מיאמי ביץ' היא יופי של עיר. קחו את אילת, תוסיפו לה קצת לחות, תיירים, יאכטות, כסף, ישראלים, המון המון ואף יותר מדי ישראלים, ותצא לכם מיאמי ביץ'. זה מחזה ביעותים שהוציא אותי לגמרי מהאדישות – רק עכשיו אני מבין לאן נעלמו כל הישראלים מבאר שבע, לקחו הכל ובאו לגור במיאמי: עם הילדים, הקרוקס, הפאג'רו, האישה, השיפודים, מכנסי השני-שליש המוכתמים, החמוצים, הרעש, ברוך מקבץ נדחי עמו ישראל. תאמינו או לא, אבל כשבאנו רעבים לאיזה מסעדה, שאלה אותנו, בעברית כמובן, איזו מיטל אחת: "לשבת או לקחת?". תעמיסי לנו יפה יפה בצלחת, אמרנו בטבעיות, והיא ענתה שבבת-ים – סליחה, מיאמי – יודעים לפנק כמו שצריך. זוהי, רבותיי, מיאמי ביץ'.
בדרך למיאמי היה לנו אירוע נפלא. טסנו מבוסטון, ומאחורי ידידי קצובר ישבה אמא ישראלית עם שלושת ילדיה הצעקניים: עידן, שירן ואלירן. טיסה בארה"ב היא אירוע סולידי ושגרתי בדרך-כלל, בעיקר כשאין על המטוס ישראלים. אבל כשעידן מחליט להרביץ לשירן, ושירן יורקת על עידן בחזרה – אמריקה או לא אמריקה – המטוס כולו נראה כמו טיול מנגלים לגליל ביום העצמאות.
"עידן, אנחנו יורדים מהמטוס, וו'אלק אבא מפרק אותך", אמרה האמא כשברקע קרבות הטריטוריה השגרתיות.
והיא המשיכה: "יקרע אותך, אבא, יוריד לך את הראש, פעם אחרונה שאני יוצאת איתך מהבית", "אני אומרת לטייס שיוריד אותך פה, עידן, לא רוצה לשמוע ממך עוד מילה".
ועידן מפרק את הצלעות לאחותו הבוכייה, שירן, והאמא בעצבים "בחייאת עידן, עזוב אותה, מה אתה חונק אותה? השתגעת?"
"וו'אלק עידן, אבא מחזיר אותך לעפולה מחר, אתה שומע אותי?! נבלה. מחר אתה חוזר לעפולה עם אבא!"
והאמא מסכמת, כנועה תשושה ומצווחת: "סיוט לצאת איתכם מהבית. הרגתם אותי. בהמות".
הישראלים הקטנים, למרות שלא ראו את ישראל מימיהם, בלעו הכל: את האוכל שהבריחו למטוס, את התוספות, את הדיילות, את הנוסעים, את הסכו"ם ובעיקר אחד השני, אבל הכל ברוח טובה – מה שגרם לי להתגעגע עוד יותר לסאחבקייה הישראלית. ולהבדיל: יש לי איזה מאתיים שכנים בבניין, עזבו שאין לי מושג מה השם של אחד מהם, אפילו במעלית הם לא עולים איתי.
אוירת הנופש משתלטת עלינו מהר מאד שם במיאמי, אלא שבמיקום הכי מרכזי בעיר – שנראה הכי פחות מתאים בעולם להקים אנדרטה כזו – נגלה משום מקום מראה מסמר שיער: אנדרטת ענק של "יד" הבוקעת מן הקרקע ומתנשאת לגובה 13 מטר, עליה נאחזות דמויות המבקשות להימלט מגורלן. האנדרטה היא חלק מאתר ההנצחה לזכר קרבנות השואה שהקימה ד"ר הלן פייגין,יהודיה היסטוריונית, שגייסה קבוצה של ניצולי שואה אמידים מקומיים למימון ההקמה. הקשר בין היהודים למיאמי מעולם לא נראה לנו מוחשי כל כך.
הדיסוננס בין מיאמי ביץ' לשואה בולט מכל עבר – אבל הנשמה היהודית צעקה לנו שאנחנו צריכים לבקר שם. נכנסים למקום, ובתוך כל השמש והזיעה והבלגאן, משתררת עלינו לפתע אוירה כבדה, תחושת מועקה שצובעת לנו את הלב באפור.
סביב האנדרטה - נגלים לנו פסלי ילדים, זועקים, מתחננים, שרועים על הרצפה.
