לכבוד:
רב אלוף דני חלוץ
ראש המטה הכללי
באמצעות תיבת הפניות
צבא העורף והשירות האזרחי-לאומי
מדינת ישראל מחזיקה כיום במשאב נדיר שרק מדינות טוטאליטאריות יכולות להתפאר בו – לטוב ולרע – עשרות אלפי בני נוער המוכנים להקריב את מיטב ימיהם למען המולדת, בעלות אפסית, בנאמנות, בדבקות. במאגר כח האדם הבלתי נדלה הזה יש בזבוז קשה; צאו והביטו מה מתחולל בבסיס העורף הקרוב לביתכם. והיום זה כבר ברור: חייבים לקצץ. מיליון וחצי עניים בישראל זו סכנה קיומית, הרבה יותר מחזית מזרחית נגד ירדן, או ממתקפה גרעינית מצד אחמדינג'אד והאיראנים.
עשרות אלפי חיילי סדיר ופי שלושה אנשי מילואים, זה בערך היקף הכח שמחזיק היום צבא ההגנה לישראל. אין עוד גוף במדינה עם עוצמה אנושית, אינטלקטואלית, כלכלית, חברתית ותרבותית כמו זו של צה"ל. אולם, כבר כיום עולים ניצנים של תהייה, האם הצבא, בעידן הנוכחי, צריך באמת את לגייס לעצמו כל כך הרבה נכסים ומשאבים אנושיים ולאומיים?
עם זאת, יש לציין כי רוב עם ישראל טרם הבשיל להקשות על תפקודו של הצבא. האזרחים נוטים חסד לחייל של מלחמת ששת הימים ועד להוא של תכנית ההינתקות. זה צבא אחד. טלוויזיוני יותר, מתוקשר, בולט, אהוב, עדיין נערץ. לצידו יש צבא אחר, אפור, מסורבל: צבא של פקידות ופקידים, מש"קי הסברה ומשמעת, מש"קי הובלה ושינוע, מש"קי חלוקת מסכות מגן, עובדי רס"ר, חייטים, אפסנאים, נגנים, תומכי לחימה, ואפילו מש"קי ממטרות ומעבירי עיתונים. עַם גדול ורב של חיילי עורף, ג'ובניקים, שאמורים לשמש את צה"ל על שלל משימותיו. הללו, כידוע, גוברים בכמותם על אחיהם הלוחמים.
היום ברור, וזאת יודע כל לובש מדים, שלא צריך את כל היקף החיילים הפנומנאלי שמחזיק צבא העורף. לכן, כדי לנתב את התפרוסת האנושית הזאת, יש להקים מאגר אנושי של כח אדם, שישמש בהקבלה לזה שמופעל כיום בצה"ל. המידע, שיהיה כמובן ממודר לגורמים הרלוונטיים, ישקלל בתוכו את מטעניו הרפואיים, האינטלקטואליים וההתנהגותיים של המלש"ב הצעיר. בפניו תעמודנה, לראשונה בתולדות המדינה, שתי אופציות: שירות בצה"ל או שירות לאומי-אזרחי. הוא יחליט אם הוא רוצה להתנדב באיכילוב או להדריך טירונים בבט"ר ניצנים. חשוב להדגיש: המסה המשמעותית תוענק לצה"ל והוא יהיה רשאי לגייס מכסת אנשים כראות עינו. הטובים ביותר יאותרו כמובן מראש – לסיירות, למודיעין, לאגף המבצעים, לאגף התכנון, לחיל האוויר והים.
בראש שתי מערכות הענק הללו – צה"ל והשירות האזרחי – יפקח גוף מבקר נשכני ורב זרועות, שידע לווסת ולתאם, להשגיח ולשמור, כך שכל הצדדים יצאו מרוצים. באחרית דבר, צה"ל ירוויח פעמיים: בפעם הראשונה, הוא יצמצם יחידות, תקנים ומשרות, תוך שדרוג והתמקצעות הנדרשת ממנו כצבא. בפעם השנייה, הוא ישמר את עקרונות גיוס החובה והערכים בעקבותיהם, במקביל לתפוקה הגבוהה והעלות הנמוכה שהוא יזכה מחייליו.
על מי יכול צה"ל לוותר? ראשית, נניח הנחה בסיסית:
"מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה" (מתוך 'רוח צה"ל'). דהיינו: צה"ל מגן על האזרחים מהאויב.
על פי האמור, יש לחתור לצמצום המעורבות הצבאית הישירה בחיי האזרחים, תוך מזעור החיכוך בין אנשי הצבא לאוכלוסייה. כמובן שבמדינת ישראל זה בלתי אפשרי, אולם תרומה לאזרוח החברה בישראל יכול להוסיף ליוקרתו של צה"ל, למעמדו, לחוסנו, ללגיטימציה שלו.
