סיפורה של כת בלי שפם‎

אסור להאכיל את החיות

הייתם פעם בספארי? כן. היה כיף? כן. אבל אף אחד מכם עוד לא היה בספארי של בני אדם. וכשאני אומר בני אדם אני מתכוון לאיימיש, כת הזויה באמצע שדות פנסילבניה שהדבר היחיד שהם יודעים להגיד באנגלית זה "נו פיקצ'רז". ההבדל היחיד בין איימיש לספארי זה שהאיימיש לא אוכלים את השקיות במבה שזורקים להם, והג'ירפות כן. אה, והם לובשים שחורים, מגדלים זקן שנראה כמו תחפושת גרועה בפורים ומדברים גרמנית-פנסילוונית שמאד דומה ליידיש של סבתא שלכם.

הגענו מפילדלפיה עליה סיפרתי לכם בפעם הקודמת. שכרנו רכב לשמונה שעות במחיר של בית בהתנחלויות, שמענו את שוואקי בלופ אינסופי עד שהמה-מה-מה שלו נשמע לנו כמו הצפירות בחוץ, איבדנו את עצמנו לדעת בכפור שנמצא רק בפריזרים של תדיראן. חיכינו לרגע שבו נפגוש סוף סוף את החיות האקזוטיות שעליהן כולם מדברים, זן נכחד של נוצרים עובדי אדמה עם כובעים מגוחכים וטעם אופנתי שהיה גורם לאפיפיור בנדיקטוס להיראות מגניב פתאום.

יואו, איזה מתוקים האיימישים האלה

ואז לפתע זה קורה: הספארי המשעמם של פנסילבניה הופך לאטרקציה תרבותית. סוס עייף עם עגלה מגיח מהשדה. כרכרה ועליה שני נזירים נמצאים בתוכה, נוסעים בצד הכביש, מתעלמים מהקידמה ומהעולם. אין להם מושג מה קורה סביבם. מבחינתם מיצובישי זה תינוק סיני וקאדילק זה קללה ברוסית. כמעט עשינו תאונה, בחיי, כדי לראות את הזן האנושי הנכחד הזה של האיימיש.

העיקרון שלהם מאד פשוט: הם סוג של נוצרים עובדי אדמה, לא נוגעים בחשמל, רוכבים על סוסים, לא משתמשים בטכנולוגיה, לא יוצאים מסביבתם המוכרת, נהנים רק מתוצרת עצמית, לא שותים, לא מעשנים ולא משחקים סנוקר. הם חיים חיי שמרנות טוטאליים, הם לבנבנים אירופאים, קצת פייגעלך, נאיביים כמו תינוקות של בית-רבן, הגברים שלהם חובשי כובעי קאובוי והנשים לובשות מסנן יתושים על הראש (ראו תמונות).

ישבנו על זה שנייה, ואמרנו, למה שלא נעשה סיור בכרכרה עם איזה איימיש חביב נטול שפם. חשבנו שניתן לו שני דולר ושקית בוטנים והוא יסכים לעשות לנו סיבוב על הכרכרה שלו. וכך, עלינו על הכרכרה, הסוס עשה פרסה, והתחלנו לשייט בשבילי האזור. בדרך הציע לנו האיימיש למכור לו את חברתינו פרחית, והעלה הצעה יפה ששווייה בשוק המקומי ארבעים סוסים. לצערנו, אמרנו לו, יש לנו בעיות להעביר את הסוסים במכס, וסוסים יש לנו גם ביריחו. אחרי המסע הקצר שלשל האיימיש לקופתו 50 דולר. ואז הבנתי את הטריק.

