אמריקה עושה אותי עייף. זה המעיל והכפפות והצעיף. הצ'יז שהם דוחפים לאוכל. האובר-נחמדות שלהם שהיא לפעמים סתם צביעות. הקולה בג'ריקנים. הידיים השמנוניות אחרי האוכל. כפות הרגליים הקפואות. הניו-יורקרים. החום שיוצא מההסקה. האנגלית.
אני הרוג כשאני הולך לישון וחצי מת כשאני מתעורר. אני תשוש, רצוץ, סחוט, גמור. אני נרדם רק מלכתוב פה במחברת. החושך הקבוע מהחלון גומר אותי. המינוס 15 מעלות מתישים אותי. האוירה הקודרת, השמיים הכהים – מסמרטטים לי את הצורה.
כפיצוי, בכל מקום שמזדמן בדרכי אני קודם כל מאתר מקום להירדם בו. לא מאמינים? להלן מדגם מייצג של המקומות בהם נפלה עליי תרדמה:
- בגאז' של לינקולן.
- מתחת לספסל ציבורי בנמל התעופה של בוסטון.
- קומה 9 בחנות הענק של מייסיס – הקומה של המזרונים וחדרי השינה (חָרַפּנוּ שם אחרי שחירפנו נפשנו להשכים קום בשביל חתיכת Black Friday מאכזב).
- ספסל במוזיאון החלל בוושינגטון.
- בטיסה מפלורידה – כולם כבר הגיעו הביתה ורק אני נשארתי במטוס להימרח על שלושה מושבים (שלא תדעו, איך הדיילות חיכו יפה עד שהנסיך יתעורר).
- מונית בניו-יורק שלא ידעה בדיוק לאן אני צריך להגיע.
- רכבת התחתית של ניו-יורק – כמעט תמיד. הרעש הנעים של הסאבוו'י מפיל אותי (בעמידה או בישיבה – זה לא משנה).
- מתחת לפסנתר כנף של בית הספר SAR.
- בסנטרל פארק, על כתף של איזה קשיש קתולי שנרדם עליי בחזרה.
- לבד, על דשא ציבורי באמצע פורט לודרדייל.
- באמצע הבִּיס של התפוח על הספה בדירה.
- עם חליפה, עניבה וכובע שחור, בשלוש בלילה על ספסל בסאבוו'י.
- על שולחן, כמעט כל לילה בבית כנסת שלנו בניו-יורק (פעם קמתי משם ישר לשחרית).
- חדר ארונות, אחרי שחיפשתי מקום טוב להתכרבל בו.
- על הספה מול החדר של המנהל בביה"ס.