"אז מי בקטע של מסע אופניים קטנטן מקרית ארבע לירושלים", כך התחילה הבדיחה שנגמרה בקוצר נשימה כבד, בשרירים תפוסים ובגשם שהיה משבית אפילו את הטיטאניק.
לפני חודש וחצי הודיעו לי על מסע אופניים מקרית ארבע לירושלים לזכרו של יצחק גואניש ז"ל. הודעתי שאני מצטרף, למרות שהדרך המועדפת עליי לנסוע באופניים זה לחבר להם מנוע, להחליף את הכסא בריפוד נוח ולקרוא לזה קטנוע. בתקופה הזאת של השירות הצבאי הסרעפת שלי מתורגלת בעיקר לריגושים נוסח "שוב ספגטי לארוחת צהריים", ופחות לשעשועי אקסטרים לילדים בני 16. ולמרות הכל, פתחתי בתכנית אימונים שכללה ארוחות שחיתות, רביצה בבתי קפה ותרגול שרירי הלסת. הקונספט המתוחכם לפיו חייב לעשות לשמור על כושר גופני מדי יום נראה לי בנאלי לגמרי למי שהפז"ם שלו מתקרב לשלוש שנים.
חובש, חמצן
הקילומטר הראשון הוא שעתם הגדולה של העצלנים. הם תמיד פותחים מהר, כדי לתת לעצמם פוֹר קטן לפני שהם מתחילים להתערפל במעלה הכביש. וכך, כשהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, דיוושתי לי ברבאק את הקילומטר הראשון עד שהחלו איתותים מהגוף שמבשרים על תהליך אל-חזור מסוכן שהאיברים לא מתורגלים בו. אגב, אומרים שכל שתתאמץ יותר כך הגוף יתרגל יותר. בולשיט. ככל שאתה מתאמץ יותר כך השרירים שלך נתפסים יותר והגוף שלך סובל יותר. למרות הכל, יש היגיון מאד מעניין במסעות הארוכים האלה. אתה מתחיל לדווש, חמש דקות ראשונות הלב והריאות שלך משתנקים לדעת, אתה מגלה סימני ייאוש ראשוניים שלא מוכרים לפסיכולוגיה המודרנית, ואז, אחרי סדרת ההתנשפויות התחלתית אתה מתחיל לאמץ את הרעיון שאפשר לנסוע יותר מקילומטר על אופניים ואפילו להמשיך לחיות אחרי זה. הטריק הבטוח ביותר הוא לחכות למצב שבו הגוף מכניס את עצמו לאוטומט ומשייט כמו סירת דייגים – לאט לאט אבל בטוח, הגוף מתנתק מהמוח ומחליט לבד מה הוא צריך לעשות.
אז כמה עשינו כבר?
אם אתה לא מסתובב עם קילומטראז' על האופניים, תמיד נראה לך שנסעת יותר ממה שעשית באמת. בקילומטר הרביעי אתה ממלמל משהו על עשרה קילומטר, ובקילומטר העשרים אתה רואה שלט: "ירושלים 43 קילומטר" ומבין שבינתיים דיוושת בערך עשירית מהדרך. בערך בשלב הזה, אחרי שעברתי את שערי הגיהנום, התחלתי להרהר לעצמי על תקלות אפשריות. תחושת חוסר וודאות מילאה את חלל מוחי. כל שריר כואב הפך בעיניי לתהליך הרסני של מבנה העצם. כל גירוד או עקצוץ מתחת לגרב נעשה פתאום לשטף דם מתפרץ. אלי הטוב, זמזמתי לעצמי, כנראה יש לי פנצ'ר באופניים, וגם הכיסא לא יציב, ולמה לעזאזל הכידון סוטה שמאלה? למה? למה כולם עוקפים אותי?
כשאתה מסתכל סביבך ורואה איזה 40 צלפים בכל מטר, ישנה נטייה לנחש שאתה בשטח עוין. בייחוד עם חמולות של כמה בני דודים עומדים בצידי הדרך עם מבט בעיניים שמתלבט בסוגיות הבאה: האם היהוד ויתרו על הממוגנים? כמה יהוד אפשר להרוג בצרור אחד קטן? – וכך, במקום לפגוש בלהקת פלמינקו שתפנק אותך בלימונדה קרה ותצעק לך "וו-הווווו", אני נתקל בשבטים מוסלמיים בוהים בצידי הדרך ומבין שכולנו נמצאים עמוק בשלב האל-חזור. לעצור בצד לא בא בחשבון, אלא אם כן מתחשק לי לומר לתוך קלטת "שחררו את לוחמי החופש מהחמאס". איפשהו בדרך בין כפר ערבי א' לכפר ערבי ב' המחשבות הסופניות על דום-לב תוך כדי רכיבה מתחלפות במחשבות סופניות על חייל שנחטף כשהוא על אופניים. כמה פתטי.