דופקים על החלון בכניסה, שני פנסיונרים מתעוררים מתרדמת החורף שלהם, מסבירים לנו פנים. "מי אתם?", "אנחנו מישראל, מה זה המקום הזה?", "בואו כנסו". וכך, מוּבלים בידי פנסיונר באמצע מיאמי ביץ', מצאנו את עצמנו באולם חשוך ואפל, שטיחים חומים על הקירות וריח חזק של תחב. בחיי, המקום הזה לא נפתח מאז שקולומבוס גילה את אמריקה ושלומי אפללו גילה את מיאמי.
הוא אמר לנו שיש כאן סרט שמסביר על האתר וכמה טוב שבאנו. הסבא לחץ על פליי, הסרט התחיל, "תקראו לי כשיסתיים", ויצא. אני וקצובר, באולם חשוך במיאמי ביץ', לבד, רואים סרט על שואה. בואו נאמר שמראות עדינים לא ראינו שם, אני מסתכל על קצובר, הוא מסתכל עליי במבט של "איזה הזוי", ושנינו נשפכים שם על הספסלים.
כמה שעות אחורה, 5 בבוקר. אנחנו מתעוררים כעבור שלוש שעות שינה כדי להחזיר איזה אוטו ליהודי-פרואני חביב שהשאיל לנו אותו בתמורה לנחמדותינו. לא חתיכת סיפור, אלמלא היינו שנינו שפוכים כבר לגמרי, מחפשים לגרד בכוח כמה שעות שינה כמו שני הומלסים על ספסל בבת-ים. סחוטים מעייפות, מפהקים במשך רוב שעות היממה. ובמצב צבירה הזה הפילו עלינו סרט שואה, מזג אוויר אידאלי וכיסאות מרופדים מדי. אז נרדמנו כמו מלאכי השרת, כמו תינוקות אחרי הגרעפס של האוכל, מנקרים בלי סוף כמו שני עכברי מעבדה מסוממים – מתעפצים ומתפגרים לאיטנו מול סרט בשחור-לבן. איזה עייפות תפסה אותנו שם, לא תאמינו לגמרי, וכשהתעוררנו, לא רק שנגמר הסרט אלא שכבר סגרו את האתר ונותרנו שם לבד. יצאנו החוצה, ברחנו, עד לפעם הבאה שנגיע למיאמי ונפקוד מחדש את האתר.
לפני שאני משחרר אתכם, תגידו לי, מה הסיכוי שתפגשו בכל אמריקה הגדולה את אותו בן אדם פעמיים? הגלובליזציה נראית לי רעיון די מבורך, אבל הייתם מאמינים שיש צ'אנס שנפגוש את החבורה של עידן ושירן שוב? והאמא המצווחת? והתיקים והבלגאן והצעקות? ואכן, כנגד כל סיכוי תאורטי מצאנו את עצמנו בדרך חזרה עם עידן והחבורה, יושבים לידנו בספסל של המטוס. אם כבר הסתברות קלושה כזאת, עדיף היה לזכות בלוטו או משהו. ועידן, תעזוב כבר את אחותך, עידן!
בדרך למיאמי היה לנו אירוע נפלא. טסנו מבוסטון, ומאחורי ידידי קצובר ישבה אמא ישראלית עם שלושת ילדיה הצעקניים: עידן, שירן ואלירן. טיסה בארה"ב היא אירוע סולידי ושגרתי בדרך-כלל, בעיקר כשאין על המטוס ישראלים. אבל כשעידן מחליט להרביץ לשירן, ושירן יורקת על עידן בחזרה – אמריקה או לא אמריקה – המטוס כולו נראה כמו טיול מנגלים לגליל ביום העצמאות.
"עידן, אנחנו יורדים מהמטוס, וו'אלק אבא מפרק אותך", אמרה האמא כשברקע קרבות הטריטוריה השגרתיות.
והיא המשיכה: "יקרע אותך, אבא, יוריד לך את הראש, פעם אחרונה שאני יוצאת איתך מהבית", "אני אומרת לטייס שיוריד אותך פה, עידן, לא רוצה לשמוע ממך עוד מילה".
ועידן מפרק את הצלעות לאחותו הבוכייה, שירן, והאמא בעצבים "בחייאת עידן, עזוב אותה, מה אתה חונק אותה? השתגעת?"
"וו'אלק עידן, אבא מחזיר אותך לעפולה מחר, אתה שומע אותי?! נבלה. מחר אתה חוזר לעפולה עם אבא!"
והאמא מסכמת, כנועה תשושה ומצווחת: "סיוט לצאת איתכם מהבית. הרגתם אותי. בהמות".