אבל ת'כלס, שלא יעבדו עליכם

כמו אמריקאים טובים, גם האיימיש למדו טוב על איזה צד של הלחם מרוח הקְרִים-צ'יז. כך החלו אנשי האיימיש למסחר את הווי חייהם ולהעמיד כמעט כל דבר למכירה, למעט את ילדיהם הבלונדים הקטנטנים: עבודות יד, רהיטי עץ בסגנון שנראים כמו חיקוי זול של הסחורה הערבית מהשטחים, ומוצרי מזון. במחוז לנקסטר אפשר לחלוב פרות בחוות איימיש, שזה כאילו לחלוב עם הידיים ולייצר חלב אורגני. כן בטח, יש שם איזה שתי פרות בגיל פנסיה, שכבר חצי מיליון ילדים אמריקאים ניסו להוציא מהם איזה שְלוּק חלב, ומהדבר הזה הם רוצים לייצר חלב אורגני. וכך, ברוח הזמן והתקופה, תוך שנה-שנתיים אפשר יהיה ללטף איימיש, לאמץ איימיש, להשקיע בבורסת האיימיש ואפילו להשתתף בכוכב נולד של איימיש. ברגע שהם הריחו פה באמריקה את הריח של הדולר, מתברר שגם הם אוהבים כסף כמו כל אחד אחר. מדי יום מתרבים להם איימישים מזוקנים עם ג'יפים נוצצים מאחורי הבית, שכשבפרונט נמצא ה"רכב המסורתי" – כרכרת עץ פולנית מימי אלכסנדר מוקדון. הלוגו האיימישי מתנוסס כאילו מינימום הגענו לדיסני וורלד, והשיא הוא בחוויה הרב-חושית שמזמינה הקהילה: "איימיש אקספריאנס" – יענו, בואו תראו איזה כיף לחיות כמו קיבוצניקים אבל לעשות מזה יופי של כסף.

איימיש בארץ הקודש?

ריבונו של עולם, יש לי הערה קטנה לסיום. יאללק, אמרתי לעצמי, כשרואים את השטח האדיר הזה של האיימיש – מרחבי ענק שאין להם סוף, אני מתחיל להבין שצפוף לנו מדי במדינה. ישראל מאכלסת בממוצע כ- 320 נפשות לקמ"ר, שזה הרבה יותר משוודיה (22 נפש לקמ"ר), ירדן (58), צרפת (107) או פנסילווניה (חצי ילד איימישי על כל שטחה של נתניה בערך). אם אתם גרים באזור תל-אביב אין צורך שתסעו להודו, אתם כבר שם. יותר מ-6000 תושבים לקמ"ר, שזה אומר שאנשים במרכז גרים אחד לשני על הטחול, ועוד חושבים שזה רעיון מבורך לעודד הגירה לבת-ים (טוב, זה בלי קשר רעיון גרוע).

אז אוקיי, אז לא אמרתי שניקח את הרגליים לפנסילבניה ונתחיל לייצא גרעינים של תירס. אני בהחלט מתנגד לכל פעולה של ירידה שלילית מהארץ לרבות תירוצים של "אני רק באתי לשנה-שנתיים ואז חוזר". אבל בהחלט יכול להיות שאם ננסה את השיטה של האיימיש במזרח התיכון יכול להיות בסדר. זה די פשוט: יש לנו פה כמה ידידים שכבר יודעים לרכב על סוסים, נחליף להם את הכאפייה באיזה כובע חקלאי יותר, נעשה להם סוויץ' עם שיערות הפנים (בדיוק כמו מוחמד, רק ההיפך: שפם מגולח, זקן לתפארת), נלמד אותם יידיש ונשלח אותם לסדרת התלמדות בארצות-הברית. מאד פשוט, אנחנו היהודים תמיד היינו טובים בפתרונות יצירתיים, חסרים לנו רק אנשי ביצוע. לדעתי, זה יכול להוריד משמעותית את העומס בגליל, לשפר את איכות החומוס, ובכלל להביא שלום כלל עולמי במהרה בימינו אמן. תחשבו על זה.


שבוע טוב,
תעשו חיים עם דו"ח וינוגרד,
תאספו לי קצת שלג מירושלים כי בניו-יורק סתם קר בלי סיבה.

שליחים ושאר היקום

ואחרי שהארכנו אתמול בדבר עובדים זרים מעברו האחד של כדור הארץ, הסכיתו ושמעו בדבר עובדים זרים מסוג אחר, ואם נדייק: שליחים [אוקיי, בסדר, סליחה. שליחות זה קודש].

