14 כללים למפקד החדש

זה אמנם לא רשום בשום פקודת מטכ"ל, אבל כמה כללים כדי שהדרגות והמעמד לא יהפכו למפקדים את הלב ואת ראש:

הֶדִים בְּמַדִים. לְסַמוּאֵל

סיפור על חייל שלא לבש מדי א' | מעשייה

אני אף פעם לא לובש מדי א'. לא בתחנה המרכזית, לא בטקסים של יום השואה, לא בהשבעה וגם לא כשיוצאים הביתה. זה לא שהדקרון עושה לי חָרָרָה או משהו כזה, או בגלל שגנבו לי את הקיטבג ביום האחרון של הטירונות, בטוח לא בגלל שהשמנתי בצבא והמדים עכשיו נורא לוחצים לי על הבטן ובבית השחי. (כן, אל תחשבו שזה נעים לגמגם למשטרה צבאית ולהתחנן אליהם ביד רועדת שיבטלו לי את הדו"ח על הופעה במדי ב'). גם זה לא מתוך שנאה או רשע, כי בי אין אפילו טיפה אחת של שנאה – אלא מתוך אידיאולוגיה.
כי מדי א' זה כבוד. גאוות יחידה. המדים שלך זה מי אתה. זה לא סתם תלבושת אחידה בתיכון, אלא זו הזהות שלך, האישיות שלך, הבן אדם הקטן שמסתתר בתוכך. כשיש לך סיכת גּוֹלנצִ'יקוֹן זה אומר שטחנת טירונות ואימון מתקדם ואתה אולי מכיר את הריח בביוב של ג'באליה. אם יש לך כנפ"ץ אז בטח היית אמיץ וצנחת בשמיים כאילו אתה יונה או פרפר. אפילו במקומות דפוקים כמו חיל הרפואה מקבלים סיכה שנראית כמו פָּפִּיוֹן אדום, שתדע שאתה שייך למשהו, שאתה חלק מקבוצה גדולה של אנשים שמסתובבים עם פָּפִּיוֹנִים אדומים על הכיס של החולצה שלהם.

פרק שני

בנאדם הולך שמונים קילומטר כדי לקבל סיכה שעולה שני שקל. אנשים הולכים למות כגיבורים כשהם צועקים קודם גולני שלי ורק אחר כך שמע ישראל. הם גם יודעים שהרבה חושבים שהם סתם פראיירים ונטחנים, ושיהיה להם הרבה הרבה יותר קל להתגייס לאגף משאבי אנוש ולקבל נשיקות וחיוכים מכל מיני פקידות עם ליפ-גלוס. רק שבבחירה בין נשיקה וחיוך לבין גאווה עצמית רצופת סבל וייסורים, אין ספק שעדיף להם הסבל והבלאגן.

פרק שלישי

אני משרת בתפקיד של מכבה אש צבאי, שזה אומר שאם פורצת אש בבסיס אני צריך לכבות אותה או לפחות להתקשר מאה ושתיים שיבואו עם הזרנוקים שלהם וירטיבו את השריפה. לפי דעתי יש כבר איזה חמישים שנה לפחות מכבי אש בצבא, אולי אפילו יותר מהיום, בגלל שפעם הצבא היה בתוך צריפים, לא כמו היום עם השִׁיאַצוֹ והבריכה בבסיס וכל זה. 
חמישים שנה היו חיילים שהתפקיד שלהם זה לכבות אש בבסיס, רק שהם, בניגוד לחיילים שנולדו אחרי שנת 85, לא היו צריכים לענוד את סיכת כיבוי האש, הכִּיבּוּאוֹן אם להיות יותר מדויק, כמו שקוראים לזה המַעָאפְנִים. כן, ככה פתאום, חוברה פקודת מטכ"ל שכתוב בה: "כל חייל או חיילת המשתייכים, בין במישרין ובין בעקיפין, למערך כיבוי האש, יחויבו ע"פ הוראות הפיקוד העליון לענוד את סיכת היחידה כמובא בנספח הסמלים והאותות לפקודת מטכ"ל 6/054247/6". ברור וחד משמעי.

פרק רביעי

את הסיפור הזה הכי כדאי להפסיק לקרוא כאן, כי למרות שאתם חיילים אני רוצה להודיע לכם שהסיכה הקטנה הזאת חירבנה לי את כל המדים, יודעים מה – את כל הצבא. עד עכשיו הלכתי עם מדים וכומתה בצבע זית ואף אחד ברחוב לא שאל איפה אני משרת, רק ידעו שאני ג'ובניק שהולך עם כומתה בצבע בקו"ם ומדים בצבע בקו"ם ונשמה בצבע בקו"ם. הייתי בקבוצת החיילים האנונימיים שתמצאו אצלכם בבסיס: הנהגים, הטבחים, האפסנאים, חוטבי העצים ושואבי המים. חיילים בלי שֶׁם, היום הם יכולים להיות היום בביסל"ש ומחר במוצב בקלקיליה. אבל עכשיו, אני רואה מרחוק את השכן שלי הולך עם הכלב ושואל שאלות, ויודע שגם אם אני אגיד לו שזה התפקיד שמציל את המדינה, הוא יצחק. למה? כי הוא היה בנח"ל המוצנח ואני לא. כי להיות מכבה אש בצבא זה כמו להיות אופה בבית מרקחת או שוטר בבית חולים.