הישראלים הקטנים, למרות שלא ראו את ישראל מימיהם, בלעו הכל: את האוכל שהבריחו למטוס, את התוספות, את הדיילות, את הנוסעים, את הסכו"ם ובעיקר אחד השני, אבל הכל ברוח טובה – מה שגרם לי להתגעגע עוד יותר לסאחבקייה הישראלית. ולהבדיל: יש לי איזה מאתיים שכנים בבניין, עזבו שאין לי מושג מה השם של אחד מהם, אפילו במעלית הם לא עולים איתי.
אוירת הנופש משתלטת עלינו מהר מאד שם במיאמי, אלא שבמיקום הכי מרכזי בעיר – שנראה הכי פחות מתאים בעולם להקים אנדרטה כזו – נגלה משום מקום מראה מסמר שיער: אנדרטת ענק של "יד" הבוקעת מן הקרקע ומתנשאת לגובה 13 מטר, עליה נאחזות דמויות המבקשות להימלט מגורלן. האנדרטה היא חלק מאתר ההנצחה לזכר קרבנות השואה שהקימה ד"ר הלן פייגין,יהודיה היסטוריונית, שגייסה קבוצה של ניצולי שואה אמידים מקומיים למימון ההקמה. הקשר בין היהודים למיאמי מעולם לא נראה לנו מוחשי כל כך.
 |
| The Sculpture of Love and Anguish |
סביב האנדרטה - נגלים לנו פסלי ילדים, זועקים, מתחננים, שרועים על הרצפה.
דופקים על החלון בכניסה, שני פנסיונרים מתעוררים מתרדמת החורף שלהם, מסבירים לנו פנים. "מי אתם?", "אנחנו מישראל, מה זה המקום הזה?", "בואו כנסו". וכך, מוּבלים בידי פנסיונר באמצע מיאמי ביץ', מצאנו את עצמנו באולם חשוך ואפל, שטיחים חומים על הקירות וריח חזק של תחב. בחיי, המקום הזה לא נפתח מאז שקולומבוס גילה את אמריקה ושלומי אפללו גילה את מיאמי.
הוא אמר לנו שיש כאן סרט שמסביר על האתר וכמה טוב שבאנו. הסבא לחץ על פליי, הסרט התחיל, "תקראו לי כשיסתיים", ויצא. אני וקצובר, באולם חשוך במיאמי ביץ', לבד, רואים סרט על שואה. בואו נאמר שמראות עדינים לא ראינו שם, אני מסתכל על קצובר, הוא מסתכל עליי במבט של "איזה הזוי", ושנינו נשפכים שם על הספסלים.
כמה שעות אחורה, 5 בבוקר. אנחנו מתעוררים כעבור שלוש שעות שינה כדי להחזיר איזה אוטו ליהודי-פרואני חביב שהשאיל לנו אותו בתמורה לנחמדותינו. לא חתיכת סיפור, אלמלא היינו שנינו שפוכים כבר לגמרי, מחפשים לגרד בכוח כמה שעות שינה כמו שני הומלסים על ספסל בבת-ים. סחוטים מעייפות, מפהקים במשך רוב שעות היממה. ובמצב צבירה הזה הפילו עלינו סרט שואה, מזג אוויר אידאלי וכיסאות מרופדים מדי. אז נרדמנו כמו מלאכי השרת, כמו תינוקות אחרי הגרעפס של האוכל, מנקרים בלי סוף כמו שני עכברי מעבדה מסוממים – מתעפצים ומתפגרים לאיטנו מול סרט בשחור-לבן. איזה עייפות תפסה אותנו שם, לא תאמינו לגמרי, וכשהתעוררנו, לא רק שנגמר הסרט אלא שכבר סגרו את האתר ונותרנו שם לבד. יצאנו החוצה, ברחנו, עד לפעם הבאה שנגיע למיאמי ונפקוד מחדש את האתר.
לפני שאני משחרר אתכם, תגידו לי, מה הסיכוי שתפגשו בכל אמריקה הגדולה את אותו בן אדם פעמיים? הגלובליזציה נראית לי רעיון די מבורך, אבל הייתם מאמינים שיש צ'אנס שנפגוש את החבורה של עידן ושירן שוב? והאמא המצווחת? והתיקים והבלגאן והצעקות? ואכן, כנגד כל סיכוי תאורטי מצאנו את עצמנו בדרך חזרה עם עידן והחבורה, יושבים לידנו בספסל של המטוס. אם כבר הסתברות קלושה כזאת, עדיף היה לזכות בלוטו או משהו. ועידן, תעזוב כבר את אחותך, עידן!