בצבא העורף יש הכרח בשורת פעולות מעמיקה ויסודית שתייעל את המערכת: הרחבת סמכויות לחיילי הסדיר, קיצוץ בתקנים, איחוד מתקנים צבאיים, סינון חיילים א-פרודוקטיביים, ויסות כח האדם ביחידות, ביטול קורס הקצינים (של גדודי גלבוע) לטובת קורס ניהולי, רה-אורגניזציה למשימות הצבאיות אל מול היכולות, שיקול מחודש של הצרכים הצבאיים, ועוד. ברקע, כאמור, תעמוד תמיד המטרה המרכזית לשמה הוקם צה"ל: בטחון האזרחים. להלן דוגמאות לקיצוץ תקציבי אפשרי:
א. הפדגוגיה תישאר בידי משרד החינוך: חסל סדר המורות-חיילות / מש"קיות ההוראה, שעושות בייביסיטר לילדים בכתה ד'; צמצום הפנימיות הצבאיות ויתר מערכות החינוך היקרות הללו; הפסק המעורבות בשיקום נערים במצוקה ונערי מקא"ם – כל אלו הם באחריותה הבלעדית של יולי תמיר ואנשי משרד החינוך. צה"ל ומעהב"ט לא אמורים לשאת על כתפיהם את כל התחלואים שמצמיחה ההזנחה והזלזול והאטימות. מה כן? טיפוח לוחמים במכינות הקדם הצבאיות ובמסגרות ההכשרה (גדנ"עות למינהם).
ב. פיקוד העורף יצומצם: בכל העולם, האחריות על הגנת העורף מופקדת בידי כוחות הביטחון האזרחיים. קצרה היריעה מלהכיל את החשיבות של הרחבת גופי החירום הקיימים (מד"א, מכבי אש, אנשי החירום באט"ה ובאר"ן) – תוך שימוש בזרועות החירום של צה"ל רק במקרים חריגים במיוחד. יש לנתב את פקע"ר להקמת זרועות חירום צבאיים בלבד, דוגמת 669 ויתר יחידות החילוץ, כאשר המלאכה האזרחית תיעשה בידי גופי החירום הממשלתיים.
בפועל, השירות האזרחי יוביל לסיוע ותרומה חסרת תקדים לחברה הישראלית. 70 אלף בני נוער ילכו ויתפרסו בעיירות הפיתוח ויסייעו בשיקומן. כמו כן, בבסיס השיטה, יוכלו לתרום למדינה הפציפיסטים והחרדים למינהם, וגם הערבים שבהחלט יכולים לסייע בשיקום המגזר הדווה שלהם. לו ישתלבו 20 אלף בני נוער ערבים במערך הסעד, ההזנה או הרווחה של מדינת ישראל, זה יהיה ללא ספק תקדים חברתי מהמעלה הראשונה.
נ.ב.
עניין זה מצטרף למשבר העמוק שמזעזע את הג'ובניקים של צה"ל. כאשר אנו מניחים שדרך נקודה אחת – בסיס הקליטה והמיון – יכולים לעבור שני חזונות שונים של עשייה צבאית, מי לסיירת ומי לניירת, אנו יוצרים ניגוד גס: מחד, הלוחמים בתשוקת הקרב האצילית, ומאידך, חייל רופס וממורמר שהריק שמלווה אותו מחטיא את ייעודו ההתנדבותי, ויותר מכך, גורם לו לזלזול עמוק בצה"ל, שלא לומר תיעוב. את המתודה הזאת מכיר כל קב"ן: הלוחם אוהב את החברים, את הצוות, אבל שונא את המפקדים ואת היציאות; הג'ובניק שונא את המדים, שונא את העבודה, שונא את צה"ל, שונא את עצמו, או יותר נכון: שונא את זהותו המשתקפת משירותו בצה"ל.
לתשובתך אשמח מאד,
אלירם אלגרבלי
רב-אלוף דני חלוץ, ראש המטה הכללי
מענה:
אלירם שלום,
הרשה לי להביע את התפעלותי מן המסמך שכתבת אלי, הוא מבטא את הרעיון
באופן ברור מאד. אינני מקבל את ההשוואה למדינות טוטליטריות באשר לגיוס חובה.
המציאות הבטחונית באזורנו מחייבת לעת הזו גיוס חובה.
עניינית: גם אנו סבורים שניתן וצריך לייצר ערוץ שרות לאומי והנושא
מצוי בטיפול מתקדם (מצוי על שולחנה של ממשלת ישראל), יחד עם זאת לצה"ל תשמר
זכות לבחור ראשון את מי שדרושים לו למילוי המשימות. הדבר כרוך בשינוי חוקי מדינה
וזה כמובן בסמכות הדרג המדיני.
על הפרק קיים נושא נוסף הנוגע לקיצור השרות לחיילי חובה וגם זה יבוא
לידי סיכום בעוד מספר חודשים.
בהצלחה רבה.
דני
חלוץ, רב אלוף
ראש המטה הכללי
ראש המטה הכללי
