את סרגיי פגשתי לראשונה תוך כדי שהלכנו מכות. הוא היה בן שתים עשרה וכבר אז היו לו צלקות. אחת מהן הוא אהב במיוחד. היא הייתה על השוק והוא קרא לה "הצלקת האיטלקית", כי הייתה בצורת מפת איטליה. בשנים אחר כך, כשהיית מבקש ממנו משהו, היה יושב כשקרסול שמאל על ברך ימין ומלטף את הצלקת תוך כדי שהוא חושב אם להגיד לך כן או לא. באותו זמן עדיין היה היפראקטיבי, אבל כבר היה שמן מדי בשביל להתרוצץ, ורק היה מעביר ככה את היד למעלה ולמטה על הצלקת. כבר בגיל חמש עשרה נעשה שמן מדי, ואפילו הפסיק לרכב על אופניים. אותם אופניים שבגללם נפגשנו, אותם אופניים שבגללם הלכנו מכות.
זה היה כמה ימים לפני האליפות של המזבלה. סרגיי והחבר'ה שלו עמדו מצד אחד של התהום, ואני והחבר'ה שלי עמדנו מהצד השני. המטרה הייתה לרדת באופניים את כל הקיר התלול ולטפס עד הצד השני. ידענו שההצלחה כאן היא תשעים אחוז מזל, אבל צריך גם להתאמן. לא יכולנו להתאמן כשהם מנסים לרדת עם האופניים שלהם בכיוון הנגדי, מולנו. אבל אנחנו היינו שם קודם וזה חייב אותנו להמשיך. להמשיך כאילו סרגיי לא הופיע שם עם ארבעה רוסים אחרים. וכשהתחלנו לטוס בירידה, יכולנו לראות שגם הם יורדים מהכיוון השני, תוך כמה רגעים התנגשנו והתחילו מכות. אחרי המכות נהיינו חברים. כשאני חושב על הסיפור של האופניים, נראה לי מוזר שדווקא סרגיי נשאר חבר שלי מההתנגשות וכל זה. אולי בגלל התחביבים המשותפים, כמו מדורות למשל. שנינו עכשיו עובדים באותה עבודה. לעבודה אני לוקח אותו באוטו, כבר פעם אמר שהוא שונא רכבים כי יש בהם משהו לא אמיתי.
פעם אחת היינו באיזה פסטיבל שקראו לו נשמה ורוחניות. אין מה לחפש במקומות כאלה, אבל ידעתי שסרגיי יאהב בגלל הקעקועים. יש שם דוכן שמציג קטלוג עם כל מיני קעקועים ואתה בוחר איזה מתאים לך. סרגיי בחר קעקוע בצבע אחד, כחול, בצורת דמות שהיא גם סוס וגם אישה. תמיד צחקנו שיש לסרגיי איזה שני קילומטרים של גוף או משהו, ואפשר לצייר עליו את סין בגודל טבעי או משהו, אבל אותו זה לא הצחיק. האינסטינקטים שלו דחפו אותו כל הזמן לקעקע. לקעקע כאילו יש לו איזה מסר חשוב לִצְרוֹב שלא יישכח. לקעקע גם אם הגוף שלו חריג במיוחד, גוּף שמן, קעקוע, צלקת, קעקוע.
התרחקנו מהשכונה.
אף פעם לא שאלתי את סרגיי למה הוא מצולק כל כך. הוא גם אף פעם לא דיבר על זה, רק היה ממשש את האיטלקית למטה למעלה. יותר נכון, שאלתי אותו פעם אם הקעקוע זה בשביל להסתיר את הצלקות, והוא הסתובב ונעלם לי לאיזה שבועיים. מאז אני יודע, יש דברים שלא מדברים עליהם.
קרה פעם מקרה שעצרנו לעשן באחד הטיולים שלנו. דיברנו קצת על מה שאעשה ואיפה אעבוד – תמיד מדברים רק עליי – והוא עישן, והתנשף. כמו תמיד, מתנשף, אבל הפעם יותר. וכשהתחלתי לשאול אותו על אמא שלו ואבא שלו, הוא ממש רָשַׁף וְנָשַׁף כמו איזה שואב אבק ישן. שאלתי אוֹתוֹ גם על עצמו, איפה נולד ולמה אף פעם לא הזמין אותי אליו. ידעתי שזה הורס אותו לגמרי, אבל כרגיל, אני מתחיל וזה מחייב אותי להמשיך. הוא לא פטפטן גדול, סרגיי, אבל אם הוא יושב ישיבה מזרחית ומחזיק סיגריה אני יודע שאפשר לדבר איתו. אם רציתי הייתי שואל אותו עוד איזה שלושים שאלות; כמעט – ומזל שלא!
כי שלושים שניות אחר כך הוא פֵּרֵק בבעיטה איזה חָבִית מעץ. הוא יכול היה להרוג אותי, אבל העדיף ללכת, להתעלם. שנייה לפני כן שמתי לב שהצלקת שלו בירך מדממת. הצלקת האיטלקית! היא כאילו נפתחה מחדש ואני ראיתי את כל הבשר מבפנים. הסתכלתי: ככל שאני חופר לו בהיסטוריה הפרטית, כך הוא משפשף את הצלקת בעצבנות. האמת הפרטית של סרגיי, שתמיד הוא אחסן באדיקות, מתפרצת ככה. איך שגדל לבד, ונזנח וננטש, והיה אצל משפחה אומנת, הכל יוצא ממנו עכשיו. המון דם נשפך לו שם, על הבגדים, על הגוף, והתערבב בחול ובבוץ. האמת, העניין הזה עם הצלקת כבר קרה פעם, ואיזה מישהו אמר שהבשר הזה בפנים נקרא פַּרְשְׁדֹנָה. סיפרתי את זה לסרגיי והוא צחק, זה נשמע לו כמו קללה ברוסית. פרשדנה.
בתקופה שלאחר מכן, הוא הסיר מעליו את הבגדים ופסע עירום למקלחת. עם כל צעד הוא השאיר מאחוריו את ההיסטוריה המעיקה, בערימת הבגדים והלכלוך והדם. הטלוויזיה שהדליק קודם בסלון שידרה תשדיר על עזרה נפשית, וילד אחד סיפר איך ניצל, בזכות אותו ארגון, מהתרסקות מוחלטת. המים במקלחת היו חמים; חמים מדי, אולי, אבל קצת חום עוד לא הרג אף אחד.
סרגיי העביר יד על הצלקת, וגילה פרט לקעקועים, מצע רענן של עור חלק. הוא כתב את שמו באדים על המראה. ניקה מעליו את הדם והבוץ עם קצת מים וסבון, ומחק לאט את כל הצלקות והקעקועים מעל גופו. הוא התפלל שכלום עוד לא יחזור אליו, שאף אחד כבר לא יסתכל על הפרשדנה.
זהו המשך לסיפורה של עמליה רוזנבלום "הפרשדנה", במסגרת תחרות קצין חינוך ראשי "שמים סוף לסיפור".
החלק הראשון של הסיפור, המופיע באפור, נכתב ע"י הסופרת.