלים את הזמן לעבודה וכמה לאינספור עניינים אחרים. כמה שעות, למשל, מוקדשות לסידורים אישיים: טלפונים, מכתבים, פקסים – הכל הרי עושים על חשבון המשרד – וכן לשיטוט בפייסבוק, במייל ובאתרי החדשות, וכמה לעבודה של ממש. בהערכה גסה, אולי 30 אחוז מהיום מנוצל לעבודה. מזמן כבר לא צריכים פה את רוב הפקידים, אבל לא יפטרו אותם לעולם. המערכת הציבורית מנופחת מעל ומעבר לכל פרופורציה – אבל לשום מנהל אין את האומץ לב הציבורי לקום ולומר: יש כאן תפקידים מיותרים, גם עובדי מדינה מותר לפטר.

יש עובדי מדינה שאוהבים לספר סיפורי גבורה על "שירות המדינה" ועל "השליחות הציבורית", כאילו מדובר במתנדבים במנזר. אל תאמינו להם. עברתי כבר שלושה משרדים ממשלתיים ופגשתי מאות עובדי מדינה, אין חבורה שמתעסקת עם האינטרסים והזכויות שלה כמונו. נכון, יש שכבה צרה של עובדי מדינה שעובדת מסביב לשעון, בעיקר בשירות הביטחוני, אבל רובם המכריע של עובדי המדינה הם אנשים שמאוהבים בקן החם של המגזר הציבורי, מרופדים בשלל הגנות וזוכים לתגמולים והטבות בשפע.

רשימת שיאני השכר במגזר הציבורי שפורסמה לא מזמן היא רק קצה הקרחון. מאחוריה עומדת התנהלות בזבזנית בגיוס כוח האדם, במשרדים, בפקידים המיותרים, במנהלים, בישיבות ובכל מה שקשור לעולם "עובדי המדינה". ידו של איש לא חרדה מבזבוז כספי ציבור.

קוראים לי מוטי ואני עובד מדינה. והאמת, גם אני מתחיל להתבייש בשירות הציבורי, ואולי קצת בעצמי, שותף לשוד הקופה הציבורית.

חדש: מילה בעברית למופלטה

אירועי המימונה ממחישים את הצורך הקיומי שלנו בנשיקות. כעת רק ניתן להגדיר באיזו נשיקה מדובר - בשביל זה המצאנו עבורכם מילה חדשה

הַזוּ הַזּוֹ הַזֹאת - מה ההבדל?

הו, האקדמיה ללשון העברית, כמה שאני אוהב אתכם. הכתובת הנכונה לשאלות קיומיות.

אבקשכם להאיר את עיניי בדבר ההבדל בין המילים הבאות: הַזּוּ, הַזּוֹ, הַזֹאת. האם קיים הבדל כלשהו ביניהן או שכולן מילים שמשמעותן אחת?

אפילוג - התנועה לאיכות השלטון תשע"א

"כולם מושחתים" יודעים כולם לדקלם: השרים בממשלה, הלוביסטים בכנסת, הנפוטיסטים בעיריות, הפקידונים באוצר, הקומבינטורים בחברות הממשלתיות, האינטרסנטים בעלי ההון, השמאלנים בתקשורת - כולם רוקחים ועושים לביתם, דואגים לכיסם הפרטי למקורביהם ולאנשי שלומם, או בקיצור מושחתים. גם כשהם נתפסים, הנהנתנים הללו, הם מאשימים את כל העולם. פלא שלציבור נמאס, שלכולם נראה שהגיע הקץ, שבאופן כללי מעולם לא היה כאן כל כך גרוע.

לא תאמינו מי קם מהכסא: השופט יוצא לשטח‎

קבלו סיפור הזוי.

עיריית תל-אביב נתנו לאבא שלי דוח בגין חניה על מדרכה. אבא שלי, לא-פראייר טיפוסי, אמר להם שאם זה לא נראה כמו מדרכה ולא עושה קולות של מדרכה - זה כנראה לא מדרכה. מפה לשם, אחרי מכתבים, טרטורים וסיפורים, הם נפגשו בבית המשפט.

לְזִכְרוֹ שֶׁל גִּלְעָד שִׁירְמַן

שׁוּרוֹתַי מֻקְדָּשׁוֹת לְזִכְרוֹ שֶׁל גִּלְעָד שִׁירְמַן, הַמְּתַרְגֵּל שֶׁלִּי בְּקוּרְס מִנְהָל צִבּוּרִי בִּשְׁנַת תש"ע 


גִּלְעָד

נִשְׁאֲרָה מַחְבֶּרֶת הַבְּחִינָה
רַק קֹמֶץ מִן הַדֶּרֶךְ הַמְּחֻשֶּׁבֶת
הַשִּׁיטָתִיּוּת הַמֻּפְלָאָה
הַבְּהִירוּת, הַנְּקִיּוּת

בַּהַתְחָלָה
הָיָה רוֹשֵׁם עֲלֵי לוּחַ
נוֹשְׂאִים נוֹשְׂאִים וְהִסְתַּעֲפֻיּוֹתֵיהֶם
מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן
וּמְוַדֵּא: הַכֹּל בָּרוּר? יֵשׁ שְׁאֵלוֹת?
אוֹקֵי מִתְקַדְּמִים

וּבֵין לְבֵין
מְדַיֵּק וּמַדְגִּישׁ: מַה רָאוּי, לֹא רַק מַה נָכוֹן
נוֹרְמוֹת צוֹדְקוֹת וּמֵעֵבֶר לָהֶן: מִנְהָל צִבּוּרִי
מִין עַל-צִבּוּרִי
וּבִזְכוּתוֹ, שְׂפָתַי דּוֹבְבוֹת
נִקְיוֹן כַּפַּיִם וְטֹהַר מִדּוֹת
מִנְהָל תַּקִּין וְצֶדֶק חֶבְרָתִי

וּבְמַחְלֶקֶת הַבָּגָ"צִים זֶה הֲרֵי מוּבָן מֵאֵלָיו:
בְּבֵית הַדִּין – 
הַגָּבוֹהַּ, לְצֶדֶק!
וְכָךְ הָיָה:
גָּבוֹהַּ בְּיֹשֶׁר
גָּבוֹהַּ בָּעֲנָוָה
גָּבוֹהַּ בְּצֶדֶק

"אִישׁ אֶשְׁכּוֹלוֹת
נָכוֹנוּ לוֹ גְּדֻלּוֹת"
לָנוּ, וְלֹא לוֹ
לָנוּ - עַל מַה שֶׁעָתִיד הָיָה לְהֵעָשׂוֹת
וְהַחוֹתָם שֶׁהָיָה בְּוַדַּאי מַטְבִּיעַ
מִי שֶׁעָסַק בְּצָרְכֵי צִבּוּר בֶּאֱמוּנָה

מַסֶּכֶת חַיִּים קְצָרָה
שֶׁל אִישׁ חִנּוּךְ וְצֶדֶק
כְּ שֶׁ מֵ אֲ ח וֹ רָ י ו
שׁוֹבָל אָרוֹך שֶׁל אֲנָשִׁים
מוֹרִידִים אֶת הַכּוֹבַע וְגַם אֶת הַגְּלִימָה
וּמַצְדִּיעִים -

"גִּלְעָד אַתָּה לִי רֹאשׁ" (ירמיהו כב, ו)
חֲבָל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין

---

מתוך ספר הזכרון לזכרו של גלעד שירמן