אני מניח שאם יפנו לאדם ברוך וישאלו אותו לפשר גִּלְגוּלָהּ של דרכו הרוחנית, זו תהא תשובתו: "אמנם אני אחד החתומים הראשיים על הצלחתו הפנטסטית של הניו-ג'ורנליזם, ואמנם פרשתי מעסקי העיתונות הבידורית לטובת שקיעה בעולמות הלכתיים, אתיים ותקנוניים-יהודיים, ובחרתי דווקא בדרך זו בה אני מאמין – חופש ההלכה, חירות היצירה התורנית וביטול המונופולין על עולמות הרוח הדתית – שכל אלו הם כאש בעצמותיי, ולא בידלתי ויצרתי עולמות תוכן סגורים לקבוצות או למגזרים מסוימים (כפי שהציעו או ציפו מגזרים אלה ואחרים), אלא הכל הנחתי תחת "הלכה" אחת, ציבורית ולאומית, חוצת מגזרים, ולא חתכים חתכים וקרעים קרעים של אינפורמציה דתית המורכבת ברובה מדעות קודמות, אבל החזון המגשר בין הפערים שבהלכה הינו כה מכריע, כה מהותי, עד שהיושר מחייב אותי להודיע כי חובתי היא לבחור צד, להצהיר האם אני משמש כמורה דרך רוחני, כן או לא, והאם ההלכה שאני מגיש ב"שישי" היא הלכה שבאה מהמקום האורתודוקסי, המקובל, או מהממשק שבין ה"חיים" לרוח ההלכה. לרבים נחשבתי כמי שהפך את ההלכה למצרך נגיש, ראציונאלי, מוחק ניואנסים, מקרב מגזרים, מגשר על פערים, תרבויות, זהויות, תרבויות, ציביליזציות, מדיח לחשיבה ביקורתית, מוטה בקביעות אל השכל הישר, מעצב את הכללים על פי אמות מידה שהן גם אוניברסליות, בינלאומיות, מחוסרות זהות מסוימת – ואילו ההלכה שבאמת פעלתי הפכה להיות כמעט ניסוחם מחדש של כל אלה, וקיבלה נטייה עזה לזהות ברורה ומסוימת, כלל-לאומית. רבותיי, עיניכם הרואות שההלכה שלי גלשה ממימדיה הצנועים, תנו לי אמון שאני מביא בפניכם אורתודוקסיוּת ולא משהו אחר".
שלכם, הרב אדם ברוך
יקירי,
נפטרת בשבוע שעבר והותרת בי חלל.
