ואחרי שהארכנו אתמול בדבר עובדים זרים מעברו האחד של כדור הארץ, הסכיתו ושמעו בדבר עובדים זרים מסוג אחר, ואם נדייק: שליחים [אוקיי, בסדר, סליחה. שליחות זה קודש].
בתחילה ההשתאות מכה בשליח הישראלי המשייט לראשונה, הלום ותלוש, ברחובות העיר האמריקאית: הכל נראה לו קצת אחרת – איכשהו טוב יותר. וו'אלה, לא פלא שהאמריקאים האלה נהיו מעצמה, הוא אומר לעצמו. מה הם צריכים אחד כמוני - מה עוד אלגרבלי יכול ללמד את האמריקאים? - כשבניו-יורק נסעו בסאבוו'י, הוא אומר, בעמק החולה עדיין לא חשבו אפילו לגרש את הג'מוסים ולייבש את הבִּיצוֹת; ועכשיו, מאה שנה אחרי, כבר עשור חופרים את רחוב הרצל בירושלים בשביל איזה חתיכת רכבת על בטריות וכל מה שהספיקו זה לשים שלט ענק "סיימנו". כן, בטח. כשבירושלים יסיימו את הרכבת, פסל החירות יתחיל לדבר עברית במבטא ישראלי.
אלא שבעוד גלי ההערצה שוטפים את גופו של השליח, מתחילים גם גלי הרעב לאחוז בו, ושהות קצרה חושפת את נקודת התורפה של אמריקה: זהו, למעשה, סתם מקום. מדינה ענקית עם אוכל רע, עודף כולסטרול והרבה אנשים שהתערבבו ובחרו להם את הג'אנק פוד כמאכל הלאומי. אפילו חתולים אין להם, אלא סתם סנאים קטנים שאוכלים אגוזים ועושים פוזות למצלמות של תיירים. שליחות זה כל יום הפתעות חדשות. שליח, אין לו אבא ואמא, אין לו בית או פרטיות משלו, עצמאות בשבילו זה איזה חג בישראל, ועל כן הוא הולך מדחי אל דחי. מן הפח אל הפחת. חי משני מלפפונים וחצי עגבנייה מערב שבת לערב שבת. בארץ, לעומת זאת, אתם יודעים שאם היום הייתה שביתה אז כנראה גם מחר תהיה שביתה ואין כל חדש תחת השמש, אבל פה השליחים נוסעים ברכבת ההפתעות. כל יום באים אליהם ביציאה אחרת, אין להם מושג מה קורה מחר, מה קורה עכשיו, איפה הם ומה הם עושים כאן לעזאזל, איפה הם ישנים הלילה, אם בכלל, ומי הטיפוס הבא שיקפוץ עליהם בעצבים. תחשבו על זה, ישראלי מגיע לארץ נוכריה, יהודים או לא יהודים, אין לו מושג איך האמריקאי רוצה אותו הבוקר. מדובר באומה בעייתית עם קשיים גדולים בתפיסה וליקויים בחוש הטעם, שנותנים לך תחושה שהמדינה שלך היא בעצם כפר אינדיאני עם חוקי ג'ונגל פרימיטיביים. שיטת היהיה-בסדר הישראלית - התור המקורי, הנסדר-לך-אל-תדאג, היש-לי-רק-שאלה-קטנה, האני-הייתי-פה-קודם ובעיקר היכולת להתפשר עם אנשים מחמת הוויכוח, השרב, הצורך לדפוק את השיטה או הרווח והתועלת האישיים - כל אלה נכחדו באמריקה, ומשאירים אותנו הישראלים פעורים, המומים ונטולי-קומבינה-בעליל.
תשמרו לי מקום בתור,
תפנקו לי את הלאפה,
ותסדרו לי איזה קומבינה במשרדי ממשלה,
אני מתגעגע.
בתחילה ההשתאות מכה בשליח הישראלי המשייט לראשונה, הלום ותלוש, ברחובות העיר האמריקאית: הכל נראה לו קצת אחרת – איכשהו טוב יותר. וו'אלה, לא פלא שהאמריקאים האלה נהיו מעצמה, הוא אומר לעצמו. מה הם צריכים אחד כמוני - מה עוד אלגרבלי יכול ללמד את האמריקאים? - כשבניו-יורק נסעו בסאבוו'י, הוא אומר, בעמק החולה עדיין לא חשבו אפילו לגרש את הג'מוסים ולייבש את הבִּיצוֹת; ועכשיו, מאה שנה אחרי, כבר עשור חופרים את רחוב הרצל בירושלים בשביל איזה חתיכת רכבת על בטריות וכל מה שהספיקו זה לשים שלט ענק "סיימנו". כן, בטח. כשבירושלים יסיימו את הרכבת, פסל החירות יתחיל לדבר עברית במבטא ישראלי.
אלא שבעוד גלי ההערצה שוטפים את גופו של השליח, מתחילים גם גלי הרעב לאחוז בו, ושהות קצרה חושפת את נקודת התורפה של אמריקה: זהו, למעשה, סתם מקום. מדינה ענקית עם אוכל רע, עודף כולסטרול והרבה אנשים שהתערבבו ובחרו להם את הג'אנק פוד כמאכל הלאומי. אפילו חתולים אין להם, אלא סתם סנאים קטנים שאוכלים אגוזים ועושים פוזות למצלמות של תיירים. שליחות זה כל יום הפתעות חדשות. שליח, אין לו אבא ואמא, אין לו בית או פרטיות משלו, עצמאות בשבילו זה איזה חג בישראל, ועל כן הוא הולך מדחי אל דחי. מן הפח אל הפחת. חי משני מלפפונים וחצי עגבנייה מערב שבת לערב שבת. בארץ, לעומת זאת, אתם יודעים שאם היום הייתה שביתה אז כנראה גם מחר תהיה שביתה ואין כל חדש תחת השמש, אבל פה השליחים נוסעים ברכבת ההפתעות. כל יום באים אליהם ביציאה אחרת, אין להם מושג מה קורה מחר, מה קורה עכשיו, איפה הם ומה הם עושים כאן לעזאזל, איפה הם ישנים הלילה, אם בכלל, ומי הטיפוס הבא שיקפוץ עליהם בעצבים. תחשבו על זה, ישראלי מגיע לארץ נוכריה, יהודים או לא יהודים, אין לו מושג איך האמריקאי רוצה אותו הבוקר. מדובר באומה בעייתית עם קשיים גדולים בתפיסה וליקויים בחוש הטעם, שנותנים לך תחושה שהמדינה שלך היא בעצם כפר אינדיאני עם חוקי ג'ונגל פרימיטיביים. שיטת היהיה-בסדר הישראלית - התור המקורי, הנסדר-לך-אל-תדאג, היש-לי-רק-שאלה-קטנה, האני-הייתי-פה-קודם ובעיקר היכולת להתפשר עם אנשים מחמת הוויכוח, השרב, הצורך לדפוק את השיטה או הרווח והתועלת האישיים - כל אלה נכחדו באמריקה, ומשאירים אותנו הישראלים פעורים, המומים ונטולי-קומבינה-בעליל.
תשמרו לי מקום בתור,
תפנקו לי את הלאפה,
ותסדרו לי איזה קומבינה במשרדי ממשלה,
אני מתגעגע.