בהתחלה זה נראה כמו שקית עור שהתנפחה טיפונת. לא נורא, אוטוטו ייצא האוויר והיא קרוב לוודאי תתפנצ'ר. ואז השקיק הקטן מתפתח בהדרגה, תופח בשקט כמו עוגה לפני אפייה, מציץ מאחורי הזיפים, הופך בבטחה ואמונה לחלק אינטגרלי מהפרצוף שלנו. לא מרגישים בו, הוא ערמומי ומתוחכם, אבל הוא יודע בדיוק איפה אנחנו הכי שונאים אותו. אתה גם לא צריך להיות שמן מדי כדי שהוא יתפוס אותך, הוא פשוט בא. בצקי, רך כמו מרשמלו, רוטט, מושי כזה, כמו קרבולת רק הפוך, כמו שקנאי רק כמו שקנאי.
אז עד שימציאו לי פה באמריקה משאבת עשה-זאת-בעצמך לטיפול בסנטר מספר 2, נצטרך בעיקר להתמודד עם העובדה המצערת: ישות מדולדלת ונטולת שריר מתחילה לצמוח לי מתחת לפנים. הלו, מישהו שם בממשלה חייב לשים לזה סוף.