פרק חמישי

לבנאדם שהכי אמור לסבול מהאידיאולוגיה הזאת קוראים ניסים, הרס"ר של הבסיס, רק שהוא, בניגוד לרס"רים אחרים, אפילו לא היה נותן לי לאסוף בדלים של סיגריות מרוב שהייתי עצלן ומיואש. ניסים הזה העניש אותי כמה פעמים, אפילו המציא את המשפט "מוח של סיכה לא לובש סיכה" על שם ההגיג הכי מוצלח שאגודת הרס"רים המציאה. אבל בסוף הוא נכנע לאידיאולוגיה. ואידיאולוגיה, אתם יודעים, זו מחלה. מחלה שבגללה מחמיצים הרבה דברים. זה לא מסוג המחלות שמגרדים לך את האפנדיציט או משהו, אבל היא בכל זאת עושה הרבה נזק. כשמאבדים רגל שוכבים בבית החולים ומקבלים הרבה מתנות, וכשנגמרות המתנות אתה נשאר בלי הַרֶגֶל. והרס"ר שלנו, שהתחיל פתאום להבין אידיאולוגיות, ויתר לי על מדי א'.

פרק אחרון

המחלה הזאת עשתה לי המון נזק, כבר סיפרתי, רק שהפעם מכיוון שהיה מדובר בשלבים סופניים שלה, החלטתי להתגבר על המחלה, ובמקום לקום בבוקר, ללבוש מדי ב' ולהסתובב כמו דמיקוּלוּ, גמלה הקביעה בליבי שאני אהיה הגיבור של הבסיס בחודש הזה. בגלל שהייתי רגיל לישון ארבע-עשרה או שש-עשרה שעות ביממה, כיוונתי לי שלושה שעונים מעוררים לשעה שלוש בלילה בדיוק, ועוד הזמנתי בטלפון השכמה. בשעה שלוש ורבע בלילה התעוררתי לתוך רעש מחריש אזניים של מיליון טריליון שעונים שצועקים לי לקום, לבשתי מדי א' עם סיכת כִּיבּוּאוֹן וכומתה תקנית וגומיות בנעליים. הפעלתי את האידיאולוגיה, אידיאולוגיה הגיונית, צרופה, שיותר מכל הסתמכה על רדיפת צדק פשוט. פתחתי את התיק שלי, שמתי בו את הגפרורים וג'ריקן של דלק 4 ליטר, היה לי לפיד קטן ופנס להגברת אפקט הפחד. יצאתי בשקט מהחדר שלי לתוך החושך והתחלתי לרוץ, ריצה מהירה, חזקה, מאמינה, עם תיק ששוקל מאתיים קילו בערך. לא זכרתי איך רצים, והרגליים שלי התבלבלו קצת בכל פעם שעזבו את המדרכה. הפעם האחרונה שרצתי בחיים שלי הייתה בטירונות, כשגיליתי שאפשר לברוח מהמד"ס לתוך השיחים. רק בניגוד לאז, הפעם רצתי בכל הכוח. וכאבים בחזה, וצפצופים וחרחורים, והתנשפויות כבדות של מרלבורו אדום – כל אלה לא מנעו ממני את הריצה. נפלתי על הברכיים, מתנשם וחנוק, הגעתי לצריף הכי רחוק בבסיס, המספרה, היא הייתה חשוכה ועשויה מגג רעפים מתפורר. שעתיים ביום היה נמצא שם הספָּר, בשאר הזמן הוא היה מתעלל בחתולות. רעדתי כמו משוגע ולא הצלחתי לפתוח את הריצ'רץ' של התיק מרוב פחד, עד שהתאמצתי ממש ופיזרתי אותו על הרצפה. סובבתי את הפקק של הג'ריקן, ושפכתי מלא דלק פנימה דרך החלון של המספרה. ניסיתי להדליק גפרור בפעם הראשונה, בפעם השנייה ובפעם השלישית, עד שהצלחתי בפעם העשרים אולי – בגלל הרוח והפחד וכל זה. זרקתי את הגפרור פנימה, חיכיתי את העשר שניות הכי ארוכות בחיים שלי, עד שאש ענקית התחילה להבעיר את המספרה. עשן בצבעים כתום ושחור יצא מתוך החלונות, אש אמיתית שאחזה בכל פינה במספרה והפיצה חום כמו בל"ג בעומר. העיניים שלי היו רטובות לגמרי, מרגיש איזה מיליון שרירים עייפים בכל צד, ידעתי שזו שעתו הגדולה של כבאי האש, אותם רגעים של תהילה להם הוא מחכה כל חייו. התקרבתי לאש, והתחממתי, וגשם זלעפות התחיל לרדת כמו משוגע, גשם אלים שכיבה את כל השריפה. 

ואיש כבר לא היה מסביב, רק אני והגחלים הלוחשות שנשארו מהשריפה הגדולה.

- מבוסס על סיפור קצת אמיתי -