בסביבות החצי הגיע הרגע הגדול שלו חיכיתי. עצירת רענון בפונדק דרכים של חיילים בצומת הגוש, שהפך לפונדק-שעה עבור מתנחלים. כמה דודות עם מבטא אנגלוסקסי פיזרו שם פופקורן וסלט פירות חינם לכל דורש, וכולנו כמו אווזים מפוטמים טוחנים שזיפים כאילו אין עוד איזה 20 קילומטר לדווש. אני דוחף אותם זה אחר זה וחש בצרבת קלה שמחכה לי לקראת המשך הנסיעה.
אחרי עצירה באמצע השוונג כל הסרט מתחיל מחדש. אתה מרים בייאוש את ראשך לשמיים ומרגיש איך הסבל רק משכפל את עצמו. השזיף הופך לך בקיבה לחומצת עסיס רעילה, והמוח שלך מתעסק בחזיונות על אוכל ("8 סוגי סלטים, חצי קילו סטייק, לאפה חמה, יש למה לחכות"). אני מסתכל סביבי ורואה 200 זוגות אופניים משלבות הילוך ונוסעות כמו צ'יטה במדבר. אין ספק, המתנחלים יודעים להתאמץ, וכמו כל מתנחל הם עושים את זה באופן מתנחלי להפליא. ציציות מתנפנפות וכיפה עם 4 סיכות, או המין השני עם מכנסיים מתחת לחצאית וחולצת גבעות. אם היו מחליפים את החבר'ה מגולני במתנחלות שדיוושו שם בעליות, כנראה החמאס היה שוקל שנית אם לאיים עלינו בקסאמים.
אופניים המציאו בשביל הירידות. אחרי עלייה של 20 דקות במצב קטטוני, מתנשף בקולי קולות עם לשון שמגיעה עד הבלם הקדמי, ירידה תלולה הופכת לאקסטרים לוהט בנסיעה על אופניים. זאת הסיבה שאני טס אותן בלי ידיים במהירות של יגואר. האופניים מתפתלות ימינה ושמאלה, כולם לצידי נראים בהילוך פארקינג, משייט אל הלא-נודע עם אדרנלין מוקצן. אבל רק בשביל זה אני בא. בשביל העליות מספיק לי גם סובארו ג'אסטי.
ואז כשבא הגשם
תארו לכם שהייתי בא ושופך עליכם דלי של מים. ולא סתם דלי אחד אלא מיליוני דליים של מים, לקראת סופו של מסע אופניים, כשאתם מאבדים כל תחושה מהראש ומטה, חיגרים ופיסחים עם שרירים תפוסים, וכל זה באמצע היום. גשם זלעפות שאפילו נוח היה שוקל לבנות בשבילו תיבה חדשה. הכבישים הפכו לנהרות, הצמתים לאגמים, ארובות השמיים הורידו גשם לשלוש שנים. אנשים הסתכלו דרך הווישרים על קבוצת החוליגנים שהתאספו לרכיבה בתוך המבול הזה, התחילו לצפור מתוך ערפול או בלבול והיו בטוחים שהם באיזה סרט של יוסי סידר. מדובר בחוייה מוקצנת שהתחילה אחרי המנהרה השנייה של גוש עציון ונגמרה רק בזכות תושייתם של מתנחלים שרגילים שתוקפים אותם ממקומות בלתי צפויים.
בהחלטה אמיצה החליטו המארגנים לשחות עם הזרם למוסך ירושלמי בשם א.א. גלאס. מדובר במוסך שמתקן בעיקר שמשות, מה שרלוונטי במיוחד עבור החבר'ה שם בשטחים שמחליפים שמשות בקצב שבו הם מתדלקים (אבנים וכאלה). המחזה היה הזוי במיוחד: 400 איש ו-400 אופניים נמלטו לתוך מוסך באזור תעשייה. כל העסק הפך מאיזה בדיחה ילדותית במיוחד של המתנחלים מחברון לפקעת עצבים נוראה של זיעה, גשם ופקקים. זה השלב המסוכן ההוא שבו אנשים נטו לחשוב על עצמם כגיבורי תרבות והתחילו להרים ידיים אל-על ולנופף למכוניות לשלום, כאילו לסמן: אני אידיוט, אבל אני סיימתי מסע אופניים בתוך בריכת שחייה ירושלמית. וכאילו לא די בזה, אחרי שהגענו למוסך כמה טיפוסים התכנסו באמצע המוסך וצרחו "לירושלים עירך" לצד שירי יציע לבעל המוסך. כולם הסתובבו כחולמים, מנגבים משקפיים ומתקשים להאמין למחזה המופרך. כל אחד מחפש את החברים שלו בתוך ים אנשים רטובים ומזיעים.
אני יורד מהאופניים אחרי חמישים קילומטר ומבין שכוח המשיכה זה המצאה של בני אדם. הרגליים שלי עדיין מדוושות על הקרקע, מה שלאחרים נראה כמו שפשפת קשה במיוחד. "בקו הגמר הכל נראה פשוט יותר" אמרו פעם, כנראה קו הגמר היחיד נמצא מתחת לבלאטות.