פילדלפיה ושלל אבחנות קיומיות‎

את האמת, בהתחלה פקפקתי אם יש סיבה טובה לבזבז רבע משכורת בשביל יומיים בפילדלפיה – מה כבר העיר הזאת יכולה לחדש לניו-יורקי תפרן שכמוני – אבל אחרי שהות בת יומיים גיליתי כמה דברים חדשים על סודות היקום והטבע. גיליתי שהעולם יכול להיות קר. מה קר? קפוא. מה קפוא? בהשוואה לפילדלפיה, סיביר היא נתניה באוגוסט. בוריס ילצין בעצמו היה מעדיף לפתוח דוכן שווארמה בבית שאן אם הוא היה צריך להיות נשיא בקור הזה. וכשאתם מנסים לפלס את דרככם במזג אוויר של 15 מעלות מתחת לאפס בשילוב רוח וגשם, הגוף שלכם מתקומם בכל דרך אפשרית: האזניים נושרות, האף מאבד תחושה, האצבעות של הידיים מתעצבות מחדש; אם מישהו היה נותן לכם סתירה הפנים שלכם היו ככל הנראה נסדקות. וכך, כשאני מצויד בכפפות מהצבא, גטקעס מהצבא ושש גופיות שגם הן מהצבא (אלא מה) – צעדתי לי בכפור שועלים עם שני חברים ושתי חברות, מכחילים לאיטנו ברחובותיה הקרים של פילדלפיה. [ולגבי הגטקעס, תמיד צוחקים על הדבר הביזארי הזה, אבל תודו שיש שתי דרכים איך הגיע אליכם הגטקעס לארון: או שהרמתם אותו מהצבא, או שירשתם אותו מסבא שלכם. אף אחד לא באמת הולך לחנות ומבקש לקנות גטקעס].

מיאמי ביץ' - לטמון את הראש בחו"ל

בהתחלה חשבתי שזה מצחיק

עשינו כמה תמונות

ואז הרגשתי שאני נחנק. החול התחיל לחדור לי לאונה הימנית

והיה גם מי שחשב שזה יהיה קורע לבעוט לי קצת בראש

וצריך כמובן כובע נגד השמש

ולסיום - טקס חלוקת כאפות

סיפור עייף ממיאמי ביץ' וקצת על ישראלים

מיאמי ביץ' היא יופי של עיר. קחו את אילת, תוסיפו לה קצת לחות, תיירים, יאכטות, כסף, ישראלים, המון המון ואף יותר מדי ישראלים, ותצא לכם מיאמי ביץ'. זה מחזה ביעותים שהוציא אותי לגמרי מהאדישות – רק עכשיו אני מבין לאן נעלמו כל הישראלים מבאר שבע, לקחו הכל ובאו לגור במיאמי: עם הילדים, הקרוקס, הפאג'רו, האישה, השיפודים, מכנסי השני-שליש המוכתמים, החמוצים, הרעש, ברוך מקבץ נדחי עמו ישראל. תאמינו או לא, אבל כשבאנו רעבים לאיזה מסעדה, שאלה אותנו, בעברית כמובן, איזו מיטל אחת: "לשבת או לקחת?". תעמיסי לנו יפה יפה בצלחת, אמרנו בטבעיות, והיא ענתה שבבת-ים – סליחה, מיאמי – יודעים לפנק כמו שצריך. זוהי, רבותיי, מיאמי ביץ'.

בדרך למיאמי היה לנו אירוע נפלא. טסנו מבוסטון, ומאחורי ידידי קצובר ישבה אמא ישראלית עם שלושת ילדיה הצעקניים: עידן, שירן ואלירן. טיסה בארה"ב היא אירוע סולידי ושגרתי בדרך-כלל, בעיקר כשאין על המטוס ישראלים. אבל כשעידן מחליט להרביץ לשירן, ושירן יורקת על עידן בחזרה – אמריקה או לא אמריקה – המטוס כולו נראה כמו טיול מנגלים לגליל ביום העצמאות.

"עידן, אנחנו יורדים מהמטוס, וו'אלק אבא מפרק אותך", אמרה האמא כשברקע קרבות הטריטוריה השגרתיות.
והיא המשיכה: "יקרע אותך, אבא, יוריד לך את הראש, פעם אחרונה שאני יוצאת איתך מהבית", "אני אומרת לטייס שיוריד אותך פה, עידן, לא רוצה לשמוע ממך עוד מילה".
ועידן מפרק את הצלעות לאחותו הבוכייה, שירן, והאמא בעצבים "בחייאת עידן, עזוב אותה, מה אתה חונק אותה? השתגעת?"
"וו'אלק עידן, אבא מחזיר אותך לעפולה מחר, אתה שומע אותי?! נבלה. מחר אתה חוזר לעפולה עם אבא!"
והאמא מסכמת, כנועה תשושה ומצווחת: "סיוט לצאת איתכם מהבית. הרגתם אותי. בהמות".
הישראלים הקטנים, למרות שלא ראו את ישראל מימיהם, בלעו הכל: את האוכל שהבריחו למטוס, את התוספות, את הדיילות, את הנוסעים, את הסכו"ם ובעיקר אחד השני, אבל הכל ברוח טובה – מה שגרם לי להתגעגע עוד יותר לסאחבקייה הישראלית. ולהבדיל: יש לי איזה מאתיים שכנים בבניין, עזבו שאין לי מושג מה השם של אחד מהם, אפילו במעלית הם לא עולים איתי.

אוירת הנופש משתלטת עלינו מהר מאד שם במיאמי, אלא שבמיקום הכי מרכזי בעיר – שנראה הכי פחות מתאים בעולם להקים אנדרטה כזו – נגלה משום מקום מראה מסמר שיער: אנדרטת ענק של "יד" הבוקעת מן הקרקע ומתנשאת לגובה 13 מטר, עליה נאחזות דמויות המבקשות להימלט מגורלן. האנדרטה היא חלק מאתר ההנצחה לזכר קרבנות השואה שהקימה ד"ר הלן פייגין,יהודיה היסטוריונית, שגייסה קבוצה של ניצולי שואה אמידים מקומיים למימון ההקמה. הקשר בין היהודים למיאמי מעולם לא נראה לנו מוחשי כל כך.

The Sculpture of Love and Anguish

הדיסוננס בין מיאמי ביץ' לשואה בולט מכל עבר – אבל הנשמה היהודית צעקה לנו שאנחנו צריכים לבקר שם. נכנסים למקום, ובתוך כל השמש והזיעה והבלגאן, משתררת עלינו לפתע אוירה כבדה, תחושת מועקה שצובעת לנו את הלב באפור.

סביב האנדרטה - נגלים לנו פסלי ילדים, זועקים, מתחננים, שרועים על הרצפה.

דופקים על החלון בכניסה, שני פנסיונרים מתעוררים מתרדמת החורף שלהם, מסבירים לנו פנים. "מי אתם?", "אנחנו מישראל, מה זה המקום הזה?", "בואו כנסו". וכך, מוּבלים בידי פנסיונר באמצע מיאמי ביץ', מצאנו את עצמנו באולם חשוך ואפל, שטיחים חומים על הקירות וריח חזק של תחב. בחיי, המקום הזה לא נפתח מאז שקולומבוס גילה את אמריקה ושלומי אפללו גילה את מיאמי.

הוא אמר לנו שיש כאן סרט שמסביר על האתר וכמה טוב שבאנו. הסבא לחץ על פליי, הסרט התחיל, "תקראו לי כשיסתיים", ויצא. אני וקצובר, באולם חשוך במיאמי ביץ', לבד, רואים סרט על שואה. בואו נאמר שמראות עדינים לא ראינו שם, אני מסתכל על קצובר, הוא מסתכל עליי במבט של "איזה הזוי", ושנינו נשפכים שם על הספסלים.

כמה שעות אחורה, 5 בבוקר. אנחנו מתעוררים כעבור שלוש שעות שינה כדי להחזיר איזה אוטו ליהודי-פרואני חביב שהשאיל לנו אותו בתמורה לנחמדותינו. לא חתיכת סיפור, אלמלא היינו שנינו שפוכים כבר לגמרי, מחפשים לגרד בכוח כמה שעות שינה כמו שני הומלסים על ספסל בבת-ים. סחוטים מעייפות, מפהקים במשך רוב שעות היממה. ובמצב צבירה הזה הפילו עלינו סרט שואה, מזג אוויר אידאלי וכיסאות מרופדים מדי. אז נרדמנו כמו מלאכי השרת, כמו תינוקות אחרי הגרעפס של האוכל, מנקרים בלי סוף כמו שני עכברי מעבדה מסוממים – מתעפצים ומתפגרים לאיטנו מול סרט בשחור-לבן. איזה עייפות תפסה אותנו שם, לא תאמינו לגמרי, וכשהתעוררנו, לא רק שנגמר הסרט אלא שכבר סגרו את האתר ונותרנו שם לבד. יצאנו החוצה, ברחנו, עד לפעם הבאה שנגיע למיאמי ונפקוד מחדש את האתר.

לפני שאני משחרר אתכם, תגידו לי, מה הסיכוי שתפגשו בכל אמריקה הגדולה את אותו בן אדם פעמיים? הגלובליזציה נראית לי רעיון די מבורך, אבל הייתם מאמינים שיש צ'אנס שנפגוש את החבורה של עידן ושירן שוב? והאמא המצווחת? והתיקים והבלגאן והצעקות? ואכן, כנגד כל סיכוי תאורטי מצאנו את עצמנו בדרך חזרה עם עידן והחבורה, יושבים לידנו בספסל של המטוס. אם כבר הסתברות קלושה כזאת, עדיף היה לזכות בלוטו או משהו. ועידן, תעזוב כבר את אחותך, עידן!